ממטעי הקיבוץ ועד לצמרת המחקר האקדמי: המסע המשותף של פרופ' רפי שטרן בין עצי הפרי, ההוראה בתל-חי והפריצות המדעיות שהצמיחו מחדש את ענף הליצ'י בישראל
*תמונה ראשית: מפתחים זנים חדשים המותאמים לאקלים הישראלי (צילום: דוד ברזילי)
פרופ' רפי שטרן, בן קיבוץ לביא, ממקימי החוג לחקלאות באוניברסיטת קריית שמונה בתל-חי, חוקר מטעים במיג"ל ומו"פ צפון, שתרם רבות להעלאת יבולים ובמיוחד של מטעי הליצ'י.
בשיחה שקיימתי אתו, הסתבר שהמסלולים של שנינו מאוד דומים: שנינו חזרנו לקיבוץ לאחר הצבא, עבדנו במטעים, ולאחר תקופת מה, יצאנו ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות. שנינו חזרנו לאחר הלימודים למטע, שנינו הקמנו את ענף האבוקדו, כל אחד במשק שלו, ולמדנו לתואר שני ושלישי בערך באותו זמן. הנה סיפור חיים מרתק על אהבה לצומח, התמדה ומחקר חקלאי פורץ דרך המשולב באופן עמוק בתולדות ההתיישבות והחקלאות בישראל.
מקרשים לעצים חיים: הצעדים הראשונים במטעים
שטרן נולד בלביא כילד השלישי של הקיבוץ, ממש מימיו הראשונים (הקיבוץ הוקם ב-1949). בסיום שירותו הצבאי בנובמבר 1972 – רגע קט לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים – התכונן לחזור לעבוד בפלחה, שם צבר ניסיון בחופשותיו כנער. אלא שמרכז המשק ראה את התמונה המערכתית אחרת לגמרי וייעד אותו למטעים, ענף שנחשב באותה תקופה לנחלתם הבלעדית של מבוגרים, ותיקים דוברי אנגלית ובעלי פרופיל מקצועי מבוגר.
"אמרתי למרכז המשק: מטעים זה ענף של זקנים אצלנו… אין אף אחד שהוא צעיר", נזכר שטרן בחיוך. המרכז הציע לו עסקה מפתה אך נועזת: שלושה עד שישה חודשי ניסיון, ואם לא יתחבר – יוכל לבחור לאן שירצה, בין אם לרפת, או לשלחין.
אותו מפנה מקרי בהחלטתו של מרכז המשק התברר כנקודת מפנה גורלית בחייו. באותם ימים כללו המטעים בקיבוץ בעיקר אגסים (במיוחד מטע אגסים ותיק שנטע ב-1961), מעט משמשים וכרם יין. מזלו הגדול של שטרן היה בכך שמרכז המטע היה עולה חדש מאמריקה – עורך דין במקצועו שחזר בתשובה, לחם במלחמת העולם השנייה, וניחן בגישה פדגוגית יוצאת דופן. האיש לא הסתכל על העצים כעל "קרשים מתים" המיועדים לנגרייה או להסקה, אלא הסביר לו יום-יום מה מתרחש בתוך הגזע, כיצד העץ מגיב להשקיה, לדישון, לכיפוף ענפים או לגזום, ואיך הוא "מדבר" אל מי שמטפל בו. המפגש האינטנסיבי הזה במשך שלושה חודשים הצית בו אהבה עמוקה שדחקה הלאה את המשיכה הראשונית לרפת ולגד"ש והפכה בהמשך לדרך חיים.
