לתת אהבה לעץ, לתת אהבה לקרקע

ממליץ ג'וני עג'מיה, מרכז ענף החקלאות של קיבוץ מצובה * לא, הוא לא מחבק אותם, לא מנשק את העץ או הקרקע, אבל הוא דואג לכל מחסורם ומספק להם את כל מה שהם צריכים – נותן את כל אהבתו ומצפה שידעו להחזיר והם מחזירים

כמה מטרים אחרים צומת מנות (כביש 70) לוקחים שמאלה ונכנסים לשטח מטעי קיבוץ מצובה. כאן נמצא מטע האבוקדו שזכה לתעודת הערכה של מילופרי, מקום ראשון ביבול האבוקדו לדונם לעונת 2021-22.
ג'וני עג'מיה הוא מנהל ענף החקלאות של קיבוץ מצובה. אני נפגש איתו במשרדים המשופצים של ענף האבוקדו במצובה, אותם דאג לשפץ, ואלה ממוקמים ממש ליד משטחי העמסה ובקרבת מטעי האבוקדו והבננות. המקום נראה מצוחצח, כמו חדש, עם מספר משרדים מוכנים לפעולה. "עוד לא ממש עברנו לכאן, המשרדים האלה יעזרו בהרבה דברים לענף, בשיווק, בלוגיסטיקה," הוא אומר בחיוך.
ג'וני עג'מיה (52), נולד ומתגורר בכפר הדרוזי ינוח-ג'ת, נשוי לחנן ואב לארבעה ילדים. בתו הבכורה לומדת הנדסת חשמל בטכניון, בן אחד משרת בחיל שריון, השלישי לומד בביה"ס הריאלי של חיל האוויר בחיפה והבת הקטנה בת 12.

תגיד, ג'וני זה לא שם דרוזי טיפוסי, למה קוראים לך ג'וני?
"תראה, אני מינוח שזה כפר דרוזי פה למעלה, ליד כפר ורדים. בשנת 79' היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה בישראל, הערוץ הראשון ואנחנו קלטנו גם ערוץ 1 לבנוני, שהיה משדר תחרויות היאבקות. אותו ערב היה שני מתאבקים, ג'ון וסעדיה. אימי הייתה בהיריון והייתה אמורה תוך כמה ימים ללדת ואז הייתה התערבות מי ינצח בקרב – ג'ון, שהיה חביבו של אבא שלי או סעדיה. אבי הכריז שאם ג'וני ינצח את הקרב הוא יקרא לי ג'וני ומכאן השם שלי: ג'וני ונכון, זה שם שלא משתמשים בו אצלנו הדרוזים.
"למדתי כמו כולם בבית ספר אבל הלימודים לא היו בראש מעייני, הייתי ילד של טבע. אבא שלי עוד עבד בקיבוץ. אגב, יש בחור בקיבוץ ששמו ניצן ראובן יבדל"א, שעד היום עובד איתי, הוא בגיל 83, עושה לי את המוסך, איש מדהים וחבר טוב. פעם אחת הוא בא אלי ואמר לי: 'אתה יודע, יום אחד, כשהיית ילד, הלכתי לחפש אותך בהרים'. הוא נזכר בתקופה בה הייתי ילד טבע והייתי משוטט לבד ואגב זה סיפור אמיתי. הייתי מידי פעם נעלם ליום יומיים, הייתי בטבע, יורד עד לקיבוץ יחיעם, שוחה בבריכה שלהם, קופץ מעל הגדר, מטייל בין הצמחים, חופשי בשטח – היתה לי ילדות יפה, לא היתה לי ילדות של טיק טוק ופייסבוק, כמו שאני רואה אצל הילדים שלי.
"אז זה מה שעשיתי בילדות, בקושי למדתי. גדלתי ולמדתי בתיכון עמל ב'תפן', ואחרי כן התגייסתי לשלוש שנים בצבא, הייתי בסיירת 300 על גבול הלבנון. השתחררתי ועשיתי טיול שנתי. אז הגעתי לפה, הצטרפתי לאבא שלי ועבדתי איתו בקיבוץ, עבדתי אפילו חצי שנה בנופש וזה לא התאים לי. אחר כך יצאתי לשנה בארה"ב, חזרתי שוב לקיבוץ והתחלתי לעבוד בחקלאות.

