מוסיקה בשביל קצת אוויר 

ענבל אבנעים עמר ממושב תלמי יחיאל אוהבת את חיי המושב ואוהבת לשמח אנשים באמצעות שירה ונגינה. לאחר השבעה באוקטובר, לאחר התלבטויות והיסוס, היא לא ויתרה על מופעים, כי חשה בצורך של האנשים להתאוורר בעת הקשה הזו 

*תמונה ראשית: הזמרת ענבל אבנעים עמר. צילום: סלי בן אריה 

"אני במקור לא מושבניקית," מתחילה ענבל אבנעים עמר את השיחה בינינו. "נולדתי ברחובות בשנת 1979 להורים עירוניים," היא מדגישה. "אבא שלי עובד בבורסה ליהלומים ברמת גן ואמא שלי הייתה מזכירה רפואית ב'אסף הרופא'." 

ענבל נשואה למיכאל עמר, שהוא לדבריה: "מושבניק מקסים". הוא נולד בתלמי יחיאל. הוריו עלו ארצה ממרוקו. "כמו כל הראשונים במושב הם קיבלו משק והיו צריכים בכוחות אדירים לתפעל אותו," אומרת ענבל. "זו הייתה משימה מאוד לא פשוטה בימים ההם. הם עבדו לבדם, גידלו ירקות ופירות, ביניהם אפרסמון." 

מיכאל הוא בן ממשיך במשק של הוריו, ובנוסף להיותו נגר, הוא עוסק בחקלאות, מגדל תלתן עבור מזון לבהמות. לילדיהם נתנו ענבל ומיכאל שמות שמשקפים את אהבתם לארץ" גבע (בן 11), ירדן (בת 9), כרמל (בת 6).  

מושבניק 'על הכוונת' 

למרות הצהרת הפתיחה שלה, שהיא לא מושבניקית במקור, היא מתגלה עד מהרה כסנגורית נלהבת של החיים במושב. ראשית כל, היא מגלה שזו היתה התוכנית שלה מזמן. "כשהייתי רווקה היה לי דף בו רשמתי בו מה אני רוצה מהבחור שלי בעתיד."  

אחד הדברים שרשמה היה: "אני רוצה מושבניק מהשרון". אז היא מצאה מושבניק, אמנם לא מהשרון, "אבל קיבלתי מושב אחר, גם הוא ירוק."  

"אני יכולה להגיד לך שאני מרגישה כאילו נולדתי במושב הזה," היא ממשיכה בהתלהבות. "אני כל כך אוהבת את האנשים כאן ומכירה אותם יותר מבעלי שנולד פה. כאשר שנינו עושים 'הליכה' במושב, אני מנופפת לשלום לזה ולזה, ובעלי שואל אותי 'מי זה?'" 

ענבל למדה ברחובות  בבית הספר היסודי שפרינצק ובתיכון קציר "ותמיד תמיד שרתי," היא מעידה על עצמה. השפעה גדולה מאוד עליה ועל עתידה המקצועי היתה ל"בימת הנוער" ברחובות. האתר של "בימת הנוער" ברחובות מגדיר אותה כ"מסגרת חינוכית-אמנותית לילדים ונוער, מגיל גן חובה ועד כיתה י"ב. החניכים מתנסים בתחומי התיאטרון, השירה, הריקוד וההפקה, משתתפים במופעים מקצועיים ובאירועים קהילתיים, ומתפתחים בעולם הבמה בליווי צוות מדריכים מנוסה". 

ואכן ענבל היתה אחת ממאות הילדים והנוער שהרחיבו שם את עולמם האמנותי והיא מספרת: "הייתי ב'בימת הנוער' ברחובות. השתתפתי בהצגות ובמופעים רבים, ושם גילו שיש לי קול יפה."  

בצבא היתה ענבל בלהקה הצבאית של חיל החינוך, ואחרי השחרור היא עבדה בצוות בידור במלונות באילת. באותו זמן היא גם היתה זמרת  ליווי בתוכנית הטלוויזיה "בטברנה" בערוץ הראשון.   

מופעים ושירה בציבור 

"לפני כעשרים שנה הקמתי את העסק שלי – מופעים ושירה בציבור. אני מתפרנסת מזה ונהנית מאוד, זה האושר של החיים שלי," היא מעידה על עצמה. 

ענבר התחילה להנחות ערבי שירה בציבור למבוגרים. היא הופיעה בכל הארץ, גם בקהילות וגם באירועים פרטיים. בהמשך הנחתה גם שירה בציבור לילדים בבתי ספר. כל מופע שלה היתה בית ספרי, וכל הילדים שרו שירים ישראליים מכל הזמנים. יש לציין שבשנים האחרונות, למרות ביטול שיעורי הזמרה של פעם, ילדים לומדים בגן ובבית הספר היסודי שירים של ארץ ישראל היפה והטובה.    

"אני גיליתי שאם רוצים להצליח בתחום הזה, צריך לגוון. ואכן העסק שלי הוא עכשיו מגוון," היא מספרת. "לפני כעשר שנים יצרתי מופעים עם עוד שלוש נשים. בהרכב הזה של ארבע הנשים, כל אחת מנגנת על כלי אחר. ההרכב שלנו נקרא 'ארבעתנו'. כולנו שרות ומנגנות בכל מופע. יש לנו מופעים בנושאים שונים, עמם אנחנו מופיעות בארץ ובעולם. בשנה האחרונה יצאנו במופע מחווה לשירים של יצחק קלפטר (צ'רצ'יל)".  