לימודים, משפחה ושילוב של "תורה ועבודה"
הדרך אל האקדמיה לא הייתה סלולה ודרשה התמודדות עיקשת. ללא תעודת בגרות מסודרת, השלים שטרן בגרויות בכוחות עצמו תוך כדי עבודה פרקטית ומאומצת במטע. למרות הישגיו המצוינים והוכחת יכולותיו, הקיבוץ לא מיהר לשחררו ללימודים אקדמיים מלאים,
לאחר מאבק ציבורי בקיבוץ – בתמיכתו של אביו ששימש בעברו כמזכיר פנים – אושרה לו לבסוף השתלמות במסגרת נוקשה של ארבע שנים בלבד. שנת הלימודים הראשונה נלמדה במסלול חדש וקומפקטי שהוקם בתל-חי בשיתוף עם הפקולטה לחקלאות ברחובות. שנה זו לוותה בטלטלות של מלחמת יום הכיפורים, מילואים אינסופיים ועזרה פרטנית של מורים מסורים מיישובי הסביבה (כמו מורה למתמטיקה מכפר בלום, ומורה לכימיה מכפר גלעדי) שאירחו אותו בבתיהם בין הפוגות הלחימה.
משם המשיך לשנה ב' ו-ג' בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם מצא את ייעודו האקדמי. בתחילת שנה ג' הוצע לו להתחיל תואר שני, ובסוף שנה ד' הצליח לסיים (הראשון מהמחזור). כל זאת התרחש במקביל לחיי משפחה מתפתחים: הוא התחתן ממש בסוף הצבא ב-1972, ובתו הבכורה נולדה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים (ובהמשך הפך לאב לחמישה ילדים, סבא ל-17 נכדים וזכה אף לנינים המפוזרים בכל רחבי הארץ).
בין תורה ועבודה: שילוב של אקדמיה, שטח וקיבוץ
עם סיום התואר השני ב-1978 חזר לקיבוץ ומונה למנהל המטעים בלביא, תפקיד שמילא באדיקות במשך עשר שנים פוריות:
- הוא חיסל את כרם היין הלא-רווחי שהכביד כלכלית.
- נטע עצי זית והקים מאפס את ענף האבוקדו המשקי, תוך הידוק קשרים מקצועיים עם ד"ר אברהם בן יעקב המיתולוגי (לימים, סגירת מעגל מרגשת הביאה לכך שנכדו של אברהם, לוטם, הפך לסטודנט שלו בתל-חי).
- שילב הלכה למעשה בין תיאוריה אקדמית לעבודה מעשית בשטח, ואף פתר את מצוקות ועדת החינוך בקיבוץ בכך שארגן והפעיל בהתנדבות את עבודת הילדים בחופשים בתוך המטעים.
מדוקטורט על ליצ'י ועד למהפכת החקלאות בתל-חי
לאחר עשור של ניהול מטעים מוצלח, בגיל 40, ביקש שטרן להגשים שאיפה ישנה ולצאת ללימודי דוקטורט. גם הפעם לוו הצעדים בוויכוחים ציבוריים בקיבוץ עד לקבלת האישור המיוחל. בעוד מומחים יעצו לו להתרחק מנושאים מורכבים וחסרי תקדים כמו מחקר הליצ'י – והמליצו להיצמד לאבוקדו או מנגו הבטוחים יותר מבחינה מחקרית – שטרן בחר ללכת עם האינטואיציה והתשוקה שלו. בהנחייתו של פרופ' שמואל גזית, צלח חמש שנים של מחקר מעמיק שהביא לפתרון סוגיות קריטיות בפוריות העץ והפך אותו למומחה בעל שם עולמי.
בהמשך דרכו, קשר שטרן את גורלו המקצועי עם מיג"ל ומו"פ צפון. הנסיעה היומיומית הנופית מלביא לקריית שמונה הפכה עבורו לזמן השראה. הגם שבתחילת דרכו במו"פ הוגדר כחוקר נשירים (המתמחה בתפוחים, אגסים, דובדבנים ושזיפים) ועבד בתחום זה לצד חוקרים מובילים כמו פרופ' מרטין גולדווי במשך למעלה משני עשורים, הוא מעולם לא נתק את קשריו העמוקים עם חקלאי השטח.