"הדבר שהכי מתאים לי"
"על ההתחלה, כשהתחלתי בחקלאות, ראיתי שזה הדבר שהכי מתאים לי וגם החברים שעבדו בקיבוץ, שניהלו את הענף כנראה שזיהו את זה שיש לי את כל הרצון לעבוד וללמוד על חקלאות. אחרי זה, תוך 3-4 שנים שעבדתי איתם, שנת 96-97, כבר המדריכים שהגיעו לכאן התחילו לדבר איתי ולא עם מרכז הענף. הייתי מאוד בעניינים, דחפתי קדימה ואהבתי בכל בוקר להגיע למטע.
"החקלאות מאוד עניינה אותי, הלכתי ללמוד ברופין, למדתי במשך שנתיים יסודות הקרקע, לימודי יום, אבל תוך כדי הלימודים – אין יום עיון, אין כנס חקלאי או אין קורס שפספסתי. הייתי בהרבה ימי עיון של מזיקים, קורסים לניהול של משרד החקלאות, קורסים משלימים שפעם משרד החקלאות נהג לערוך הרבה מהם. אין דרך טובה יותר ללמוד מאשר עבודה בשטח, במטע, ביומיום, אבל עדיין כשאתה עובר את הקורסים וההשתלמויות האלה אתה לומד את הרקע וזה מעשיר ומלמד. אי אפשר בלי זה ואי אפשר בלי זה.
"אגב, תוך כדי כל זה למדתי טכנאי PC ותקשורת וגם למדתי ביטוח. הייתי גם סוכן ביטוח והיה לי משרד משנת 97' עד 2006, משרד מאוד יפה. הייתי עצמאי ובמקביל עבדתי בקיבוץ בחקלאות, כאיש מקצוע.
"ב-2006 אמרתי לעצמי: 'לא מסוגל לאהוב בני אדם כמו שאני אוהב עצים' ועזבתי את הביטוח, למרות שהיה לי הרבה כסף מזה. הצלחתי לטייל ולבנות בית למשפחה שלי, אבל זה מהביטוח, לא מהחקלאות. התחתנתי בשנת 2000 וב-2006 אמרתי 'צריך להחליט' ואז אמרתי: 'יאללה, אני עוזב את הביטוח'. האהבה הגדולה שלי היתה לחקלאות.
ב-2004 בקיבוץ מצובה החליטו שהם רוצים לאחד את הענפים, שהיה בננות, מנגו, אבוקדו ופרדס, שיהיה מנהל אחד לכל הענפים. זה שנבחר היה יוסל'ה גורן ז"ל, חבר טוב ויקר שנפטר לצערי. באותם ימים אפילו לא עבדתי איתו אבל הוא ראה מה אני עושה, הוא בא אלי הביתה ואמר לי: 'אני הולך להיות מנהל, אני רוצה שתנהל את כל המטעים, אבוקדו, מנגו, אפרסמון, למעט הבננות'.
"אמרתי לו: 'תשמע, אני אוהב את האנשים שאני עובד איתם ואני לא רוצה להיות מעליהם'. הוא התעקש ואמר: 'שמע, זה או אתה תנהל או מישהו אחר'. אמרתי שמישהו צריך לעבוד איתי, מצאנו מישהו ואחר כך זה לא הסתדר לו והוא הלך ומאז התחלתי להיות בעל תפקיד ולא רק בעל מקצוע.
"ניהלתי את המטעים תחת ניהולו של יוסל'ה ולצערי ב-2007 יוסל'ה ז"ל נפטר. ואז בקיבוץ היו צריכים לבחור מנהל חקלאות, שעבדה אז תחת מילואות, כי בזמנו מצובה עבדה תחת קשיים כלכליים, מצובה פשטו רגל, היה כונס נכסים ונאמן ומילואות קנו את כל החובות של מצובה. היה אז יו"ר לחקלאות מטעם מילואות ומי שכיהן אז בחר שאנהל את החקלאות במקום יוסל'ה, שתמיד אמר שהוא רוצה שאחליף אותו. בקיצור, משנת 2007 עד היום אני מנהל את המטעים של מצובה."

