דני גבאי, חבר מושב מרחביה, דור שלישי למייסדים, מספר על ההתיישבות בעמק יזרעאל, על תולדות המושב ועל משפחתו * הוא מציין בדבריו, שבמושב מרחביה היה רצף של התיישבות מאז 1911 ועד היום * רעייתו אילנה היא אומנית – פסלי הקרמיקה המיוחדים שלה נוצרים בהשראת חייה במושב
שני יישובים בעמק יזרעאל נקראים כיום "מרחביה". האחד הוא קיבוץ והאחר – מושב עובדים. והנה מסתבר שגם בעבר, החל משנת 1911 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, היו שני היישובים סמוכים זה לזה בעמק. האחד היה חווה חקלאית שיתופית, שנקראה "הקואופרציה של מרחביה" והשני נקרא "המושבה מרחביה".
מי שמספר על תולדות ההתיישבות בעמק, בעיקר על מושב מרחביה של היום, הוא דני גבאי, דור שלישי למייסדי הקואופרציה והמושב.
"הקואופרציה של מרחביה"
"מרחביה הוא היישוב הראשון בעמק יזרעאל," מציין דני. "מי שהציע את שיטת הקואופרציה כמתאימה לאיכרי ארץ ישראל היה פרופסור גרמני בשם פרנץ אופנהימר (1864 – 1943), שהיה רופא, סוציולוג ועיתונאי ממשפחה מכובדת בברלין. היישוב הוקם בשנת 1911 בעמק יזרעאל, במקום בו נמצא עכשיו קיבוץ מרחביה."
החווה החקלאית, שנקראה "הקואופרציה של מרחביה", העסיקה במשך השנים מאות פועלים מן העלייה השנייה.
"השיטה כנראה לא תאמה כל כך את רוח התקופה פה בארץ," אומר דני. "בהתחלה היתה זו שותפות, מעין 'מושבוץ', שלוותה על ידי האגרונום שלמה דיק (1884 – 1944). כולם עבדו במשק החקלאי השיתופי, גם אושר להם תקציב מן ההסתדרות הציונית. על פי הרעיון של אופנהיימר זה היה צריך להיות השלב הראשון, שלאחר שנים ספורות יעבור היישוב לניהול המתיישבים עצמם, כאשר כל אחד מקבל חלקת אדמה וחלק מהציוד החקלאי. המשפחה תטפח את המשק והשיווק יהיה משותף. יש לזכור שזה כעשר שנים לפני שעלה רעיון מושב העובדים," מציין דני.
אבל היישוב במתכונתו זו לא הצליח להחזיק מעמד בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה התפזרו כל המתיישבים וכן הפועלים. הם הצטרפו ליישובים ולקיבוצים שהוקמו בעמק יזרעאל בשנות ה-20.
"המושבה מרחביה"
בשנת 1911, בדיוק באותה שנה בה הוקמה הקואופרציה של מרחביה, הוקם לידה ממש יישוב נוסף בשם "המושבה מרחביה."
דני מספר מדוע וכיצד הוקם יישוב זה במקביל: "שני אישים דאגו להרחיב את שטחי התיישבות היהודים בעמק. היו אלו ד"ר ארתור רופין, שהיה מנהל המשרד הארצישראלי, (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ) ויהושע חנקין, המכוּנֶה 'גואל אדמות ארץ ישראל'. הם יצרו קשר עם ערבי נוצרי בשם סוּרְסוּק, שהיה אפנדי עשיר בעל האדמות בעמק יזרעאל והתגורר בבֵּירוּת. הוא הסכים למכור להם כעשרת אלפים דונם אדמה. אבל בתקציב של הקואופרציה ניתן היה לרכוש רק שלושת אלפים וחמש מאות דונם אדמה. לפיכך נעשו מאמצים למצוא קונים לשטחים הנוספים.
