לירז מדר מניר אליהו, סגנית מנהלת ביה"ס לחינוך מיוחד בית אקשטיין בכפר מל"ל, אימא לארבעה, נסעה להתנדב בטנזניה שבאפריקה. בספטמבר הקרוב היא תצא כמנהלת משלחת, עם הדר רדלר שפירא ממשמרות, למשימת התנדבות נוספת ביבשת השחורה
אי אפשר שלא לקנא בשמחת החיים
היעד – כפר קטן ליד העיר ארושה בצפון טנזניה, שעל מנת להגיע אליו נדרשנו לטיסה לאדיס אבבה שבאתיופיה, טיסת המשך לניירובי בירת קניה, משם בנסיעה ארוכה לעבר הגבול עם טנזניה.
פעם חמישית שאני מגיעה ליבשת הזו ובכל פעם אני יותר סבלנית, סלחנית, מקבלת אותה כמו שהיא: הקצב האיטי (מונח סווהילי שמבטא היטב את הקצב הוא "פולה פולה", "לאט, לאט"), הבוץ, הגשם, החום, הצבעוניות, הטבע האדיר, הדרכים המשובשות, ההיגיון ששמור רק לה והשמחה של הילדים.
בטיסה לאפריקה עוברים בבת אחת לא רק מרחק ויבשת אלא ממש מהעולם הראשון, המפותח והשבע לעולם השלישי המתפתח. עם הנחיתה משתנים הריחות, המראות וגם ממד הזמן. שם אנחנו ה"מזונגו", הזר, במיעוט, זה שמושך את המבטים אליו.
ועל אף שלפתע אני ה"זרה", הבולטת, זו אינה שונות מאוימת. על אנטישמיות לא שמעו פה והמקומיים אוהבים ומעריכים את ישראל, שמבחינתם היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, ארץ הקודש, בה כולם חזקים "כי היו בצבא", נשים וגברים, טובים בחקלאות. ופה זה עניין מהותי, בהיעדר מקומות תעסוקה ופרנסה, מרבית משקי הבית מתבססים על חקלאות זעירה. הכפריים מגדלים לעצמם פירות, ירקות וחיות משק למחייתם, ואת היתרה מוכרים בשווקים המקומיים.
השפה הלאומית בקניה וטנזניה היא סווהילית (תערובת של בנטו וערבית, פרסית והינדית עם נגיעות פורטוגזית), הנלמדת מגיל בית ספר יסודי על מנת לאפשר תקשורת בין עשרות הקבוצות האתניות והשבטים. המקומיים חביבים ועדינים ולא ישיבו בשלילה. תמיד "כן" ועם חיוך, גם אם אין להם מושג על מה מדובר והפער בין האמירה לעשייה מקרי ביותר.
אי אפשר שלא לקנא בשמחת החיים, זו שלא משתקפת ב"מדד האושר העולמי". במונחים מערביים הם חסרי כול, או לכל הפחות עניים מרודים ולמרות זאת מכניסי אורחים, יחלקו איתך את המעט שיש להם, ולרוב שמחים ומאירי פנים, בעיקר הילדים. וברגע שיש מוזיקה כולם, מקטן ועד גדול, רוקדים.
שינוי מציאות אי השוויון
הרעיון להתנדב באפריקה התבשל אצלי זמן רב, ותוך חיפוש באינטרנט הגעתי לעמותתImagine Israel Africa שמקיימת פרויקטים של התנדבות בשלושה בתי ספר ציבוריים בגילאי יסודי בטנזניה, על-מנת לחבר בין קהילות ובשאיפה לייצר מציאות הוגנת, בה אין קשר סיבתי מובהק בין מקום הולדתם של הילדים לסיכויי הצלחתם.
התחברתי לחזונה של העמותה ממספר טעמים עיקריים: אחד, השותפות: העבודות נעשות בשיתוף הקהילה (הורים, מתנדבים מהכפר וצוות המורים) במטרה לייצר בית ספר לומד, שיידע לפעול בכוחות עצמו בעתיד באמצעות מורים מקומיים, מדריכים צעירים (בהמשך הקמה של תנועת נוער) ואנשי קהילה.
הטעם השני הוא התהליך המתמשך: המתנדבים אומנם מתחלפים, אך מתמקדים בשניים-שלושה בתי ספר, כדי להבטיח שימור, שיפור והמשכיות, כשכל משלחת ממשיכה את הפרויקט מהמקום בו המשלחת שלפניה סיימה.
