אצל מי ניתן למצוא רוע ומי ניחן בטוב לב אינסטנקטיבי? ומה הקשר לאלוהים? הדי בן עמר מנסה למצוא היגיון בעולם לא הגיוני
בשלהי המאה השמינית לספירה יצאו שבטים נורמנים וצפון-גרמאנים מסקנדינביה למסעות ימיים אל מדינות שעליהן פשטו ומהן בזזו כל מה שניתן.
"ויקינג" משמעותו מסע שוד, ועל כן נקראו יורדי-הים הסקנדינביים "ויקינגים". בפשיטותיהם הגיעו לכפרים ועיירות אנגליות, שם רצחו ללא אבחנה גברים, נשים, זקנים וילדים, ואז שרפו את מה שנשאר. פה ושם לקחו שבויים.
הם באו לצורך ביזה. לא היה להם כל צורך לרצוח את האנשים שהתגוררו שם. כל הנרצחים היו אזרחים פשוטים, ללא ידע, כוונה או יכולת להילחם. אף על פי כן נרצחו כולם, כל מי שלא הצליח להסתתר. נשים נאנסו ונרצחו לאחר מכן, ואיתן ילדיהן.
כמו בעוטף עזה.
שעל כן ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו – הרוע האנושי מלווה אותה מקדמת דנא, מיום שנולדו שפה, תרבות ודת.
רוע טהור. רוע מזוקק.
כמו שהיה בעוטף עזה.
אם כבר הזכרנו רוע
המילון האינטרנטי מגדיר "רוע" כרצון לגרום למישהו סבל או מוות, או גם וגם.
הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה תהו לאורך אלפי שנים האם יצר לב האדם רע מנעוריו. הדעות, כמקובל אצל בני אדם, חלוקות לכאן ולכאן, ועל כן בחנתי בעצמי את העובדות המוכרות לי וחיפשתי עבור עצמי את התשובה לסוגיה הזו.
הטור הזה משקף את הבירור הזה, ומוסכם עלי בלבד.
לצורך הבירור שתי דרכים היו פתוחות בפני: האחת, לבחון התנהגות של בעלי חיים שונים, שמייצגים תודעה שאין בה תרבות, מילים ושפה, ומופעלת בידי אינסטינקטים ורגשות בסיסיים, כמותם יש גם באדם.
הדרך השנייה הייתה לבחון התנהגות של אנשים שלא עברו תהליך סוציאליזציה מקובל בחברה, וללמוד מהתנהגותם.
כדי ללכת בדרך הראשונה, קראתי בכתביהם של אתולוגים כמו קונרד לורנץ, טינברגן ופון פריש – זואולוגים זוכי פרס נובל בענף שייסדו, האתולוגיה – חקר התנהגות של בעלי חיים.
קראתי את "לחיות עם השימפנזים" של חוקרת השימפנזים הידועה ג'יין גודול. ואת "גורילות בערפל" של דיאן פוסי, שחייתה בקרב להקה של גורילות שנים רבות ותיעדה אותן – ונרצחה בידי ציידים.
היא נרצחה בגלל מלחמתה בציד הבלתי חוקי של גורילות, שגוריהן נחטפו ושמכפות הידיים החנוטות שלהן עשו מאפרות.
אם כבר הזכרנו רוע.
וקראתי על להקות של זאבים והתנהלותן, ועל כלבים וחתולים, ומעולם לא מצאתי באף בעל חיים שעליו קראתי את מה שאנחנו מכנים בשם "רוע" – הרצון לגרום רע לבעל חיים אחר רק כדי לגרום לו סבל. אין דבר כזה אצל אף אורגניזם חי.
רק אצל האורגניזם הקרוי "אדם".
וכדי לבחון את הסוגייה בדרך השנייה, קראתי על ילדים עם "תסמונת מוגלי", ילדים שאבדו או ננטשו בידי הוריהם בגיל צעיר מאוד וגודלו בידי להקות של בעלי חיים, כמו דינה סניצ'אר בן השש שגדל עם זאבים והתגלה על ידי ציידים בהודו ב-1867, וכמו ג'ון ססבוניה, שגודל על ידי קופים באוגנדה והתנהג כקוף לכל דבר, וכאותה ילדה רוסיה שהתגלתה ב-2008 כשהיא סגורה בבית עם כלבים וחתולים ומתנהגת כמותם, וכמו הילד הרוסי שגדל בחדר סגור עם ציפורים ושתקשר רק בציוצים, וכמו ילדת הזאבים מטקסס במאה ה-19 ועוד מקרים רבים אחרים – בכל המקרים הללו הילדים התנהלו כמו בעלי החיים שביניהם גדלו, נהמו או צייצו או נבחו ופעלו מתוך אינסטינקטים, ודבר אחד שבו אנו עוסקים כאן לא היה בהם – רוע.
לא היה בהם שום רצון וצורך לגרום רע למישהו אחר.
הגיהינום הוא כאן
הרוע הוא המצאה אנושית, ותחילתו עם היווצרות התרבות והדת.
