איך הגיב איש המחשבים לקריסת המחשב של הדי בן עמר ומה עלה בגורל החומר שהיה עליו? הפתרונים בשמים
לפני שבועיים המחשב הנייד שלי שבק חיים.
התפגר.
המסך היה שחור, כפתור ההדלקה לא הבהב ולא נתן סימן חיים, והמחשב בכללו הגיב כמו שבר-מינן מגיב כשטופחים לו על הכתף או מטלטלים אותו כדי לקבל ממנו תשומת לב.
אדרבא – כשמטלטלים בר-מינן מעת לעת עשויים דווקא כן לקבל תגובה, תגובה הקרויה בשפה העממית "פלוץ", משום שבקיבה ובמעיים של הבר-מינן נותרים לפעמים גזים המחפשים דרכם לצאת, והטלטול מקל עליהם למצוא את הדרך.
האמינו לי שאני מתמצא בזה – עבדתי בצעירותי בבית החולים שיבא-תל-השומר בפינוי גופות של נפטרים מהמחלקות אל הקירור, ובהובלה של גופות מחדר המיון למחלקת הפתולוגיה, אז בפליטות גזים שאינם גזי חממה אני קצת מבין.
המחשב שלי אפילו את התגובה הזו לא הואיל לתת.
נאדה.
התקשרתי אל איש המחשבים הקבוע שלי. במצבי חירום כאלה אני אוהב להתקשר לאנשים שמתמצאים בנושא. תמיד אפשר למצוא נחמה ותקווה כלשהי בידיעה שיש אנשים שיודעים מה לעשות ובדברים שהם אומרים, אבל התגובה של איש המחשבים שלי הייתה בדיוק התגובה שאני שונא לשמוע ושבגללה הלב שלי נופל לתחתית.
כי איש המחשבים שלי הקשיב לתיאור שנתתי לו ואז אמר: "אוי!"
יש אנשים בחיינו שאתם לא רוצים אף פעם לשמוע אותם אומרים "אוי!"
אף פעם!
אתם לא רוצים לשמוע את הרופא שלכם מסתכל על בדיקות הדם האחרונות ופולט "אוי!", אתם לא רוצים לשמוע את רופא השיניים שלכם אומר "אוי!" כשאתם פותחים פה גדול והוא מציץ פנימה, אתם לא רוצים לשמוע את הכירורג שלכם אומר "אוי!" באמצע הפרוצדורה, ואתם לא רוצים לשמוע את הרנטגנולוג או את טכנאי הסי.טי. שלכם אומרים "אוי!" כשהם מתבוננים במסך.
ניסיוני מ-70 שנות חיים מלמד שלשמוע "אוי!" במצבים כאלה לא מבשר טובות.
אז גם עם איש המחשבים שלי זה כך.
התגובה היחידה שאני יודע לומר כשאיש המחשבים שלי אומר "אוי!", זה לענות ב"אוי!" משלי, "אוי!" שלא נובע ממצבו של המחשב אלא מדעתו של איש המחשבים אותה ניתן להבין מה"אוי!" שלו.
אחר כך הייתה שתיקה של חצי דקה כששני הצדדים שקלו כל אחד את ה"אוי!" שלו ואת המצב הכללי לאור זאת. ואז איש המחשבים שלי אמר את הדבר השני בדירוג הדברים והמשפטים שאתה לא רוצה לשמוע במצב כזה, כלומר – הדברים שאותם אתה הכי לא רוצה לשמוע אחרי ה"אוי!".
הוא אמר: "אני מקווה שגיבית את כל מה שהיה לך עליו".
הלב נופל לתחתונים
לכולנו ברור עד כמה חשוב לגבות את המחשב כל יום.
לכולנו גם ברור עד כמה חשוב לאכול אחוז גבוה של סיבים תזונתיים בכל ארוחה.
כולנו גם יודעים שהכי בריא מבחינת השעון הביולוגי של הגוף ללכת לישון ברגע שיורדת החשיכה, לקרוא ספר במקום לראות סדרה בנטפליקס, לא להציץ בסמארטפון בזמן הנהיגה ולא לאכול מזון מעובד, וגם לא עוגות וביסקוויטים.
כל זה לגמרי ברור לנו.
אז מה?
כמה מביננו באמת עושים את זה?
וכמה מביננו מגבים בקביעות את המחשב?
נכון, גם אני לא.
רק מעת לעת אני נזכר פתאום שיש לי על המחשב הזה חומר כל כך חשוב, עד שהוא מתחרה עם הסמארטפון שלי על התואר: "כל החיים שלי שמורים בתוך המכשיר הזה".
אבל עם הסמארטפון הייתה לי פעם הברקה – הלכתי וקניתי ב-650 ש"ח סמארטפון דומה לנוכחי אצל איימן המיתולוגי מ"זמר תקשורת" בכפר יאמה. זה מכשיר מדור קודם שעל כן נמכר ב-650 ש"ח בלבד, ואיימן העתיק אליו את כל הקרביים של הסמארטפון הרגיל שלי, ועכשיו יש לי גיבוי.