"קרן היסוד וגופים אחרים פרסמו בעיתונים באירופה, שיש אפשרות ליהודים לרכוש אדמה בעמק יזרעאל. בפרסום נכתב שהמקום הוא 'לרגלי הגלבוע, במקום בו נלחם גדעון במדיינים והמלך שאול בפלישתים'. ואכן אנשים קנו שטחים בגדלים שונים, החל מדונם או שניים, דרך כמה מאות דונם, ועד אלף דונם. שמות הקונים ומידות השטח של כל אחד צוינו על גבי מפות. חלק מן האנשים הגיעו ובנו את בתיהם פה. היו ביניהם חקלאים וגם בעלי מקצועות שונים, ביניהם: אופה, בעל מלון, נפח, עגלון ורצען-סנדלר."
"בעצם," מציין דני, "המושבה מרחביה הוקמה כמעין ברירת מחדל. אחד הקונים היה אגרונום בשם אליהו בלומנפלד. הוא קנה כאלף דונם. הוא ועוד קונה בשם הוגו קמינסקי, בנו לעצמם חוות חקלאיות קטנות. אחרים בנו פה בתים. המתיישבים החדשים לחצו על רופין להקים יישוב נוסף. הסיבה היתה, שהקואופרציה היתה יכולה לקלוט רק צעירים יהודים, ולא בעלי משפחות. כך קמה המושבה מרחביה בשנת 1911, כיישוב נפרד ושונה. נוסח תקנון, הוקם ועד, היו אסיפות חברים, עם חותמת (לוגו).
מושב מרחביה אז והיום
כאמור, לאחר מלחמת העולם הראשונה לא שרדה "הקואופרציה של מרחביה", ונותר רק היישוב "המושבה מרחביה", שדווקא התרחב לאחר מלחמה זו, כשהצטרפו אליו עוד משפחות.
בשנת 1924, כאשר היה בו גרעין של כ-40 משפחות, חלה תמורה באופי היישוב. (אז, לאחר הקמת נהלל, הפכו יישובים שונים בארץ להיות מושבי עובדים). וכך "המושבה מרחביה" הפכה להיות "מושב מרחביה". "כלומר," מדגיש דני בגאווה, "רצף התיישבותי בעמק יזרעאל מ-1911 ועד היום קיים דווקא במושב מרחביה.
"עם קום המדינה הגיעו למושב משפחות נוספות של עולים חדשים ורובם נקלטו פה יפה. ואז היו במושב כ-60 בעלי נחלות."
כאשר דני נשאל על החינוך בשנים הראשונות של המושב, הוא מספר: "מן השנים הראשונות היה במושבה היה גן ילדים, ותמיד היו מורים ללמד את הילדים. לאחר הקמת המושב נבנה בו בית ספר מקומי קטן, בו למדו בכיתה אחת גילאים שונים. לימים היה באזור מוסד פנימייתי בשם 'כפר ילדים', וזה הוסב לבית ספר אזורי עם כיתות על-יסודיות. רוב הילדים שלמדו בו היו מהמושבים מרחביה, בלפוריה ותל עדשים. כמו כן, היו מעט תלמידים מעפולה וגם תלמידי פנימייה. ילדי המושבים הגיעו לבית הספר רכובים על סוסים, חמורים או על אופניים. הם למדו שם עד כיתה ט' או י'," הוא מציין, "ובעצם לא למדו שם כל כך הרבה, כי בחלק מימות השבוע נשארו הילדים בבית, וזאת כדי לעזור להורים במשק. כצברים דור ראשון בארץ, הם היו חלק מכוח העבודה של המשק המשפחתי." מסביר דני.