מקימים יש מאין: הולדת החוג לחקלאות בתל-חי
גולת הכותרת האקדמית-מוסדית הגיעה כאשר שטרן ומרטין גולדווי הגו את הרעיון להקים תחום לימודי חקלאות עצמאי במכללת תל-חי. לאחר שנדחו בתחילה על ידי הנהלת המכללה שחיפשה מגמות הייטק וביוטכנולוגיה, שבו אליהם ראשי המכללה כעבור שנה והסכימו לתת צ'אנס לפתיחת מסלול ניסיוני. החשש הראשוני סביב מספר הנרשמים התפוגג במהירות: המסלול החל מ-12 סטודנטים, ומפעם לפעם טיפס עד לכדי קרוב ל-50 נרשמים בשנה. כיום, החוג לחקלאות בתל-חי עומד כגורם עצמאי, פורה ומשגשג, המכשיר את דור העתיד המשתלב בכל שדרת התעשייה החקלאית בארץ – מחברות הדברה, דישון והשקיה ועד לטיפוח זרעים מתקדם.
מהפכת הליצ'י: הענף הקטן שצומח לגבהים חדשים
בשנים האחרונות חזר שטרן רשמית לאהבת נעוריו המדעית – הליצ'י. הוא מוביל שיתופי פעולה מחקריים הדוקים עם ד"ר סמדר הרפז מהפקולטה לחקלאות וד"ר יורם אייל ממכון וולקני, לצד אנשי שדה בולטים כמו דודי מטלון – מרכז המטע בקיבוץ מורן ודניאל בנאי – שתלן מאלמגור.
- קפיצת מדרגה ביבולים: כאשר שטרן החל את מחקר הדוקטורט שלו, עמד יבול הליצ'י הממוצע בישראל על 200 עד 300 קילוגרם בלבד לדונם. הודות להתערבות מחקרית ואגרונומית מדויקת, הנתונים הוכפלו לטונה לדונם, וכיום הממוצע הארצי מתקרב בצעדי ענק לשני טונות לדונם, כאשר מטעים מובילים כבר חוצים באופן עקבי רף זה.
- השבחה גנטית מתקדמת: במסגרת פרויקט השבחה רב-שנתי הנתמך על ידי המדען הראשי (ונמצא כיום בעיצומו של העשור), שטרן ושותפיו מפתחים זנים חדשניים המותאמים במיוחד לאקלים הישראלי. המטרות המרכזיות כוללות השגת פריון גבוה, צבעוניות אדומה עזה, טעם משובח, הקטנה משמעותית של הזרע ובשאיפה להגיע בעתיד לליצ'י חסר זרע לחלוטין.
- הרחבת חלון השיווק וחדשנות טכנולוגית: לצד פיתוח זנים מוקדמים (הנקטפים במאי-יוני) וזנים מאוחרים (באוגוסט-ספטמבר) במקום ריכוז הקטיף בחודש יולי בלבד, שטרן מוביל פרויקטים מתקדמים במימון המדען הראשי הכוללים שימוש ברשתות הגנה והתזת מים מעל נוף העצים במטרה להגן על הפרי ולשפר את איכותו באופן דרמטי.
אף על פי שלליצ'י ישנו חסרון מובנה בדמות "חלון קטיף" קצר ומהיר מאוד – בניגוד לאבוקדו המאפשר גמישות קטיף לאורך כל החורף – הענף נותר מבטיח ורווחי ביותר בזכות הביקוש הבינלאומי העצום והעובדה שרובו מיועד לייצוא לחו"ל.
בשביל פרופ' רפי שטרן, המסע הארוך חזרה אל הליצ'י מהווה סגירת מעגל מרגשת. השילוב הנדיר בין מחקר אקדמי קפדני לבין עבודה בשטח כתף אל כתף עם החקלאים, לצד תפיסת עולם המקדשת "תורה ועבודה", ממשיך להוכיח כי התשוקה לאדמה ולצומח היא הכוח המניע שאינו פוסק לעולם.
"אתה יודע, זכיתי לעבוד עם חקלאים טובים שעובדים במטעים וגם לעסוק במחקר החקלאי המרתק", מסכם פרופ' שטרן את מפעל חייו במבט חם אל האופק. "יש בלי סוף תוכניות יפות לעתיד, והעבודה הזו ממלאת אותי לגמרי ועושה אותי חזק ובריא. כל עוד אפשר ללמוד, לחקור ולגעת באדמה – אין מתנה גדולה מזו."