אבל הלפטופ?
פעם בחודשיים אני נזכר פתאום וחושב: "וואי, כמה טורים חדשים כתבתי למלאי ועדיין לא שלחתי ולא גיביתי – משאללה!"
ואז אני לוקח דיסק און קי ומגבה.
אבל הלפטופ שלי בשימוש יומיומי, מכשיר חי שהכול עובר בו, מניהול חשבונות הבית דרך ניהול ענייניה של בתי, מסמכים רפואיים ופוליסות של ביטוחים וטיוטות של עניינים שונים שבתהליך, ועוד – מי זוכר ולמי יש סבלנות לגבות הכול כל הזמן?
וגם לאכול מספיק סיבים תזונתיים וללכת לישון בשבע?
אז כשטכנאי אומר לי: "אני מקווה שגיבית את כל מה שהיה לך עליו". הלב שלי נופל לתחתונים.
כי משמעות הדבר היא שהוא לא בטוח שיצליח להחזיר את המחשב לחיים, ואם הוא לא יצליח להחזיר אותו לחיים, הוא גם לא בטוח שיצליח להגיע למידע שבו ולשחזר לי אותו.
ולפחות את שני הטורים האחרונים שכתבתי למלאי לא גיביתי.
ואת כל ההוצאות של בתי להגשה לאגף השיקום לקבל החזר עדיין לא גיביתי.
ועוד כמה דברים מהחודש האחרון.
מה יהיה? מה יהיה???!!!
מגובה בענן
לפני שנתיים קניתי את הלפטופ הזה.
זה היה כשמצאתי עצמי נוסע במהלך השבוע ממקום למקום – ליפו לבתי שהתגוררתי איתה אז כמה ימים בשבוע, לנתניה פעמיים בשבוע, לנכה צה"ל שנהגתי ללוות אז ולשמש לו לחברה, וגם הביתה ליד חנה.
המחשב הנייד שלי בן 14 אינץ' נסע אתי, וחיפשתי משהו נוח וקל יותר, אז קניתי מחשב נייד של 11.6 אינץ', השוקל בסביבות קילו, שישמש לי לכתיבת הטור שלי ב"זמן קיבוץ" ולפעמים ב"זמן ישראל", וקצת למיילים.
הצעיר הנחמד בחנות "באג" הפעיל עבורי את המחשב בעת הקניה, ואמר: "הוא בא עם תוכנת אופיס 365, אבל בשביל להפעיל אותה אתה צריך לשלם עבור הרישיון, שזה עניין של 350 ש"ח. להתקין לך אותה?".
זה תמיד נראה לי מוזר כשאני קונה מחשב חדש, שהרי בלי תוכנת אופיס אין לי מה לעשות במחשב.
אני לא זוכר שקניתי פעם מכונית ואמרו לי בסוכנות: "יש אפשרות שנרכיב לך גם גלגלים. עם גלגלים האוטו ייסע הרבה יותר טוב. הגלגלים יעלו לך עשרת אלפים שקלים. להתקין לך?"
"תתקין לי בבקשה את האופיס", אמרתי לבחור הנחמד בבאג, והוא התקין. לא היה לי מושג מה זה אומר.
אחרי שנה הופיעה לי הודעה במייל: "תוקף רישיון האופיס שלך עומד לפוג. חידוש הרישיון לשנה יעלה לך 350 שקלים. לחידוש לחץ על הקישור".
אני איש הדור הישן. אני רגיל לקנות אופיס פעם אחת ולהשתמש בו עד סוף ימיו של המחשב. מה זה החידוש רישיון הזה פתאום?
אבל אני שונא להתחיל להתעסק בעניינים כאלה. הרבה יותר פשוט עבורי ללחוץ על הקישור, להכניס מספר כרטיס אשראי ולשכוח מזה עד השנה הבאה, במיוחד כשהמחיר ניתן לעמוד בו.
אז חידשתי.
"כל החומר שלך מגובה", הודיע לי טכנאי המחשבים שלי בטלפון כשהמחשב הגיע למעבדה שלו. "מסתבר שיש לך את האופיס 365, ואופיס 365 מגבה אוטומטית את כל החומר שלך. הכול נמצא בענן, בשביל זה אתה משלם ככה".
איזו הקלה! איזו רווחה! אני איש הדור הישן, משתמש במחשבים יותר מ-30 שנה, ולא ידעתי שיש מצב שכל מה שאני מקליד על המחשב מגובה אוטומטית באיזשהו ענן.
אבל אז עלתה בי מחשבה מבהילה, מחרידה ממש.
"תגיד", שאלתי בחשש את איש המחשבים שלי, "כל הגיבויים שלי, כל החומר הזה שלי שבענן – מה קורה להם כשמתחיל לרדת גשם?".