הטעם השלישי הוא האמונה של העמותה בכוחה של התנדבות לאפשר שינוי בר-קיימא בקהילות: בישראל התנדבות במסגרת קהילה מייצרת משמעות והעצמה עבור השותפים בה, ומהווה פלטפורמה לחיבור בתוך החברה הישראלית. בטנזניה, העצמת המסגרת הקהילתית מתאפשרת באמצעות מסעות חלוציים של פיתוח ועשייה משותפים, המבוססים על שיתוף בידע, בכלים ובמענים רלוונטיים לצרכים המקומיים.
מתנדבי העמותה הישראליים, מעודדים למצוא פתרונות יצירתיים, ויכולים לתרום לשינוי מציאות אי- השוויון בשתי המדינות בדרכים מגוונות: פיתוח תשתיות ושיקום תשתיות קיימות, תמיכה בעסקים קטנים לפיתוח הכלכלה הקהילתית, תרומה לצורכי ביטחון תזונתי וחינוך חברתי וקהילתי.
לוח הכפל מצויר על הקיר
יצאנו 30 ישראלים וישראליות שעזבו הכול לשבועיים ובאו להתנדב בבי"ס בקימיניאקי. התלמידים והתלמידות קיבלו את פנינו בשירה ודגלי ישראל מאוירים תלויים על מקלות מאולתרים, מאות ילדים שרצים וקוראים לעברנו: "ברוכים הבאים – אנשים לבנים".
המורים וראשי הכפר ערכו עבורנו טקס, בו הודו לנו מראש על העשייה, העניקו לנו שכמיית מסאים מסורתית וסיימו בשירת ההמנון הטנזני בעוצמה וגאווה. לבקשתם עמדנו לשיר את "התקווה". עבורנו לעמוד ולשיר "להיות עם חופשי בארצנו" בימים אלה לא היה מובן מאליו. ואם באזרחות עסקינן, גם אנחנו יכולים ללמוד משהו מהטנזנים, שבראש הדמוקרטיה שלהם עומדת אישה מוסלמית ששמה סמיה סולוהו.
ההתנדבות עצמה מורכבת מהחלפת מידע ומערכי שיעור, בעיקר בתחום הבלתי פורמלי (נערכנו בארץ להכנת מערכי השיעור), לימוד משחקים ושירים ככלי חינוכי. חלק נוסף בהתנדבות הוא בצביעה ושיפוץ של בית הספר ומתקניו.
חומרי הלימוד מצוירים על הקירות: חינוך לתזונה בריאה, היגיינה, צחצוח שיניים, מקלחת, כביסה, אותיות לועזיות, לוח הכפל, פעלים ועוד, ולבקשת מנהלת בית הספר, מאחר שכנראה אין ספרים, אנחנו מציירים על הקירות של הכיתות. הכול מלא ועמוס. ההשוואות בלתי נמנעות: בארץ הילדים בכיתה משתעממים בקלות, הכול זמין להם והמורה צריכה להיות קוסמת כדי לעורר בהם סקרנות, ובעצם הם יכולים ללמוד בעצמם הכול. בקימיניאקי הילדים צמאים לידע שניתן להם, מחכים בסבלנות לתורם, ולרגע לא משעמם.
לתת חכה ולא דגים
פרויקט חשוב שהעמותה מפעילה הוא הכשרת מדריכים צעירים, שיוביל בעתיד להקמת תנועת הנוער הטנזנית הראשונה, בהלימה לחזון של "לתת חכה ולא דגים". חברי הצוות שלנו משתמשים בידע ובניסיון שקיים בישראל על מנת להכשיר נערים ונערות וללמד אותם מיומנויות שיאפשרו להם בהמשך לעשות עבור עצמם. הנערים והנערות המקומיים לוקחים חלק בהתנדבות שלנו והם חלק בלתי נפרד מהצוות בכל הקשור להעברת התוכן בכיתות. הם משמשים כמדריכים צעירים ומתרגמים לילדים הקטנים את האנגלית שלנו. בנוסף כחלק מהעשייה ההתנדבותית, יצרנו פעולות הדרכה למד"צים הצעירים: הקבוצה נפגשה בסוף שעות הלימודים עם הדר רדלר שפירא מקיבוץ משמרות ואריאל דלל מקיבוץ מצפה שלם שהיו חברות במשלחת ועברו פעולות כהכנה ליום שאחרי. התחושות הן עוצמתיות. היו אלה שבועיים משמעותיים לנו, חברי המשלחת, ביחד ולחוד, לילדים ולאנשים שפגשנו, ובטח עבור בית הספר שהפך יפה יותר.
אנחנו פסיק קטן בתוך הצורך הגדול. עמותת "אימג'ין ישראל-אפריקה", ארגון לומד שמגיע ממקום של צניעות, מדבר על חזון להמשכיות, התמקדות במספר קטן של בתי ספר ושיתוף הקהילה כתנאי לעשייה ההתנדבותית. אנחנו חלק קטן מתהליך מתמשך.
