"מוטב להיות פחדן חי מאשר גיבור מת" 

יובל שנים עברו מאז שימש זאב הררי, הסטודנט הסקרן ממרחביה, עיתונאי בלוס אנג'לס. עכשיו הוא נובר בארכיון ומגלה כי הסיפורים עליהם דיווח מהדהדים גם כיום. לשוחרי ההיסטוריה שחוזרת, הינה כמה קטעים למזכרת  

עסק הביש 

"לפני למעלה משנה נפגש שליחנו בלוס אנג'לס עם 'האדם השלישי', הוא אברי אלעד". כך פותחת כותרת המשנה לריאיון המשתרע על פני שני עמודים במוסף השבועי "חותם" (1976) תחת הכותרת השמנה "מוטב להיות פחדן חי מאשר גיבור מת". "אברי טען אז", דיווחתי, "כי בספר שהוא עומד לפרסם, הוא מתכוון להפתיע את הציבור הישראלי בגילויים חדשים על 'הפרשה' [משנת ה-50, שכונתה גם "עסק הביש"] גילויים שיטהרו את שמו של מי שהועמד לדין באשמת ריגול לטובת ארץ אויב [מצרים] ולא על חלקו בפרשה." מערכת העיתון הבהירה לקוראים כי "לא מצאה בשעתה לנחוץ לפרסם את אותה שיחה", והוסיפה: "השבוע אנו מביאים אותה, לרגל פרסומו של הספר, למרות הסתייגויותינו מתוכנם של הדברים". בפגישתנו הראשונה מתוך שתיים סיפר לי המרואיין כי "כשיצא מן הכלא, לאחר שריצה בו 10 שנים, תקופה שהוא מכנה 'אוניברסיטת החיים במחיר הדרור', הייתה ה'פרשה' מאחוריו. אני לא השתניתי – העולם השתנה. אני דרכתי במקום. כי בכלא אתה חי בחברה מוגנת. אינך עומד בשחיקת החיים." אברי כתב את רוב חלקי הספר בערבים, בחדר שבו אני יושב ומשוחח עימו. הוא פרס בפניי את גרסתו לפרשה העגומה וענה לכל שאלותיי במשך ארבע שעות. את התרשמותי ממנו ניסחתי כך: "אינו שליח או מרצה מקצועי המוכר ציונות, אבל הוא מתווכח בלהט וסוטר לאנטישמים כנחוץ. יש לו כושר שכנוע. הופעתו הפשוטה קורנת. הוא מאמין בצדקת דבריו במילותיו: "אני שייך לארץ. כאשר אני עולה לירושלים, הדרך בשבילי היא היסטוריה. כאן, במקום הזה מכבי מוצרי נפל… אני יודע שבסיבוב לפני הקסטל התנשקתי עם רעייתי בפעם הראשונה… כשאני עובר ליד משמר העמק עולים בי זיכרונות מימי הפלמ"ח… גדלתי בארץ בתקופה היפה ביותר. אני חלק מהארץ". 

"'ירידה' היא תופעה שיש לגנותה" 

תחת הכותרת "נמאס לי ללכת למילואים" (1975), דיווחתי ליומון המפלגתי של מפ"ם בפתח הכתבה: "כמה זמן יידרש לך להיקלט בחברה כאן ולהרגיש כאמריקני? – מתעניין לדעת סקר שמטרתו ללמוד על התכונות, קווי האופי וקווי החשיבה של הישראלים המתגוררים בארה"ב ובקנדה". הסקר, שנערך באותם ימים מטעם נציגות משרד העבודה בניו יורק, התבסס על שאלון אנונימי שהופץ בדואר. ב-68 שאלות מורכבות וארוכות התבקשו הנשאלים לציין רקע אישי מלפני צאתם את הארץ, וביחס למעמדם דאז. "31 סיבות אפשריות מוצגות לנשאל, ביניהן: 'נמאס לי ללכת למילואים'; 'חששתי מהמצב הביטחוני בישראל, או 'חששתי שילדיי יתגייסו לצבא'. בפרק העוסק בקשר עם ישראל, מתחכם השאלון: 'האם אתה מרגיש עצמך יותר כישראלי, או יותר כאמריקני?' שאלה אחרת מציגה עמדות הנוגעות לישראל ועל הנשאל לדרג כל אחת בהתאם להסכמתו עם תוכנה, או לשלילתה: 'ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה יהודים יכולים לחיות באופן חופשי', או 'ירידה' היא תופעה שיש לגנותה'. כן מברר הסקר גורמים המושכים לישראל או הדוחים ממנה. ביניהם: 'אהבת המולדת'; 'אנטישמיות בארה"ב'; 'יחס השלטונות לאזרח בארץ', ואף 'יחס חברים בארץ לגבי חוזרים'. הסקר חותם בשאלה פתוחה להתבטאות: 'מה יביא אותך לשוב לישראל'". 