והוא שב לספר על תולדות המושב: "בשנות התשעים של המאה העשרים, ביצענו הרחבה. קלטנו זוגות צעירים מבחוץ (לאו דווקא בנים), שקיבלו כאן מגרשים לבנייה בסכום השווה לכל נפש, וזה הוכיח את עצמו. בעצם היינו המושב הראשון שביצע הרחבה," מעיד דני. "היום יש במרחביה 61 נחלות חקלאיות, ומעל 150 משפחות – חברי אגודה ותושבים. מיישוב מזדקן של כ-300 איש בערך, נעשינו יישוב תוסס מבחינת חינוך, מבחינת תרבות, מבחינה חברתית. אנחנו שם דבר פה בעמק. אני, כבן דור שלישי, יכול לומר זאת בלב שלם."
משפחת גבאי – שורשים
לאחר דברי רקע אלו, התפנה דני לספר על משפחת המוצא שלו והשתלבותה בעמק.
"סבתא וסבתא שלי, אברהם ומניה גבאי, הם ממש מהמתיישבים הראשונים פה בעמק יזרעאל," הוא מספר. "סבא עלה בשנת 1909 מאוקראינה בגיל 19, בהתחלה הוא עבד כפועל חקלאי בחדרה, ובשנת 1911 הגיע ל'קואופרציה של מרחביה' עם הגרעין המייסד. באותה שנה עלתה סבתא עם משפחתה מקישינב. המשפחה התיישבה במושבה משמר הירדן, ליד גשר בנות יעקב וסבתא, שהיתה אז בת 17, הצטרפה למתיישבים בקואופרציה – שם הכירה את סבא. הם התחתנו ב-30 במאי 1913. החתונה שלהם היתה בעצם החתונה הראשונה בעמק יזרעאל המתחדש. שנה אחר כך נולד בנם הבכור, והוא נקרא יחיעם. לדעתי," אומר דני, "הוא הילד הראשון בארץ ישראל שנקרא בשם זה."
אברהם גבאי השתלב היטב ביישוב ונחשב כבעל ידע בחקלאות בזכות עבודתו הקודמת בחדרה. כמו האיכרים האחרים, הוא ומניה עבדו במשק שהיו בו רפת, לול, מעט מטעים וגידולי שדה. הם התמקדו בגידולי בעל – חיטה, חימצה (חומוס), שֹומשֹום ועוד, כיוון שהיה מחסור גדול במים.
כאמור, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918 התפרק היישוב "הקואופרטיב של מרחביה", האיכרים והפועלים הצטרפו לגרעיני הקמה של יישובים אחרים בסביבה שנוסדו בהמשך בעמק. אברהם ומניה גבאי הצטרפו עם כמה משפחות נוספות ליישוב השכן "המושבה מרחביה", ובעצם הם היוו חלק מהגרעין לייסוד מושב מרחביה העתידי.
"לסבי וסבתי, אברהם ומניה, נולדו חמישה ילדים. אבי יונה, בנם הרביעי, נולד בפורים, בי"א באדר תרפ"ד (1924), בדיוק בחודש זה, חודש מרץ, הפכה המושבה למושב."
באותה תקופה היו ביישוב כארבעים משפחות. לכל משפחה היה שטח אדמה גדול מאוד – כמאה ושמונים דונם. הבעיה היתה שבאותו זמן לא היו עדיין מספיק מים (ואגב, גם חשמל לא היה. זה הגיע לאחר הקמת התחנה של רוטנברג), כך שהמשפחות חיו כאן בצמצום על פי עקרונות מושב העובדים, ביניהם ערבות הדדית, עזרה לזולת, קנייה ומכירה משותפים.
יונה, אביו של דני, היה בן ממשיך במשק: "הוא הכיר את אימא, שהגיעה למרחביה לבקר קרובי משפחה. אמי חנה היתה גם היא צברית, בת להורים מן העלייה השנייה שהתגוררו בתל-אביב. הם נישאו בשנת 1948 ובנו בית ליד ביתם של סבא וסבתא. נולדו להם שלושה בנים. אני, הבכור, נולדתי בשנת 1949."