והיו התנגדויות בקיבוץ שאתה, לא חבר קיבוץ ודרוזי תנהל את החקלאות?
"היו כמה חבר'ה שרצו את התפקיד והיו גם כאלה שהרימו גבה והורידו גבה, אבל היום אחד הדברים שאני מרגיש הוא שיש לי רוח גבית מאוד חזקה! כי עם העבודה הקשה התוצאות הטובות באו ואז קיבלתי הערכה גדולה מאוד מהחברים – גם מאלה שמנהלים את הפעילות הזאת שנקראת ענפי מצובה, וגם מהחבר הבודד, שבסופו של דבר מחפש שתהיה לו פנסיה בטוחה. זה עסק שמניב כסף ואני מרגיש את ההערכה מהחברים. תמיד יהיו פה ושם דברים שאני לא אוהב לדבר עליהם ואתה מבין למה, אבל בני אדם זה בני אדם, אין מה לעשות."

ומה מצב החקלאות היום במצובה?
"חקלאות מצובה משנת 2007 ועד היום היא חקלאות מאוד רווחית, חקלאות ששמרה על הקיים ובמקביל התפתחה וגדלה ואני אומר לך – אפשר להתפרנס מחקלאות ויפה מאוד ואנחנו חבר'ה שמתפרנסים מחקלאות.
"היום, עם כל העליהום שיש על החקלאות ועל החקלאים, והיום גם המדינה לא כל כך איתנו לצערי, אנחנו רווחיים. אז אם אנחנו מרוויחים אנחנו לא צריכים להתבייש – אנחנו צריכים להרוויח! אנחנו עובדים קשה בשביל להרוויח כסף ולהביא רווחים לבעלים של המטעים. אנחנו עובדים מאוד קשה ואפילו מסכנים כספים כדי להביא רווחים, כי תכלס, זה ידוע, חקלאות זה סיכון גדול. אתה בא ושם את כל הכסף שלך בבננות, שם את ה-5-6 מיליון ואחר כך אתה מקווה שיהיו מחירים טובים ומקווה שתחזיר את הכסף הזה וגם תתפרנס וגם שיהיו רווחים לכולם, אז להרוויח בחקלאות זו לא בושה, זו גאווה!"

אומרים שחקלאות זה קצת כמו קזינו.
"זה לא קצת כמו קזינו – זה קזינו! אבל אנחנו מרוויחים כסף! הצלחנו להוציא את הקיבוץ מכל החובות שלו, הקיבוץ היום במצב מצוין, מצליחים לשלם פנסיות ברוך השם. היו לנו 16-17 שנים טובות מאוד שבמהלכן ידענו למנף את הענף, ידענו למקסם רווחים, ידענו להיות יעילים. בגדול, ידענו לעשות את הדברים הכי טובים – גם להביא תוצרת באיכות טובה – גם להביא כמות טובה ובמקביל גם ידענו להתייעל – ואלה הם שלושת הפרמטרים הכי חשובים בגידול חקלאי."

