אולי צריך אחת לכמה זמן, לחזור ולהציג לפני כל הציבור את סרטי הזוועה מיומה הראשון של המלחמה. מראה כזה שיחזור וייראה לפני כולם, יזכיר לנו, אילו מפלצות גדלות, סמוך מאוד לגבולנו
לקראת סיכום 40 שנות הנהגתו של העם המתהווה – עם ישראל, נושא משה נאום ארוך שמופיע כולו בחומש האחרון "דברים". נאום ששזורים בו קטעי היסטוריה מהשנים הללו וחלק נכבד מהמצוות המעצבות את העם היהודי לאורך כל הדורות. לקראת סוף דבריו, בסיומה של פרשת "כי תצא", מופיעה המצווה של מחיית "זכר עמלק". מצווה שמתחילה בציווי: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ומסתיימת בציווי נוסף "לא תשכח". כפילות מיותרת לכאורה. אומרים הפרשנים שזכירה עם הזמן מתעממת, אשר על כן חייב להיות גם ציווי ש"לא תשכח". דהיינו אל תיתן לזיכרון להעלם, תתאמץ שלא תשכח זיכרון זה.
כל ההקדמה הזאת באה כדי להתריע על המציאות בה אנו מצויים מאז אותו יום שמיני עצרת מר ונמהר, 7 באוקטובר. כמי ששומע וקורא את אמצעי התקשורת השונים, חש אני כיצד הזיכרון מאותו טבח נוראי "מאבד גובה". המפלצתיות של אותו יום מאבדת "גובה" עד כדי כך, ששוב מתגנבות להן המחשבות ההזויות של פעם. כאלו טרם הפנמנו שכל הווייתנו במקום בו אנו חיים, הינה לצנינים בעיני מבקשי רעתנו. שוב מככבות להן ההצעות אודות "מדינה להם ומדינה לנו". וזה למרות שהם הבהירו לנו כי מבחינתם יש רק "מהנהר עד לים". שוב הוזים לנו "הוזי השלום" שיש שותפים לכמיהה זאת אצל חמאס, ג'יהאד, פתח ושאר תנועות הרצח, שהבהירו לנו כמה שהם לא רוצים אותנו כשכנים, כלל ועיקר.
מתנחלים ישנים, מתנחלים חדשים
מה ש"תורם" לחששותיי מפני השכחה, זו התחושה למקרא ושמיעת כל מיני פרשנים שמפרשים ללא הכרה (תרתי משמע) את שאינם מבינים. שוב צצות להן הכותרות המסיתות כנגד "המתנחלים החדשים", אלו המתיישבים מעבר לגבול הצר שהיה לנו עד "ששת הימים", מפי "המתנחלים הישנים" אלו שיישבו את המדינה המתהווה, מתקופת חומה ומגדל עד התקומה. נשכח היאך אלו מיהודה ושומרון היו מהראשונים שאצו רצו להגן על אחיהם (שרבים מהם התנכרו להם בעבר), שהיו נתונים למשיסה, לשחיטה וביזה באותו יום? והינה, נוכחים אנו כיצד הזמן מרחיק את הזיכרון. לכן יש ציווי "לא תשכח"! אולי צריך אחת לכמה זמן, לחזור ולהציג לפני כל הציבור את סרטי הזוועה מיומה הראשון של המלחמה. מראה כזה שיחזור וייראה לפני כולם, יזכיר לנו, איזו מפלצות גדלות, סמוך מאוד לגבולנו. ידוע, שכשיש לך מזיקים סמוכים לביתך, אתה חייב להיערך להשמדתם, כדי שאתה תשרוד. אין נוסחה אחרת! הרי גם במסורת היהודית: "הזאב יגור עם הכבש" רק באחרית הימים, וחוששני, שימים אלו טרם הגיעו.
סרוגים מול "הממיתים עצמם באוהלה של תורה"
נושא נוסף שמאוד מעכיר את רוחי, וגם זה משתייך כך או אחרת לשכחה, הינו חוסר ההבנה, אולי מחוסר ידיעה, ואולי מפאת הדנ"א הנוראי של: "צריך לשנוא גם אם אין סיבה". את המציאות בה ניתן עדיין לקרוא ולשמוע היאך מחברים יחד את אותם האלפים הקרויים "סרוגים" שמתגייסים למאות ימים, ומשאירים בביתם משפחות מרובות נפשות, עבודה, קריירה ויוצאים להגן ולשמור על ארצנו. בנוסף לנתון הנוראי שכה רבים מהם הקריבו את חייהם מעבר לכל פרופורציה, מעיזים לחבר אליהם את אותם סרבני השירות ה"ממיתים" עצמם באוהלה של תורה. כבר נאמר פעמים רבות כי זאת ההנהגה שמתכנה "ציונות דתית", אינה מייצגת את אותם עשרות אלפים מאלו שנחשבים כצד"ל (ציונות דתית לאומית). מעיד אני כי הייתה תרעומת גדולה דווקא מצד חלק ניכר מציבור זה על אימוץ הלוגו "הציונות הדתית" לתנועה זאת. רק ניתן לחשוב, מה הייתה התגובה לו העז מאן דהו, נאמר פרשן מהצד הימני, שהיה מחבר בין ה"חילונים" הנלחמים לבין אותם אלפי "פטורי קב"ן" שמסתובבים להם בריאים בגופם ובנפשם ברחובות ארצנו, ולקרוא לכולם "ציבור המשתמטים"?! כבר כתבתי פעם כי האנטישמים של פעם (ולצערנו הרב, כפי שנוכחנו, גם של היום) אינם מבחינים בין יהודי ליהודי, ואם נתפס גנב יהודי בלונדון, אזי גם בבריסל, במדריד, בקליפורניה ובשאר הגלויות, מכונים כל היהודים גנבים. האם תסמונת זאת פשתה גם אצלנו, וכל חובש כיפה בכל אתר ואתר דומה לחובש כיפה אחר?
תחילת המלחמה, איחדה מגוון עצום של תושבי המדינה, שמאל וימין, חרדים, אתאיסטים, מסורתיים ודתיים. נכון, כשעדר נלחם על חייו, כולם הופכים לגוף אחד. אולי הגיע העת שבו נפנים כולנו, שאין לנו את ה"לוקסוס" של פלגנות ו"יד איש באחיו". על העם היושב בציון להישאר ביחד, כמו ברוב המשפחות, כשגם כשאין הומוגניות בין האחים, עדיין יש את החיבור המשפחתי. הלוואי!
