עבודת ההזרעה חיונית מאוד לרפת לבניית הדור הבא של פרות החלב והבשר. המזריעים פרושים בכל הארץ ומגיעים בכל יום לרפת למתן שירות חיוני גם אם לא קריטי ומידי.
מה עושים במצב מלחמה כשכבישי הגישה חסומים, רעם הטילים והיריות כל הזמן באוויר וצריך להיכנס ולסייע לענף חיוני מאוד.
גוסטבו וייבשניידר, המזריע מקיבוץ חצרים, מתנדב לספר…
איך הגעת לעבודה מיוחדת מאוד כמזריע בחברה הקואופרטיבית שיאון?
נולדתי בארגנטינה, שם גדלתי ולמדתי וגם עבדתי כווטרינר. ב-2002 היה משבר כלכלי גדול במדינה והחלטנו – אשתי ואני, לעלות ארצה עם ילדה צעירה בת שנתיים.
וכך, בדצמבר אותה שנה, עלינו ישר לקיבוץ חצרים שליד באר שבע, במסגרת פרויקט בית ראשון במולדת של הסוכנות היהודית. עבדתי ברפת עם צבי, המנהל האגדי וכך כ-8 שנים, בעבודות שונות ברפת וב-2011 עברתי להשתלב כמזריע בחברת שיאון.
התחלתי כמחליף וקיבלתי את אזור פטיש עם עוד משקים בעוטף. במשך תקופה, החלפתי והכרתי אזורים נוספים בדרום הארץ ולאחרונה, אני גם במושבי גילת ובטחה, יחד עם קיבוצי צפון הרצועה.
איך תפסה אתכם המלחמה?
כל מזריע נתקע במקום אחר – בתוך ימים אחדים חלקם גויסו למילואים בצו 8 צבאי, חלקם פונו והיה צריך לחלק אחרת את האזורים. כביש 232 היה חסום על ידי הצבא ואני המשכתי את עבודתי במשקים, שניתן היה להגיע אליהם, בהסכמת הצבא.
החודשים הראשונים היו קשים לעבודה ואני נסעתי לרפת סעד דרך נתיבות כי הצומת הייתה חסומה. כאשר החליטו לתת להיכנס עם ליווי, קיבלתי משק אחד ביכיני – יגאל חג'בי ומשם המשכתי לעלומים, לנחל עוז ולסעד, שבהמשך החליפו לי למפלסים.
בכל יום, ישבו מנהלי שיאון וסדרנים צפון ודרום וחישבו את האזורים, לפי היכולת להגיע אליהם ואני התחלתי לעבוד רק אחרי 3 שבועות, גם בגלל סיבות אישיות.
קיבוץ חצרים קרוב לבאר שבע, יש בו אזעקות מידי פעם, אך הוא לא מפונה וממשיך לעבוד כרגיל. צבי מנהל הרפת מגויס ויש כיתת כוננות פעילה.
יש 7-6 מזריעים שמגוררים בדרום, חלקם מפונים, מגוייסים וחברי כיתות הכוננות במשקים. קיבלנו עזרה ממזריעים צפוניים יותר ושם גייסו מזריעים לשעבר, לעבודה ברפתות בצפון.
מה המצב כיום, מעל ל-110 יום מתחילת המלחמה?
בהתחלה כל כניסה חייבה תאום מוקדם וגם ליווי צבאי, יחד עם ספקים נוספים.
כיום הרבה יותר רגוע, פחות אזעקות, הכבישים פתוחים, אין צורך בתאומים מוקדמים עם החמ"ל והחטיבות בצבא. האזור הכפרי שלפני הקיבוצים, כבר לא שטח צבאי ויש גם פחות צבא בסביבה.
בנחל עוז קיבלו הזרעה ראשונה רק אחרי 3 שבועות. הקיבוץ מפונה והוא בסיס צבאי מלא. בהתחלה הרפת הייתה חמ"ל וכאשר הגעתי להזריע, ראיתי כוחות צבא מסתובבים בין הסככות והפרות. נחל עוז ועלומים ספגו נזקים קשים ברפת וגם בפנים הקיבוץ – קשה לראות את התמונות. בנחל עוז חנכו מכון חליבה חדש וממוגן ממש כחודש וחצי לפני המלחמה.
כיום התחילו בעלומים לשקם בהדרגה את ההריסות במבני הרפת והמשרדים.
איך אתה מתכנן את סדר היום, כדי לא להיפגע ברמה האישית?
למדתי שעיקר האזעקות הן מהצהרים ואילו בבוקר שקט יחסית. ב-07.30 מגיע לגילת, בבטחה ובפדויים – 8-7 רפתות מושביות.
ב-09.30 ומעלה אני מתקרב לעוטף וב-10 מגיע למחסומים.
בהתחלה לא נכנסתי למושב יכיני, כי לא נתנו והיה סגור וכיום אני מזריע אצל יגאל, שראה מחבלים ב"יום הארור" ונלחם במושב, שהיו בו 6 הרוגים. משם אני נוסע לסעד, דרך כיכר שהייתה סגורה בהתחלה עם מחסום צבאי. אודי שהם ניהל את המתנדבים ברפת והשגרה בקיבוץ לא נפגעה. בשבת הם הצליחו להבריח את המחבלים ובהמשך, הקיבוץ פונה כולו ואודי מצליח לשמור על שגרה ברפת.
אח"כ רפת עלומים.. עם אבי המנהל.
בד"כ הפרות קשורות בחצר טיפולים – ברפתות המשודרגות בנו חצרות לתפארת שנוח מאוד לעבוד בהן.
כיום עברנו עוד שלב בשחרור, אני יכול להיכנס חופשי למשקים כי אני רשום, יש חיילים בשער ואם מגיע אורח הוא מתעכב, עד ששואלים את הגוף המארח. יש חיילים, רואים ושומעים תנועה ורעש של הפגזות. בנחל עוז קרובים ממש לגדר וכל הזמן יש רעשים ויריות.
אנשי הצוות ברפתות – רוב העובדים היו מתנדבים, אנשים שלא הכרנו קודם והיו קשורים לרפתות אחרות צפונית לרפת. השגרה השתנתה והיה צריך להסביר למתנדבים , איך עושים מה עד שהעובדים הקבועים חזרו בהדרגה. גם חלק מהתאילנדים שברחו חזרו לרפת וזה עוזר המון.
יש לנו תקשורת עם המזריעים האחרים באזור וכאשר יש בעיה אז מתגייסים לעזרה. חשוב להוריד לחץ מאחרים ולצאת מוקדם, ככל האפשר, מאזור המלחמה.
איך נשמרת השגרה עם אתר שיאון בחפץ חיים והמנהלים?
המנהלים הגיעו לבקר מידי פעם ברפתות לראות מה קורה, להתרשם מקרוב ולבחון מה צריך לשפר. קיבלנו הוראה מפורשת, שאם נתקלים במחסום אז להישמע ולא לעקוף, למרות שרצינו מאוד.
הרגשה שפרה דורשת ואנחנו מחויבים לעזור!
המזריעים נפגשים בימי שלישי למשוך זרמות, יש הרצאות בקיבוץ אייל וזו מסורת של שנים, אחרי הפסקה של קורונה ומלחמה. כל עובדי המשרדים עובדים כרגיל ויש כאלה במילואים.
כללי – הפעילות של הזרעה חיונית מאוד לתכנון השנה הקרובה. זה לא כמו עזרה וטרינרית, שהיא חיונית ומידית, אבל לטווח ארוך יכול לתרום להתפתחות העדר או לעצירתו.
בהתחלה קיבלנו הרבה הזרעות – פרות נהרגו, פרות נמכרו בגלל שלא נתנו חלב אחרי הפסקה של ימים רבים. עכשיו מתכננים עם זרמה ממוינת, קונים פרות ומשלימים את העדר שלא יהיה חור בתוכנית הייצור.
משקי העוטף קיבלו תוספות מכסה יותר גדולות ויש גם מדיניות מרחיבה בנושא חלב עודף, כך שהרפתות רוצות לגדול ולהשתפר.
מנהלי הרפתות היו בחלקם עם המשפחות המפונות ונתנו הנחיות מרחוק וגם רפתנים מתנדבים, גילו מקצועיות ואיכפתיות. קיבלתי להזרעה פרות מוכנות עם שידוכים מעניינים. השתדלו לגייס מתנדבים מקצועיים שנכנסו ישר לעניין.
איך המשפחה בבית מתייחסת לעבודה שלך במחוזות בסיכון?
יש לי אישה ו-3 ילדים והבת הגדולה כבר קצינה בצבא בערבה. שניים לומדים בבי"ס התיכון בשובל. אצלנו בדרום, המשפחות כבר מתורגלות, עברנו את כל הסבבים הקודמים של המבצעים והמלחמות ועבדנו. עכשיו זה יותר אינטנסיבי ועם הרבה רגשות וכאב. בעבר יכולנו להיכנס לכל מקום ובכל עת ובמלחמה הזו הרבה פחות.
אזעקות – לשמחתי לא היו לי אזעקות בנסיעה על הכביש, אבל בעבודה בנחל עוז ובסעד, היו אזעקות והתרגולת מוכרת.
אנחנו מסיימים בצהריים והיריות מתמקדות בשעות אחר הצהריים כשאנחנו בבית. עובדים מהר ובבית שומעים ורואים את ההתראות באוויר.
אף מזריע מהדרום לא נפגע. היו שני מזריעים בנירים ובניר מעון, שהתבקשו לצאת לפני שהשלימו את ההזרעות, כי הצבא החליט לסגור את האזור וביקשו לעזוב טרם סגירתו.
כולנו עובדים בסדר.
הבעיה – הצוות המקומי ברפת בעוטף, מפונה עם כל המשפחה. הם עושים הלוך וחזור ויש אנשים בשטח שמקבלים הנחיות ואף מגלים עצמאות בקבלת החלטות.
מה שהשתנה זה השעות, כי חולבים מאוחר על פי דרישות הצבא, לא לעבוד בחושך והשירות ניתן יותר מאוחר, כדי שיספיקו גם לקשור את הפרות.
המסר לסיום – מקווים שהשקט יחזור בקרוב וכל החטופים יחזרו בשלום ובמהרה.