סיינטולוגיה כבונוס 

"בשאלת היורדים דשו רבות ולעיתים נדמה שמתייחסים אל ציבור זה לאו דווקא כאל פרטים, אלא כאל גורם סטטיסטי", כך פתחתי את הכתבה שהופיעה במדור "בעולם היהודי" על שיחה עם פרופסור ישראלי, יהושפט גבעון, שטען כי פיתח גישה חדשה בהחזרת יורדים (1978). "אי-ההצלחה של כל ממשלות ישראל בניסיונן לפתור את הבעיה מעמיד את השאלה: האם ישנה דרך אחרת?", אמר. הסוגייה הזאת נדונה "בעת ביקורי אצל חוג יוצא דופן של ישראלים, שם שגורה הגישה, כי יש להתחיל בהחלטה האישית לחזור ארצה, ולא בתנאם הכרוכים במעשה השיבה. 'ידוע לי', מצהיר ראש החבורה, 'על הרבה ישראלים שעיניהם עצובות משום שאינם יודעים שעליהם להחליט תחילה ורק אחר כך לברר איך לממש את החלטתם'". בכתבה סיפרתי ש"מדי יום רביעי בערב הם מתכנסים בדירה פרטית, ישובים על שטיח-מקיר-אל-לקיר, שם אני מזהה פנים מוכרות – סטודנטים, תיירות, מורות לעברית ופקידת הקונסוליה'. 'אני סבור, טוען בפניי ראש החוג, פרופ' גבעון, המכונה שפי, שאנחנו בארץ שוגים ביחסנו השנוי במחלוקת אל היורד. אדם תמיד יילחם על כך שהוא צודק וזוהי שגיאה להפוך את כל היורדים לבלתי צודקים". שפי, שרכש את הדוקטורט במדעי המחשב בארה"ב, למד עם הזמן סיינטולוגיה (תורת הידיעה, או לדעת כיצד לדעת), התחיל לראות כל מכשול כאתגר והעביר לישראלים הרצאות: "לא דיברתי עם האנשים לעלות לארץ. התופעה של הרצון לחזור ארצה באה כבונוס של ההרצאות על הסיינטולוגיה". "כדי להבין מעט מאבחנתו של 'משיב היורדים' רשמתי את אבחנתו: 'אני בטוח שהגורם השכיח ביותר לירידה מן הארץ זהו קשר אינטימי עם טיפוס בעל נטיות מדכאות, מישהו שרובץ על היורד – אימא, דודה, שכן', מישהו הפותר את בעיותיו האישיות על ידי כך, שעושה אותך לקטן יותר'". כשחזר הפרופסור משנת השבתון לישראל, המשיך בפעולתו החוג אותו ריכז בעיר המלאכים, ואף התרחב, כך עדכן אותי. "התברר לי", נאמר בעדכונו, "שמה שאמרתי, כי הוא בגדר השערה, איננו אלא עובדה". הוא העיד על עצמו, ש"הוא מעודד את אותם ישראלים להשהות את שובם על מנת שיצטיידו בידע הסיינטולוגי: כאשר הם יחזרו ארצה יהיו בידיי מספיק עדויות כדי לפרסם את הנושא בצורה מדעית". כאן המקום לציין שתורת הסיינטולוגיה נתפסה בארץ ככת שלילית ונדחקה מפעילותה. 

להכיר את הנאצים 

בקיץ 1973 הכנתי כתבה מקיפה שנשאה את הכותרת "חיילי עץ במפקדת עץ" ועסקה בביקורי המפתיע, והמעשיר, יש לומר, שכלל ריאיון עם מרטין קרג, דובר פלוגת הסער החמישית של המפלגה הנאצית בקליפורניה. פרסומה נדחה בשעתו על ידי מערכת העיתון בחתימת העורך הראשי מארֶק גפן, שורד השואה, בטענה ש"לוּ שאלת מראש לא היינו מייעצים לך ליזום דבר כזה, שכן פרסום מן הדין שיעורר תגובות שליליות על עצם המפגש והיוזמה שלך." כעבור כשלוש שנים, באפריל 1979, שלחתי שוב את הכתבה והפעם קיוויתי שהנושא כבר אינו בבחינת טאבו. הכתבה אכן פורסמה.  