מחשבות מסלול מחדש
חברות מיטבתה תפרו לנערות פדים רב-פעמיים
יבשת אפריקה מאכלסת את האוכלוסייה השנייה בגודלה בעולם, והיא הראשונה בקצב הגידול הטבעי. מחצית ממיליארד ורבע תושביה הם מתחת לגיל 18 וכמחצית הן נשים. ארגונים בינלאומיים רואים בקידום הנשים, שהן עיקר כוח העבודה, את המפתח לפיתוח היבשת ויציאתה מנחשלות לעצמאות כלכלית, אבל בפועל הנשים גם כאן עודן מופלות לרעה, לא פעם מוסללות לטיפול במשק הבית וללידת ילדים, והרבה.
רוני, שחר ורונית מיוטבתה גייסו חברות מהקיבוץ ובמשך שלושה חודשים תפרו פדים רב-פעמיים מבד מגבת כפול, בד ניילון, בדי כותנה צבעוניים ויפים, והכינו ערכות מקסימות לנערות בית הספר.
הסיטואציה של קבלת הווסת מביכה את הנערות כך שהן אינן פוקדות את בית הספר באותם ימים, ויש נערות שמפסיקות להגיע בכלל. משם עתידן נקבע ומוסלל: חתונה, ילדים ועבודה שלא תאפשר להן לממש את הפוטנציאל.
נפגשנו בכנסיה עם 50 נערות, ולאחר כיבוד קל וריקוד עם ("סיגל, סיגל") הסברנו להן על גיל ההתבגרות והשינויים שחלים בגוף. על המחזור החודשי אותו מקבלות נשים בכל עולם, מה שמעיד על בריאות, חוזק, ובעיקר שזה טבעי. המחזור הוא לא משהו שמדברים עליו, ואנחנו באנו להעצים את הנערות, שהיו מסוקרנות, מובכות ומצחקקות, אך גם מרותקות מההדגמה של לבישת הפד על התחתונים.
מוצרי היגיינה סטריליים, שעבורנו הם מצרך קיום בסיסי, הם לא משהו שהבנות בכפר יכולות להרשות לעצמן לקנות והן נאלצות להשתמש בימי הווסת מכל הבא ליד: סמרטוטים, בדים, עלים. השימוש בחפצים מזוהמים מסכן את בריאותן על בסיס חודשי.
לאחר ההסברים חילקנו את הערכה, שני פדים מוכנים ופד נוסף שתפרנו יחד איתן, כדי ללמד אותן לעשות זאת בעצמן. לכולנו היה ברור שהדבר הקטן הזה יכול להשפיע ולשנות את חייהן ואף לשפר את עתידן, הן יוכלו להמשיך בשגרת היומיום ולא יפרשו מבית הספר. בהמשך נפגשו שחר, רונית ורוני עם תופרת מהכפר, על מנת שתוכל לתפור ואולי אף למכור, בכדי לנסות ולהבטיח את ההמשכיות של הפרויקט.
"תופרות להן כנפיים"
מאז שחזרתי וביוזמה משותפת עם לילך ינאי חברתי מניר אליהו, שיצאה למשלחת ההמשך ביולי האחרון, החלטנו להמשיך את הפרויקט המבורך. אנו קוראות לו "תופרות להן כנפיים". פרסום בפייסבוק יצר היענות מרגשת של עשרות נשים שהצטרפו למיזם והן תופרות תחבושות, אוספות בדים, גוזרות, אורזות ויש כבר ערכות לשלוש משלחות נוספות שיצאו בחודשים הקרובים לטנזניה. השלב הבא יהיה רכישת מכונת תפירה חשמלית לכפר מוטמברו בטנזניה, שם למדה התופרת המקומית את הגזרות ומוכנה להשתלב בפרויקט.
איש אחד עם לב גדול
הכנסות המופע של טל קרביץ, בן רמת הכובש, נתרמו למשלחת
עם קבלת ההחלטה לצאת למשימת ההתנדבות, והידיעה כי המשלחת ובית הספר זקוקים למשאבים, פניתי למוזיקאי טל קרביץ, בן רמת הכובש, המופיע במגוון כלי נגינה אתניים שאסף בטיוליו ברחבי העולם, אותו הכרתי במסגרת התגייסותו לטובת עמותה הפועלת בקניה למניעת ברית המילה לנשים בחברות המסורתיות של שבט המסאי.
טל, שמופיע מטעם משרד החוץ בעולם, שמח להירתם למען היבשת השחורה ובעזרתו קיימנו ערב התרמה שכלל את המופע הייחודי, אנסמבל של איש עם לב גדול, שכל הכנסותיו הוקדשו למשלחת שלנו.