להוריו של דני היה משק מעורב – רפת, לול וגידולי שדה כדי ליצור מזון לפרות. אולם במשך הזמן שניהם יצאו לעבוד החוץ, ולא התבססו על חקלאות לפרנסתם.
דני למד, כמו כל ילדי המושב, בבית ספר יסודי בעפולה ובעיר זו החל גם ללמוד בבית הספר התיכון, אבל המשיך וסיים את לימודיו בבית ספר חקלאי כנות. בצבא הוא שירת בצנחנים בעת מלחמת ההתשה.
"הִכרתי את רעייתי אילנה בצבא," הוא מספר. "לאחר החתונה עברנו להתגורר בקריית מוצקין. למדתי באוניברסיטת חיפה פסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל, אבל הגעתי למערכת החינוך. לימדתי חקלאות ולימודי סביבה. אחרי ארבע שנים ניהלתי חטיבת ביניים גדולה בעכו, שלוש שנים אחר-כך נקראתי להיות פה בן ממשיך במושב."
במרחביה שילב דני חקלאות עם הוראה – הוא גידל בעיקר ירקות ונטע כרם זיתים: "היום יש לי 33 דונם זיתים מזני מנזלינו ואוֹחיבְלנְקה, ואני ממשיך גם בגידולי שדה," הוא אומר. במקביל לטיפוח המשק הוא עבד בכפר נוער טיפולי שנקרא 'נווה עמיאל' על יד טבעון, בו הכין תלמידים לבחינת הבגרות בחקלאות. "לחקלאות כמקצוע יש היסטורִית מעמד טוב," הוא מעיר, "ואני הכנתי אותם לחמש יחידות בחקלאות לבגרות."
בני הזוג דני ואילנה הם הורים לארבעה: אמיר גר במושב אחיטוב כתושב ויש לו חברת הייטק, יניב גר בפרדס חנה-כרכור, יש לו עסק לגדג'טים, מורן עובדת במשרד מהנדסים וגרה בקריית מוצקין ואלמוג מפתח תוכנה, עובד בחברת הייטק וגר בקריית אונו. כולם נשואים ולכל אחד שני ילדים. כך שדני ואילנה נהנים משמונת נכדיהם ומצפים ללידת תאומות שתהיה בשעה טובה. "שנינו רוקדים ריקודי עם ומשתדלים ליהנות מן החיים." דני, שבקיא בהיסטוריה של ארץ ישראל ובמיוחד בהיסטוריה של עמק יזרעאל, עורך לעיתים מזומנות סיורים באזור.
אמנות במושב – מהלב אל החומר
הגעתי אל בני הזוג גבאי בעקבות צילומים של פסלוני קרמיקה נפלאים שראיתי בפייסבוק. מיד ניתן להבחין שהאומנית מתגוררת בסביבה כפרית-חקלאית וסופגת השראה מן הסביבה.
אילנה גבאי נולדה בתל-אביב, גדלה בקריית מוצקין, ומאז נישואיה בשנת 1970 לדני גבאי היא מתגוררת במושב מרחביה. "המעבר למושב היה נהדר עבורי. יכולתי להגשים את עצמי," היא מציינת. "במשך 25 שנים עבדתי בבית החולים 'העמק' בעפולה כמנהלת מדור במשאבי אנוש. התחלתי ללמוד קרמיקה בחוג בעפולה, ועד מהרה נשאבתי לחומר ולפיסול. בהמשך למדתי במכללת 'אורנים' במגמת הפיסול מחומרים שונים – אבן, עץ, ברזל, קרמיקה, יציקות גבס ובטון. מכל אלה מצא חן בעיניי פיסול הקרמיקה. קניתי תנור והתחלתי לפסל בבית."
חברים שהכירו אותה מהחוג בעפולה וכן מהמושב ביקשו ממנה להדריך אותם, ולכן היא פתחה חוגי קרמיקה במושב במקביל לעבודתה בבית החולים. לאחר צאתה לגמלאות מעבודתה בבית החולים היא פתחה חוגים נוספים לילדים ולמבוגרים.