כמה דונם אבוקדו יש במצובה?
"לנו יש 750 דונם אבוקדו, זה לא הרבה. כאשר התחלתי לעבוד כמנהל החקלאות היינו על 150 דונם אבוקדו, רק 150 כי מחיר האבוקדו לא היה כל כך רווחי בשנים 2002-3. עשו אז חשבון לפי קוב מים והבננות היו יותר רווחיות, אז עקרו אבוקדו ושמו בננות. לדוגמא, המנגו שלנו העונה למשל היה מאוד רווחי. הוצאנו המון מה'קיט' שלנו העונה, זה הישג כי היה המון 'קיט' העונה. בהשוואה ל'קיט' מיישובי עמק הירדן, שנמכר ב-1.20-1.40 ₪ אנחנו מוציאים ממנו הרבה יותר, כי אני משווק תמיד חודש וחצי חודשיים מאוחר יותר ואני היחיד שמגדל מנגו באזור הזה.
"תביט בגליל המערבי ותראה – כולם מגדלים אבוקדו-בננות, אבוקדו-בננות, אבוקדו-בננות – היחיד המשוגע שמגדל פה במנגו בקיבוצים זה ג'וני. התחלתי עם מה שהתחילו במצובה לפני, פיתחתי ואפילו הגדלנו את המנגו, כי במנגו אנחנו חיים בעצם על גידול נישה, כי אנחנו באים מאוד מאוחר. גם על ה'מאיה' שלי שאני קוטף בחגים בספטמבר אני מביא מחיר יפה מאוד. אז היבול נמוך אבל אני בא כנישה אז אני מרוויח פי שלוש.
"באבוקדו אנחנו עומדים על 750 דונם. פעם המחירים היו נמוכים, אבל עם השנים התחלנו לראות את המגמה והעליה בצריכה בעולם אז הרחבנו והגבנו, לדעתי לא הגבנו מספיק, יכלנו להיות עם 1,000 דונם כבר, אבל גם הבננות הביאו רווח יפה וצריך לזכור שהן מניבות תוך שנה ולא חמש בהשוואה לאבוקדו, אז כל אלה שיקולים כלכליים שלקחו בחשבון.
"האבוקדו במצובה התפתח מאוד בשנים האחרונות, משנת 2006 ועד היום הייתה לאבוקדו שלנו התפתחות מאוד יפה, הן בהיבט המקצועי והן בזנים חדשים דמויי האס שנכנסו גם למשחק, דמויי האס בניבה יותר גבוהה שהגדילו את הרווח, כי הם גם זנים שהלכו יותר לקצה. הלכנו על זנים כמו BL, כמו ג'אם, כי העולם וגם בארץ אוהבים יותר זנים שחורים. אגב גם בשוק הערבי בארץ לא אוהבים את הירוקים, אוהבים את השחור, את ההאס, והשוק הזה שוק חזק מאוד בארץ. במגזר הערבי אוהבים פירות ויודעים לשלם עליהם גם כשאין להם.
"הרוסים אוהבים את הירוקים ועכשיו יש לנו שוק מאוד טוב לירוקים ברוסיה, פינקרטון, אטינגר, לפעמים אפילו משלמים מעל אירופה. גם באיטליה ואוקראינה אוהבים ירוקים. אטינגר הוא זן טעים, הבעיה שלו היא שיש לו חיים קצרים על העץ. האס אתה קוטף אותו באוקטובר ואתה יכול לקטוף אותו גם באפריל. אטינגר אתה מתחיל אותו בספטמבר ואתה חייב לגמור לקטוף אותו בנובמבר, אחרת הוא מתפוצץ."

אני רואה כאן אהבה גדולה בצוות שלך.
"כשנכנסתי לראשונה לתפקיד התחלתי לדאוג לארוחת בוקר שלא הייתה לעובדים, עשיתי המון דברים לבן אדם שיהיה לו כיף לעבוד, הכנסתי להם פיצויים טובים, קרן השתלמות, ימי חופש, הבראה וימי נופש שנתיים, נכון שהרוב זה חובה אבל רבים לא עושים. אחד הדברים הראשונים שעשיתי זו החולצה הזאת – עם הכיתוב 'חקלאות מצובה מגדלים באהבה' שיהיה גאווה לחבר'ה שעובדים איתי.
"עכשיו, יש אנשים שהתחילו לשאול: 'מה זה באהבה? מה אתה יכול לאהוב את העץ?'. ואני אומר שכאשר אתה עובד עם בן אדם, נניח עם אשתך, עם הילד, עם הכלב שלך, אתה נותן לכל אחד מהם אהבה, אבל גם לעץ אתה נותן אהבה ואהבה גדולה – ואתה מצפה ממנו שיחזיר לך!
"במה מתבטאת האהבה שאתה נותן לעץ? בגיזום הנכון, בעיתוי הנכון, בהשקיה נכונה, בלדעת לתקשר איתו ולהבין מה הצורך שלו בדיוק באדמה ואני אומר לך העץ חכם מן האדם! כמה שעשינו ניסיונות ואפילו אלף ניסיונות – אסור לנו לא לעצור לרגע, תמיד לחפש ולשאול: איך אתה מתייעל? איך אתה משתפר? איך אתה מבין את העץ יותר טוב למרות כל הקשיים ושוב אני אומר, העץ חכם מהאדם."

מי? העץ?
"העץ 'ביי-פאר' הוא חכם ממך בצורת ההבנה שלו, בצורת ההישרדות שלו, בסביבת מחיה שלו, הוא השורד המושלם בנתונים הבסיסיים שהוא קיבל לכל החיים, בחמסינים, בקרות, בברד, בשלג ואיך הוא מצליח לעבור את כל הקשיים האלה והוא מצליח! אני ואתה, לעומת זאת, בלילה אחד קריר תופשים איזו שפעת אחת תפשה אותנו חזק ו'אכלנו אותה', העץ יותר חזק מאתנו.
"לעץ יש הרבה יותר הבנה בביולוגיה של עצמו מאשר ההבנה שלנו לגבי הביולוגיה שלו. עכשיו אתה חייב לתקשר איתו! איך תתקשר איתו? איך תאהב אותו? אתה לא מחבק אותו ומנשק אותו כמו שאתה אוהב כלב, אבל אתה כן נותן לו את הדברים שהוא צריך בזמן, אתה כן מטפל בו כשצריך לטפל, אתה נותן לו אהבה לא בחיבוקים אלא בטיפול שלא מכניס אותו לעקות. כן לדשן בזמן, כן לגזום בזמן וכן להעניק לו את הקרקע הראויה שלו.
"מעבר לדבר הזה שאני עוטף אותו בזמן, גוזם ומדשן בזמן – קרקע היא הדבר הכי חשוב לנו, הקרקע היא האמא. היום אני עובר לתת את האהבה שלי לקרקע, אם זה בעזרת החומר האורגני הנכון, דואג שלא להדק אותה, לתת לאדמה את מה שמגיע מבחינת חומרי הזנה ודשן, לטייב אותה, להיכנס למשטר של גידולי כיסוי ובנוסף, שנה כן – שנה לא – אני משתמש בקומפוסט.
"כל הדשן בעולם לא יכניס לך את החומרים האורגניים שכל כך נחוצים לאדמה, שהם לא יבואו מאליהם לקרקע, אלא אם כן אתה מגדל צמחיית כיסוי נכונה שגם טובה לדבורים, להאבקה. אתה מגדל את העשבים המקומיים וגם את הלא מקומיים כדי לאוורר את הקרקע, לפתוח, להכניס חמצן לקרקע, ואז תיכנס פעילות שתדע לפרק את כל הדשנים האלה ולהפוך אותם זמינים לצמח – זו אהבה לקרקע וברגע שהקרקע בריאה – העץ בריא."

אז מה קרה במצובה מאז שנכנסת לתפקיד?
"קרו דברים טובים במצובה משנת 2006: אחד, מבחינה מקצועית התקדמנו יפה מאוד ואנחנו בגידולים רב שנתיים מאוד יפים, הכי גבוהים באזור, באבוקדו מעל 2 טון לדונם. אם תיקח את האזור שלנו, הגליל המערבי ב-2006-7-9 – תראה שהמספרים שהיו כאן עמדו על 11 אלף, 12 אלף 14 אלף טון ואילו השנה ארזו במילופרי כבר 45 אלף טון מהאזור!
"ענף האבוקדו הביא מספרים מאוד יפים, בעזרת זנים חדשים, טיפוח, מו"פ אזורי שפועל פה, בהובלה של מדריכים מקומיים וכמובן בית אריזה מילופרי, שידע לקרוא את המפה ולכוון את המגדלים. ההדרכה שינתה כאן את האזור וכאן אני רוצה לציין גם את הדר כהן, שדחף את הענף כאן קדימה והאמין בזה, ובסופו של דבר, כל הקיבוצים נרתמו לענף וראו פרנסה טובה מהאבוקדו."

