יבול שיא
הרפת והחלב
זהר אופז 2 אפור

למה מי אתה? זהר אופז ליפסקי, 57, איילת השחר 

2 דק' קריאה

שיתוף:

רבה רפורמית, מורה לתנ"ך ומחנכת שמתעקשת ללכת יחפה וזוכרת לטובה את הצ'יפס הקר ליד המיטה 

מורה לתנ"ך ומחנכת י"ב בביה"ס אנה פרנק בסאסא. מוסמכת לרבנות ומכהנת כרבה אזורית בגליל העליון מטעם התנועה הרפורמית. בעלת תואר שני במחשבת ישראל ודוקטורנטית במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. כותבת על התחדשות יהודית במרחב החילוני הישראלי. 

איזה איבר בגוף שלך מספר שאת מקיבוץ? 

"כפות הרגליים – ההתעקשות ללכת יחפה בקיץ, שלפוחיות הקור בחורף". 

המאכל שהכי אהבת שהכינו או עדיין מכינים בחדר אוכל? 

"אהבתי את האוכל בחדר האוכל. אבל בלי קשר אליו, הכי, את הצ'יפס הקר שאבא השאיר לי ליד המיטה בשבועות בהם היה שומר לילה". 

משפט שאמרו לך בקיבוץ שבחיים לא תשכחי 

"באיילתית יש הרבה משפטים כאלה, אבל כדי להגיד שמשהו לא באמת חשוב, אומרים: 'זה אלף בית של גימל דלת'". 

מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך בקיבוץ? 

"וואו, לא שמועה, אמת: העברתי את עצמי ללמוד בתיכון בעירה הסמוכה. יש אנשים שלא שוכחים לי את זה עד היום". 

זהר אופז מפגינה 1
זהר אופז מפגינה

זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ 

"ארוחות ארבע משפחתיות אצל סבתא. סבתי היקית הקפידה מאוד על המפגשים האלה. הגישה מרקחות מעשה ידיה בכלים נאים, קפה משובח, סנדביצ'ים קטנים ואסתטיים. דווקא חוויה מעט שונה מחוויית הקולקטיב. רגעים של אינטימיות משפחתית, של התעקשות על המראה ועל הטעם". 

אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לנערה שהיית? 

"את לא מסכנה ולא קורבן". 

מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה? 

"הקהילה, האנשים, הפתיחות". 

מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך? 

"מחויבות אין קץ לכל מה שאני לוקחת על עצמי". 

מה העבודה הכי קטנה שעבדת בה בקיבוץ? 

"מלצרתי בחדר האוכל בבית הארחה".  

איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזירה לחיים 

"ספריית התקליטים". 

איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילדה? 

"שבועות, כי הוא כל כך שמח, צבעוני, קיצי". 

אם היית צריכה לנסח את ה"אני מאמינה" שלך בכמה משפטים, או לבחור מוטו לחיים, מה הוא היה? 

"לא כמה משפטים אלא קטע שכתב פרופ' הוגו ברגמן על היחסים הראויים בין מורה לתלמיד: 

'אז החלטתי-או שמא לא אני החלטתי, אלא הייתה בזה ההשראה הפתאומית-החלטה מהפכנית כביכול: אני לא אסדר בחינה בכתב, אלא אשוחח עם כל אחד מן התלמידים לחוד ואקיים איתו היחס של 'אני-אתה' אשר לימדנו מ. בובר. התלמידים חיכו לבחינה בכתב ובמקום זה באה שיחה, שהסתיימה בשאלות מקצועיות אחדות. אודה: זה היה מאמץ לא קטן להיות ער ומוכן לקליטת סיפורים אוטוביוגרפיים כה רבים ולפעמים כה קשים. אך היה לי הרגש שנפרצה החומה – חומת הנייר שהיא קשה מחומת הברזל- בין התלמיד והמורה'. עם אחדים מן התלמידים התיידדתי אז ונכרתה ברית ידידות הקיימת עד היום. ואני מקווה שגם אלה שלא יכולתי להמשיך את קשרי עמהם למדו דבר מה באותה חצי שעה של שיחה חופשית עם המורה, כמו שאני המורה באתי על שכרי'". 

האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאת היום? 

"גליה לנדסמן ז"ל, אמו של רז, בן כיתתי שנהרג בתאונת דרכים, שהייתה גם המטפלת שלי בגנון. גליה לימדה אותי שאין מי שלא מגיע לו שתביט בו עין חומלת". 

אם היית יכולה, היית מחזירה את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה 

"לא, ממש לא! התלות שלנו אישה ואיש ברעהו הייתה קשה ומכבידה". 

מה הגעגוע הכי עמוק שלך? 

"מתגעגעת מאוד לכמה נשים חזקות ומשמעותיות שלמדתי מהן המון". 

מה את מאחלת לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות 

"שיהיה מגוון ופתוח, חם וקהילתי. שיימצא בו בית לרבות ורבים. שיישאר סוג של פריפריה שבעיני תושביו, בנותיו ובניו הוא מרכז העולם". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן