במסגרת פסטיבל "דוקאביב" 2025 הוקרן בסינמטק תל אביב סרטו של יואב ארזי משער הגולן "מחול אחרון ופרידה", המספר על שיתוף פעולה בין נעמי פולני לבין להקת "טטה זזה" מעמק הירדן
*תמונה ראשית: הבמאי יואב ארזי. "כשהיא התחילה לקרוא לי 'יוסקה' הבנתי שנוצר בינינו אמון". צילום: רותם אלמוז
נעמי פולני נפטרה לפני שנה בגיל 96. כמו אומנים אחרים, היא נעלמה כבר מזמן מהמודעות הציבורית, לא לפני שקיבלה את פרס ישראל ב-2019 על תרומתה לתרבות ולזמר העברי. מזה עשרות שנים שהיא לא מביימת, ואיש לא האמין שעוד תיצור ריקוד. צירוף נסיבות מיוחד הביא לשיתוף פעולה בין פולני לבין הדוקומנטריסט יואב ארזי (72, בן שער העמקים וחבר שער הגולן) ודורית פורת מאפיקים, כוריאוגרפית ומייסדת להקת "טטה זזה" בה רוקדות בנות הגיל השלישי מקיבוצי עמק הירדן.
מי שיצרה את הקשר היא שלומית חפץ, חברת שער הגולן, משתתפת בלהקת "טטה זזה" שנהגה לבקר את פולני (תושבת המושבה כינרת) מדי שבוע ולארח לה לחברה. מספרת חפץ: "כשהיינו צופות ביחד בטלוויזיה בשיר או ריקוד נעמי הייתה מלווה בתנועות ידיים, והבנתי שיש לה עוד רצון נסתר ליצור כוראוגרפיה. שאלתי אותה איזה שיר הייתה רוצה 'להעמיד', והיא נקבה ב'בעקבי הדרך', שיר שחיברו שוש פלדי ויאיר רוזנבלום ובוצע על ידי להקת גייסות השריון. לרוזנבלום היה לה יחס מיוחד – היא זו שקיבלה אותו ללהקת הנח"ל. בזהירות התחלתי להביא איתי חברה אחת, ושתיים, ולתת לנעמי לחבר את הריקוד. לאחת מהן היא אמרה: לכי ותביאי את ההורים שלך…".
חפץ הכירה את עבודתו של ארזי מהסרט "גבורות" שיצר לשנת ה-80 של שער הגולן, ושזכה לתהודה רבה. היא הציעה לו לתעד את התהליך, והוא התחיל לצלם, מבלי להתכוון מראש לעשות סרט.
חפץ: "בהמשך המפגשים ראינו שיש פה שלד של ריקוד, וזה היה השלב של 'תיווך' בין נעמי לבין דורית פורת, המנהלת והכוריאוגרפית של להקת 'טטה זזה'. דורית הבינה שמתהווה פה משהו מיוחד. היא השלימה את הכוריאוגרפיה, כשבמהלך העבודה הראיתי לנעמי קטעי וידיאו והעברתי לדורית את ההערות שלה".
דורית פורת, שייסדה את להקת הסבתות הרוקדות 'טטה זזה' לפני כשש שנים, התלהבה משיתוף הפעולה: "את נעמי הכרתי שנים, אבל גיליתי שוב אישה קטנה, צנועה וגדולה מהחיים. בערוב ימיה, חלמה נעמי שהיא רוצה, כמו בעברה המפואר, לחבר ריקוד. על העבודה איתה אומר: מכל מלמדיי השכלתי… משהו מסקרן ומאתגר היה במפגשים אתה. היה לי הכבוד לשמח אותה, ואיך סיכמה שלומית? 'עשית מעשה אצילי. שימשת הפונדקאית של הריקוד שלה'. הלהקה שיתפה פעולה ויש לנו ריקוד אחרון שלה. נעמי בחרה את ההמנון של חיל השריון 'בעקבי הדרך' שנכתב בתקופת מלחמת יום כיפור ואומר: 'ועולה וצומחת רעות גדולה, בין אדם לאדם, בין אדם למכונה…' נפלה בחלקנו זכות גדולה לרקוד ריקוד לפי הרעיון של נעמי פולני. הריקוד הוא שיאו של פרויקט שנרקם בביתה של נעמי ובמשך הזמן עבר השרביט אלי והבאתי אותו אל הלהקה. נעמי מאוד אהבה את שם הלהקה (חשבה שהוא גאוני) והשוויצה שלעת זקנה יש לה להקת טטה זזה. זכינו לחגוג לה יומולדת אחרון. להופעת הבכורה הזמנו כמובן את נעמי. עשינו את כל ההכנות, אבל לצערנו היא לא הרגישה טוב, ויצא שראתה את הריקוד רק על מסך המחשב, ולא זכתה לראות את הריקוד בשלמותו. ביום פטירתה רקדנו לזכרה את הריקוד בסטודיו, ובשלושים למותה – ליד קברה. בשנה למותה רקדנו אותו בפסטיבל עין גב, ואנחנו ממשיכות לרקוד אותו לזכרה בהופעות שלנו".
חותם אחרון
המצלמה מלווה את פולני בצילומי תקריב, כשלפנינו, כנושא ברקע, טיפול רגיש ואמפטי בנושא הזקנה ובגידת הגוף. אישה זקנה שכבר לא יכולה לזוז, אפילו לנשום, ללא עזרה, אבל הנפש עוד רוצה ליצור, להשאיר חותם אחרון
בצד הסרט "גבורות", ביים יואב ארזי בעבר סרטי תעודה קצרים, בהם "ילדי המקלטים", על מלחמת ההתשה, וסרטי תדמית לתיירות ולמפעל של קיבוצו. על החוויה לעבוד עם פולני הוא נזכר: "חששתי מקליינטית 'קשה', להפתעתי היא דווקא שיתפה פעולה. היה לנו טקס קבוע: בכל פעם שסידרתי לה את המיקרופון, היא רטנה: 'אוף, הוא שוב שולח ידיים'. כשהיא התחילה לקרוא לי 'יוסקה' הבנתי שנוצר בינינו אמון. נראה לי שהיא חששה מאיך היא תוצג בסרט, אבל בסוף הייתה מוכנה למסור את עצמה, והייתה שלמה עם התוצאה". הסרט, שנערך על ידי חן שלח ממזרע, מדלג בין ראיונות עם פולני לבין קטעים מצולמים של חזרות "טטה זזה".
"הוא לא הדיץ בי שום דיצה"
ארזי בחר לגעת גם בצדדים הפחות נעימים של פולני, שלא הייתה בן אדם קל, בלשון המעטה. גם בגיל מבוגר מאוד היא לא הייתה סלחנית, ונהגה לגעור במי שלא דייק בצליל או בביטוי. בסרט מספר יותם, בנם של נעמי ושל ליאור ייני, על אימא מרוחקת ולא מחבקת. ד"ר מוטי זעירא (גבעת חיים איחוד), שהוציא לאחרונה ביוגרפיה של פולני בשם "זה הכול עניין של אופי", סיפר על אישה שהייתה ממשפחת אצולה (סבה חיים חיסין היה הרופא המיתולוגי של תל אביב, דודה – יהודה רון פולני, חבר רמת יוחנן, מאבות החינוך הקיבוצי). זעירא סיפר על העברית המיוחדת של פולני. למשל על קטע של היידן שלמדה בשיעור מוזיקה היא ציינה: "הוא לא הדיץ בי שום דיצה". על רוח התקופה של הקמת המדינה סיפרה שהייתה אז "יחדוויות". כלת פרס ישראל טענה ש"נתנו לי פרסים רק בגלל שנשארתי אחרונה מבני דורי".
בסרט מופיעה פולני צמודה למחולל חמצן. המצלמה מלווה אותה בצילומי תקריב, כשלפנינו, כנושא ברקע, טיפול רגיש ואמפטי בנושא הזקנה ובגידת הגוף. אישה זקנה שכבר לא יכולה לזוז, אפילו לנשום, ללא עזרה, אבל הנפש עוד רוצה ליצור, להשאיר חותם אחרון. נעמי פולני, שכל חבריה ובני דורה כבר אינם, נשארה לספר את הסיפור, כשעוד מפעמים בה אותם הומור ציני, ביקורת מושחזת, וגם השלמה של מי שראתה כבר הכול.
להקרנת הבכורה בסינמטק תל אביב ב-25.5 הגיעו חברות "טטה זזה" (אחת מהן, רוחל'ה אמיתי מאשדות איחוד, נפטרה כמה ימים לפני כן). אולם הסינמטק היה מלא מפה לפה בשתי הקרנות, והקהל הגיב בהתלהבות ובתשואות ליוצרים. ארזי מקווה שהסרט יירכש על ידי אחד הערוצים המסחריים כך שתהיה הזדמנות נוספת לצפייה לקהל הרחב.