מילופרי יזמה עכשיו פיילוט בקיבוצים, שמדבר על ביסוס מזדרון אקולוגי בין נחל כזיב לגעתון, על השארת הצמחיה הטבעית. אתה בעד היוזמה המעניינת הזאת?
"בוודאי. תראה עם התפתחות החקלאות התחלנו לעבד את הקרקע – ובעצם מהרגע שהתחלנו לעבד את הקרקע – התחלנו להרוס אותה! גם אני היום בתור חקלאי, אחד הדברים שעומדים בראש מעייניי הוא איך אני משאיר את האזור לדורות הבאים, כלומר את הקרקע הזאת. אז זה דורש להפחית ניכוש עשביה, להעניק לדבורים סביבת מחיה בריאה יותר, גם כדי שיוכלו ללקט את הצוף ולהאביק וגם לדור הבא – הרי הבעיה של דבורי הבר כידוע היא בעיה עולמית. אז לגבי המסדרון האקולוגי שרוצים לפתח במילופרי אני מאוד בעד.
"כדי לשמור על הקרקע הלכנו בעבר על שיבולת שזה דבר מאוד יפה, אבל אתה לא יכול להסתמך רק על שיבולת, זה לא כמו צמחיה מקומית, צמחיה טבעית של פרחי בר שאתה יכול גם לקיים אותה ולחיות לצידה בשלום, אז אני בעד.
"אספר לך סיפור קטן, הייתי בסיור באי גוודלופ, אי צרפתי בקריביים, מגדלים שם בננות והייתי המום לראות שהבננה שם לא נתמכת, כאשר בכל העולם היא נתמכת. ובכל זאת, הבננות שם יפות וגדולות. ואז הבחור שליווה אותנו, שהוא איש מקצוע בעל שם בינלאומי, אמר לי: 'חקרתי צמחי בננה שונים, חקרתי זנים, חקרתי שקיות, טכנולוגיות, מה לא עשיתי – אבל היום אני מתמקד רק בקרקע כי זו אמא אדמה'.
"אז אחד הדברים שהם גילו שם, מה שפתר להם כמעט את כל הבעיות, זה כל הזמן להתמקד בגידולי כיסוי. יש להם מלא גשמים שם והכל הכל מלא בעשב מקומי מכל הסוגים והוא אומר לי: 'זה הסוד'. זה מעשיר את העצים בחנקן, זה מעשיר את האדמה במיקרואורגניזמים ובפעילות של חיידקים שמפרקים גם את הדשן והופכים אותו זמין לצמח. גם הקרקע נותרת מאווררת עד עומק מטר ולא מהודקת, אז גם הבננה מצליחה להגיע לעומק 1.30 מטר.
"זאת תפישה אחרת לגמרי, עד לא מזמן חשבו שמטע צריך להיות נקי מעשבים. אז הגענו ממקום אחד, התחלנו מקרקע מלאה בעשבים ואנחנו כנראה לאט לאט חוזרים לשם, כי אנחנו תופשים שאי אפשר לקיים חקלאות בלי שהסביבה שלך תהיה בריאה.
"זה עניין של תפישה ואמונה. אז נכון, אנחנו משלבים את ההיי-טק בחקלאות שלנו – חיישנים, פוטנציומטרים, מערכות חישה מרחוק, אפליקציות, רחפנים, צילומי לווין ועוד – כל הדברים האלה באים לעזור לי אך הם עדיין לא יכולים להחליף את העיניים שלי. העזרה במכשור המודרני היא יפה, טובה ושימושית מאוד, אך צריך לדעת מה ניתן להפיק מהם ומה לא. אי אפשר להתבסס רק עליהם, הם עוזרים מאוד אבל אי אפשר בלי הניסיון, אי אפשר בלי להביט בעיניים."

ב-2019 הגיעו מחירי האבוקדו לשיא ואחר כך הייתה צניחה. והיום?
"בחקלאות כמו בחקלאות. אחד הבעיות שלי ושל חקלאים אחרים היא השאלה מה לנטוע? איך אני משיג את זה להנהלה שלי? מה הדבר הבא? מה אני נוטע? כי מה קרה באבוקדו, כולם רואים מה כולם עושים והרי חקלאים פועלים לפי עקרון העדר – מה שמרוויח כולם דוחפים קדימה.
"עכשיו זה לא רק אני והמגדלים האחרים בישראל – זה העולם כולו: מכסיקו, צ'ילה, קולומביה, אפריקה, אפילו לידנו – ספרד, מרוקו שנטעו נטיעות והם קרובים לשווקים יותר מאתנו. גם בחצי הכדור הדרומי אוסטרליה, דרום אפריקה נכנסו חזק לאבוקדו, סין נכנסת עכשיו לענף והם כל דבר שהם עושים הם עושים מהר והרבה, הם יודעים לעבוד.
"אז מה ראינו בעקבות העליה בצריכה ומה שקורה בעולם הגדול? ראינו כמה העולם הוא קטן, אז לכולם הייתה עליה ביבולים לא רק בישראל. גם שנה שעברה היו מחירים נמוכים יחסית, ההיצע היה כנראה גבוה יותר מהביקוש. פעם היו אוכלים בארץ 1 ק"ג לבן אדם היום אוכלים בישראל כמעט 4 ק"ג לבן אדם, הצריכה כל הזמן עולה אבל כנראה שההיצע עוד יותר עולה. צריך כנראה לפתח עוד שווקים ולחשוף את האבוקדו בפני עוד שווקים, צריך שכולם יאכלו אבוקדו כמו מקסיקניים – ואז המצב ישתפר."

אז איך אתה רואה את עתיד ענף האבוקדו?
"אנחנו הולכים למקום אחר וכאן אני חוזר למה שאמרתי לך הרגע – אני מחפש את הדבר הבא. כי כבר אמרתי – כל העולם הולך על אבוקדו, זה ענף ייצוא, כולם מייצרים אבוקדו ואיכשהו כולם גם מגיעים ליעדים האירופאיים, שיש לו כסף והוא אוהב האס. יש ארצות שיודעים לאכול ירוקים אבל השוק שם יותר מוגבל, אולי צריך לפתח אותו יותר.
"אבל עדיין, אם אני שם את האבוקדו ליד הבננה, הרימון ועוד יש לו בעיה אחת גדולה – היבולים הממוצעים שלו. אם הממוצע הוא 1.6-1.7 טון לדונם, 2 טון לדונם מקס ואם המחירים של המוצר ירדו מתחת ל-4 שקל בשער המטע – אתה בבעיה ועובדה, שנה שעברה היינו שם… נכון, מי שהביא 2 טון ופלוס הרוויח…"

חלק הרוויחו אבל חלק לא הפסידו, יצאו מאוזנים…
"נכון, אנשים יצאו מאוזנים אבל עם כל הכבוד אנחנו לא עובדים בשביל להתאזן – אנחנו עובדים קשה מאוד בשביל להרוויח. אני לא אוהב את המילה להתאזן, למרות שגם לי זה קורה לפעמים, אבל אני לא אוהב את המילה הזאת. אני מסכן פה כסף של בעלים שנתנו בי את האמון הגדול הזה ואני חייב לעמוד בו, אני חייב לראות איך בסוף השנה אני מביא להם כסף בסוף השנה. איך תעשה את זה? בעיה שלך, תהפוך את העולם ותביא.
"פה במצובה יש את ענף החקלאות הכי מגוון באזור – יש לנו פרדס, מנגו, אבוקדו, ליצ'י, רימון, לימון ועל יד כל זה אנחנו גם מגדלים בצל, אבטיח, מלון, אני עושה כל מיני משחקים, לפעמים הם טובים, לפעמים פחות טובים ולפעמים הם טובים מאוד. לצד כל המגוון הזה, אני חייב להביא ללקוחות תוצר מעולה, כי העולם שלנו שאנחנו מכוונים אליו יש לו כסף, צריך לדעת איך לקחת אותו, צריך להביא מוצר יפה, מוצר ברמה גבוהה, פרימיום. צריך לדעת להביא את המוצרים האלה ואפשר. אז לשאלתך, בראיה רחוקת טווח אני מאוד מקווה שענף האבוקדו לא הולך להיות בקשיי התפרנסות אלא ענף יציב, אבל לא נראה יותר את המחירים שראינו כאן לפני שנתיים. לדעתי הגענו לשיא באבוקדו, יהיה קשה, תהיה נשירה של כל מיני מגדלים, צריך לראות איך אנחנו מתייצבים.
"אם אתה שואל אותי כללית, איך החקלאות העתידית צריכה להיות – אז צריך שיהיו תאגידים, צריך שיהיו יותר שותפויות, כי אחד הדברים שעלו מאוד בתקופת הקורונה הם מחירי התשומות, בגלל עלויות השינוע, התובלה, עלויות העבודה, כל החומרים התייקרו בצורה מטורפת ומה קרה למחיר? ירד. התשומות שלי מחירן עלה והמחיר שקיבלנו ירד. תראה את הבננה, היא נמכרת ב-1-1.20 ₪, לא מה שהיתה פעם, ב-2 ₪, היום היא מתייצבת על 1.6 אני בקושי מתפרנס ממנה ונשאר לי רק להיות יעיל, יעיל, יעיל.
"היעילות שתציל את האבוקדו בשנים הבאות זה להתאגד. קיבוץ בודד לא יוכל לשרוד. כדי שקיבוץ אחד יוכל לשרוד לבד, צריך להיות כמה קיבוצים להתאגד ביחד ואז תוכל להוריד את העלויות שלך כי אתה קונה בכמויות. כשנעשה את זה, לצד התפתחות של שווקים ועוד כל מיני דברים מסביב, נוכל לשרוד את התקופה הקשה והקצרה שצפויה – ואז נוכל לשרוד את המשבר הזה."