קודקס החוקים של חמורבי מלך בבל ב-1800 לפני הספירה, אלף שנה לפני שהחל להיכתב התנ"ך, הוא המקום הראשון לשימוש פומבי כתוב במונח הרוע, ועל מעשים שהוגדרו כרעים נקבעה ענישה.
כשמענישים על משהו הוא כבר קיים.
מכאן עשו דרכם מונחי הטוב והרע אל הדתות הממוסדות – התנ"ך, הברית החדשה והקוראן, כמו גם אל דתות אחרות.
ההיסטוריה מראה שמושגי הטוב והרע משמשים את מנהלי הדתות הללו להניע אנשים לעשות כפי רצונם, באמצעות שיטת המקל והגזר – החטא והמצווה.
אדם חילוני לומד על הטוב והרע ללא מקל וגזר, על בסיס המוסר האנושי. המוסר האנושי החילוני מבוסס על הסכמה, לא על ציווי. המוסר החילוני דוגל במציאת הדרך ההגיונית לחיות יחד בקהילה, ותו לא. כשמוצאים את הדרך ההגיונית, המוסרית, על פי הסכמה כללית בלבד, כי אין מוסר אובייקטיבי, גן העדן מוצא את מקומו כאן, בעולם הזה.
עם נגיסה בתפוח עץ הדעת וללא איום של כוח עליון.
כשלא פועלים לפי הסכמה כזו, של טובת הכלל, הגיהינום גם הוא כאן, בעולם הזה.
רוצחים גאים
כשמביטים לאורך ההיסטוריה על המקומות בהם צץ ומופיע הרוע האנושי, תמיד נמצא מאחוריו רעיון מחייב מופשט, ברוב המקרים דתי, אבל לא תמיד.
ומאחורי הרעיון תמיד עומדת קבוצת הנוכלים המניעה באמצעותו את הרבים, את "העם", את התמימים, הבורים, הטיפשים – והרעים.
וכך באה לעולם אינקוויזיציה, וכך בא לעולם ג'יהאד, וכך צעירים חובשי כיפות סרוגות סותמים בארות מים של עדרי איכרים פלסטינים ושורפים משפחה וכפר, הכול בשם אלוהים כלשהו, וכך נולדות תנועות כמו חמאס ודעאש ואל-קעידה – הרוע האנושי תמיד מחפש הצדקה עליונה, רעיון שמאחוריו יש אלוהים שהוא שלו.
וכשנרצחים 20 מיליון איש תחת רעיון של קומוניזם, ושישים מיליון איש תחת רעיון הגזע העליון והנאציזם, גם אז מדובר בשתי דתות לכל דבר, הגם שדתות ללא אלוהים.
ממילא גם שאר הדתות לא באמת צריכות להאמין בקיומו של אלוהים – ומי כמו מנהיגי הדתות יודע בסתר ליבו שאלוהים לא באמת ישנו. שהרי אילו היה קיים, היו הם עצמם פוחדים ממנו.
אלוהים הוא רק כלי להניע את הטיפשים והבורים לעשות מעשים, וכלי כדי להצדיק את המעשים הללו שהם עושים.
וככה, תחת דגלו ובשליחותו של אללה, נרצחים 1400 איש, אישה, זקן, ילד ותינוק ביום שבת אחד – והרוצחים גאים בכך.
אין יצור אחר על פני הכדור הזה מלבד האדם המסוגל לעשות דברים כאלה.
אצל בעלי חיים אין בנמצא אכזריות כזו. אין רוע.
טוב לב דווקא כן ניתן למצוא אצל בעלי חיים. די אם תצפו במרשתת בסרטון שבו אורנג-אוטן לוקח עלה גדול ומתכופף אל בור מים ומושיט אותו לגוזל מפרפר שנפל למים, ומחלץ את הגוזל מהבור ומנגב אותו בשיא הרוך, ובכלב המחלץ דג מפרפר מהמדרכה ומחזיר אותו בפיו למים – אלו מעשים שנעשים מתוך אינסטינקט, ללא הבטחה להגיע בתמורה לכך לגן העדן הדמיוני – בעלי החיים הללו פועלים מתוך אמפתיה בסיסית.
תופעה מעניינת היא שגם אצל אנשים עם תסמונת דאון רוע לב הוא תופעה נדירה, אם בכלל ישנה. אני מתרשם שהעולם היה מקום טוב יותר אם לכל האנשים הייתה תסמונת דאון.
קונרד לורנץ, אגב, שאת מחקריו על התנהגות בעלי חיים ציינתי, היה אוסטרי ונעשה נאצי כשאוסטריה נכבשה. כי כמו הטיפשות, ניתן למצוא את הרוע גם אצל משכילים.
ואם הזכרנו נאצים, אין אצל בעלי חיים תופעות של השמדת עם וטיהור אתני של בני מינם. ידועים רק מקרים בודדים ונדירים שבהם להקת שימפנזים השמידה להקה יריבה במלחמה על טריטוריה ומקורות מחיה.
ואולי לא מקרה הוא, כשאצל השימפנזים 98 אחוז מהדנ"א משותף עם האדם.