ההרכב "ארבעתנו"  

בנוסף להופעות משותפות, כל ארבע הנשים בהרכב "ארבעתנו" מלמדות מוסיקה ופיתוח קול. רעות יהודאי – ממושב שדה משה, היא מורה בבית ספר "רימון" למוסיקה. במופע המשותף שלהן היא  מנגנת על קלידים ומכינה את כל העיבודים לשירים. עדי לביא מחדרה מלמדת פסנתר ושירה. היא מופיעה גם עם להקת 'גאיה'. במופע המשותף היא מנגנת על קלידים ומשמשת המנהלת האמנותית. גם נועה וקס מכפר סבא מלמדת ומשתתפת במופעים שונים בארץ. במופע של ארבעתן היא מנגנת על כלי הקשה וענבל פורטת על גיטרה.  

"במופעים שלנו אנחנו מדברות על החיים ושרות," ענבל מציינת, "יש לנו מסרים של העצמה נשית, אבל המופעים מתאימים גם לגברים. אנחנו מבטאות בעצם אהבה למוזיקה הישראלית, כי אנחנו מאוד מאוד אוהבות את הארץ, את השפה. אבל אנחנו מוסיפות גם פן אישי – כל אחת מאיתנו היא רעייה ואם. אז בקישורים בין השירים אנחנו מדברות גם על הנושאים האלה. כך שיש לנו קטעי קישור בין השירים שהם עמוקים ומרגשים, אבל יש כמובן גם דברים מצחיקים."  

במלחמה 

"במלחמה היו לי מופעים מאוד מרגשים, אשר נתנו אוויר לנשימה גם לי וגם לקהל. הופעתי בכל הארץ. בהתחלה, אחרי השוֹק הראשוני אחרי השבעה באוקטובר, היססתי אם להמשיך בהופעות," היא משתפת את ההתלבטויות שלה. "אבל לאט לאט הרגשתי שאנשים חייבים להתאוורר. ואין כמו מוסיקה בשביל קצת אוויר. במופעים הראשונים היה חשש ומעט אי נעימות, כי איך אפשר לשמח אנשים כאשר יש עדיין חטופים בעזה? אבל עכשיו המצב הרבה יותר טוב. כל החטופים החיים בבית. ועם שובו של החלל החטוף האחרון, נוכל לשמוח הרבה יותר."  

כידוע, קהילות שונות התארגנו לתרום במלחמה לרווחת החיילים. כך גם במושב תלמי יחיאל. מספרת ענבל: "אני חייבת לספר על מופע התנדבותי גדול שאנחנו ארגנו במושב שלי בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל'. 

"ברחבה של המושב התארגן ערב פינוק לחיילים. הגיעו אלינו כמה אוטובוסים עם חיילים קרביים. אני לא אשכח את הרגע בו הם יצאו מהאוטובוס, וכולנו היינו עם צמרמורת. החיילים קיבלו פה מענה לכל דבר שהם היו צריכים והם העריכו את זה מאוד מאוד." 

והיא מפרטת: "ראשית כל, הכנו להם מין מועדון ספא. למושב הגיעו כחמישה-עשר מומחים, ביניהם מסג'יסטים, סַפָּרים, טבחים, ואפילו היתה מישהי מהמושב שלקחה חיילות לביתה לצורך טיפולים קוסמטיים. כל זה גרם לחיילים ולחיילות להירגע ולטפח את עצמם." היא אומרת. "והעיקר, היה אוכל, המון אוכל שנשים מהמושב בישלו בסירים גדולים ועוד ועוד. אני ארגנתי שירה בציבור והיתה שמחה גדולה.  

"אני לא אשכח את המופע הזה," מוסיפה ענבל, "אמנם לא קיבלתי בסופו שכר, אבל הצ'ק שקיבלתי היה רגשי. והוא היה הרבה יותר מְסַפֵּק מכל צ'ק אחר. בבית סיפרתי לילדים כמה נהניתי ממופע ההתנדבות שלי." 

תוכניות לעתיד 

מלבד שירה ופריטה על גיטרה, ענבל גם כותבת מילים ומלחינה. עד כה היא הספיקה להוציא שני אלבומים עם החומר המקורי שלה. וכשהיא נשאלת לגבי תוכניות שלה בעתיד, היא עונה: "להמשיך לכתוב ולהלחין חומר מקורי שלי, וכמובן להתפתח יחד עם ההרכב שלנו 'ארבעתנו' – להגיע לקהלים נוספים וליצור תכנים חדשים." 

ארבע הנשים מאוד מתרגשות לקראת המופע שיהיה להם ב"היכל התרבות" בתל-אביב ב-27 בפברואר. "זה יהיה מופע שמוקיר ארבעה ענקים בזמר העברי העכשווי שהכול מכירים: מאיר אריאל ז"ל, שמוליק קראוס ז"ל, ויבדלו לחיים ארוכים ויצירתיים – שלמה ארצי, שלום חנוך".  

לסיכום, ענבל וחברותיה מטפחות את האהבה לשירים העבריים מהעבר ומההווה, מלהיבות את הקהל ותורמות לאווירה מנחמת קצת ולהרמת מצב הרוח של הציבור עד כמה שאפשר. וכפי שתמיד מצהיר ומברך נחומי הר-ציון, המארגן המיתולוגי של שירה בציבור: "לא נפסיק לשיר".