"יש לי סטודיו בחצר, גלריה וגן פסלים. הסטודיו הוא במבנה שהיה בזמנו הרפת והבן שלנו שיפץ אותו. אני מקבלת הרבה השראה מן הסביבה שלי במושב. אני מפסלת חקלאים, בעלי חיים, ילדים על טרקטור וכדומה. אנשים מוצאים בדמויות שלי דמיון רב לבני משפחתו של דני – לאביו, לסבתו… אנשים מגיעים לבקר ולראות את יצירותיי ממקומות שונים בארץ. לפעמים אני מוצאת בחצר שלי אורחים בלתי צפויים שעברו במקום, ומתוך סקרנות נכנסו לגן הפסלים שלי. אנשים שרואים את יצירותיי אומרים לי בהתפעלות: 'הדמויות שלך ממש מדברות'."
אילנה מעידה על עצמה: "היצירה מאוד ממלאת אותי. אני נשאבת לעולם קסום. זה ממש חיבור מיוחד שעובר מן הלב אל החומר. אותי עצמי מרגש לראות בכל פעם, איך מהעולם הפנימי שלי הופך החומר לדימוי פיסי, לפסל."
היא מספרת כיצד היא מפסלת לעתים בעקבות החלומות שלה. "יש לי פסל של שלוש נשים משוחחות. באחד הלילות חלמתי על שלושה תרנגולים שיושבים לבושים כאנשים ומשוחחים ביניהם. התעוררתי בבוקר, מיהרתי לסטודיו ופיסלתי את שלושת התרנגולים בהאנשה. וכך אני מפסלת בעקבות החלומות שלי והתחושות שלי. החימר כמובן, מעצם היותו פלסטי, מאפשר לי ליצור תנועה ותלת מימד," היא מוסיפה.
מלבד הפיסול ניכר בעבודותיה גם כישרון הציור. זה מתבטא בפרטי הפרטים ובצבעים של פסליה. מסתבר שזה כישרון טבעי אצלה. "אמנם למדתי בחוג במכללת עמק יזרעאל," היא אומרת, "אבל שם למדו רק רישום."
במרוצת השנים הוצגו העבודות שלה בתערוכות שונות בארץ. עכשיו היא כבר לא מארגנת תערוכות, אבל אפשר להגיע לגלריה שלה במרחביה: "במשך ארבעים שנה הכנתי פסלים. חלק כמובן גם מכרתי, אבל נותרו לי רבים, כך שיש מה לראות אצלי," היא אומרת.
לסיכום, משפחת גבאי מייצגת בעצם תהליך שעובר על מושבים רבים בארץ. מייסדים שהתבססו על חקלאות, דור שני שמנסה להמשיך לטפח את המשק, אך עובד גם בחוץ, ודור שלישי – שכל מושב היה מייחל לו – שמשלב בין השניים: בעל מקצוע חופשי בצד חזרה למשק המשפחתי וטיפוחו. כך דני הוא איש חינוך, מרצה לעתים מזומנות בתחום ההיסטוריה של ארץ ישראל, ולא מוותר על חקלאות, אלא מטפח כרם זיתים.
זאת ועוד, כמו במושבים אחרים, פרויקט ההרחבה במושב מרחביה "הצעיר" את האוכלוסייה והזרים לו דם חדש. הרעייה אילנה, שהגיעה מהעיר והשתלבה יפה במושב, מייצגת גם היא תופעה נוספת שנפוצה במושבים – מספר גדול של אומנים, שיוצרים יצירות ומציגים אותם בבתיהם או במבנים חקלאיים שהוסבו לסדנאות ולמקומות מכירה. פסלי הקרמיקה שלה מצודדים את העין ומשובבים את הנפש; והם מתארים באופן חי דמויות של מושבניקים וחייהם.