על הדרך בה הגעתי אל מטה המפלגה הנאצית סיפרתי אז: "ביקשתי להכיר מקרוב את הנאצים של שנות ה-70. המקורות הידועים כ'האדם ברחוב' אמרו לי, שאנשי המפלגה ממקדים את פעילותם ברחובות. רוב אלה שפניתי אליהם לא ידעו היכן לאתר את המרכז. בספר הטלפונים אין מופיע כל מספר. מישהו טלפן אליי במוסרו, שראה אותם נעים על גבי כלִי רכב מעוטר בצלבי קרס, אי-שם בסנטה מוניקה הסמוכה אל חוף הים. מקור אחר טען, שמפקדתם בהוליווד ושבקומה הנמצאת מעל חדר המפקדה שוכנת מתפרה של חייט יהודי פליט מחנה ריכוז. רק כשנמסר לידי כרטיס קטן, שעליו צוירה בטוש אדום מפה סכמתית, נודע לי מיקומו המדויק של המרכז הנאצי בלוס אנג'לס רבתי. היה זה אדם ממוצא אירי, המתגורר בעיר אלהמברה, הסמוכה לאל מונטה, שסימן עבורי את שמות הרחובות והיכן לפנות. 'תראה את הדגל,' אמר, 'אך אל תכנס, מי יודע מה צפוי לך בחברתם של אלה'. ברחוב פק, מספר 4375, מצאתי כעבור יומיים בית ישן המוקף בגדר ברזל. דגל אדום, שבמרכזו צלב קרס, ניצב בחצר. לידו מתנוסס הדגל הלאומי של ארה"ב. הוא קרוע בקצותיו. יריעת הבד הבלויה נראית קטנה יותר, כאילו מאפיל עליה הדגל האחר, החדש והגדול. בחזית הבית, הצבוע באדום, רשומות המילים 'כוח לבן'". 

השמו"צ בקליפורניה: "עתה אני מרגישה יותר ציונית" 

"גבוהה, מעל לפסגות עטופות בשלג, נשתרעה מושבת החורף של תנועת השומר הצעיר בדרום קליפורניה. 60 'שומרים' ו'שומרות' עלו אל הרי סן-ברנרדינו, מרחק של כשלוש שעות נסיעה מזרחה מלוס אנג'לס אל 'מחנה שומריה'". כך פותחת הכתבה המשתרעת על כפולת עמודים במוסף 'חותם'. "מטרותיו המוצהרות של מחנה זה היו: חורף מאושר לילד ומירב פיתוח הפוטנציאל של כל מחנאי בתחומי הגוף, התרבות והחברה'. בכלל זה להוקיר את המורשת היהודית ולהבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים, את הערכים ההומאניים ואת הרעיונות החברתיים. ביום שישי של שלהי דצמבר, עליתי בעקבות חניכי התנועה ומדריכיהם כדי להתבונן באירוע הציוני שיש בו מן המיוחד. התערבתי בקרב גוזלי 'קן נירים' למשך עשרים וארבע השעות הבאות. המחנה, שנשכר מכנסייה נוצרית, ממוקם בגיא. ביתניו העשויים עץ חבויים בין עצים צפופים וזקופים. נחל זעיר המזרים מי שלגים מסמן את גבול המחנה. המדריכים דרים יחד עם קבוצותיהם, העונות לכינויים 'ברקאי', 'עין השופט', 'אדמית'. החדרים המחוממים משכנים את דייריהם במתכונת החינוך המשותף. השליח הישראלי מביא עימו את ניסיונו האישי מישראל, כאיש קיבוץ וכמעורה בענייני הפוליטיקה הישראלית. נערה השמחה לספר על עצמה היא יעל, בת ה-19, החברה בתנועה קרוב לארבע שנים. היא נתפסה ל'אווירה החמה, המלכדת והחינוכית'. לא הייתה לה מידה רבה של חינוך יהודי, אלא הגאווה בלבד של היותה יהודייה: 'עתה אני מרגישה יותר ציונית'".