יבול שיא
הרפת והחלב
חופשה בייון זו לא החופשה שהשתנתה זה לגמרי אנחנו.

מחשבות לשנה החדשה 

3 דק' קריאה

שיתוף:

להמריא אל החופש ולחזור עם תובנות מגשרות * עד כמה שהוקסמנו, חזרנו עם הבנה שאפשר כנראה לצאת מהארץ, אבל את הארץ בלתי אפשרי לעקור מתוכנו 

הנסיעה עם בן זוגי אלון לחצי האי פיליון שביוון, נבראה כנראה מתוך איזשהו רצון להשלים את החופשה ההיא, זו שנקטעה לנו לפני כשנה. אז הייתה לנו תוכנית אופטימית להתנתק מהכול, ולרבוץ במנוחה באחד מפרברי לונדון למשך כשלושה שבועות. אבל אירועי ה־7 באוקטובר החזירו אותנו אחרי שלושה ימים בלבד להתגייס ולהתאחד עם האסון הלאומי הקשה.  

הרבה כאב זרם בנהרות המקומיים שלנו מאז, והוא ממשיך לזרום עד עכשיו; ואם לרגע עלתה מחשבה שכעבור שנה נצליח לנתק, אפילו במעט, את חבל הרגשות שלנו מהמתחולל בארץ, גילינו מהר מאוד שהחופשה הזו הגיעה עם מנה גדושה של פרספקטיבה חדשה ובלתי מוכרת. כבר בשדה התעופה בהתבוננות בעצב על תמונות החטופים המלוות את היוצאים – התמונות שמתמעטות (אני מניחה שהסירו את אלו שכבר אינם בחיים) – ובתפילה יחד עם הגברים החילוניים שמניחים תפילין ליד הדיוטי פרי, לשובם בשלום של החטופים ושל החיילים. ואז החבדניק קרא בקול "שתהיה שנה טובה", הניף שופר ותקע בתרועה שמשום מה הציפה אותי בדמעות למול מדפי השוקולדים. 

אגב, זו לא החופשה שהשתנתה, זה לגמרי אנחנו. משהו השתנה בסדר העדיפויות, בנקודת המבט, בפיקחון מהשאננות ובהתעוררות לגבי המושג ביטחון לאומי ואישי. ועם המטענים הנסתרים האלה והכאב בלב טיילנו בכפרים קסומים לצד חופים בראשיתיים מדהימים, ראינו המון טבע, נהנינו מהאוכל המקומי, ובין לבין עקבנו אחר הרוח המיוחדת של המשפחות היווניות; ועד כמה שהוקסמנו, חזרנו עם הבנה שאפשר כנראה לצאת מהארץ, אבל את הארץ בלתי אפשרי לעקור מתוכנו.  

הסטארטאפ של ויקטוריה 

אומרים שהדמיון בין היוונים לישראליים הוא עצום, ואכן משהו בטמפרמנט ובחיוניות שלהם מדגדג לנו מוכר. באחד מימי החופשה התארחנו במתחם של ויקטוריה, ששכן בכפר הקטן דמוחרי (Damouchari beach). היה שם הכול – צימרים על החוף, ספורט ימי, מסאז'ים לכל דורש, פינוקים מתוקים באפייה ביתית, חנות מזכרות וגם חדר קבלה שהיה מלא במסופוני אשראי, שהסיבה לכך התבררה לי רק בהמשך. בקיצור, כל מה שתייר יכול לבקש לעצמו בכפר קטן שמנותק מציוויליזציה, רק בדגש על פשטות.  

במבט מהצד על ההתנהלות של העסק המשפחתי, הבנתי שכשהמציאו את המושג "ניהול ביד רמה", הוא התלבש במדויק על האישיות המיוחדת של ויקטוריה, אם הבית. היה מדהים להביט במתרחש מהצד, ולראות איך שום דבר לא קרה במתחם, מבלי שויקטוריה ידעה עליו ונתנה לגביו הסכמה.  

כשחזרתי לחדר הקבלה, הסתכלתי שוב על הפריסה המרשימה של שבעה או שמונה מספוני אשראי. שאלתי מתוך סקרנות לסיבה שיש כל כך הרבה מכשירים, ואז התגלה בפני הסטארטאפ של ויקטוריה.  
מתברר שהמתחם מנוהל כעסק משפחתי לכל דבר, כמעט. הבן מנהל את תחום הספורט הימי, יש אחות שאחראית על ארוחות הבוקר, אחרת שאחראית על הקינוחים, יש דודה שמנהלת את חנות המזכרות וכן הלאה. אבל הגאונות לא הייתה רק בחלוקה הברורה בין תחומי האחריות, אלא בעובדה שכל בן משפחה גבה בנפרד מהאורחים את התשלום על השירות שהוא הפעיל. הכול ברור בגוונים של שחור ולבן, אין תחושת סָאחיות משפחתית של "אל תדאגו, יהיה בסדר. מתישהו נתחשבן", כמו שקורה לא פעם במשקים המשפחתיים. אלא הכול ברור מהיום הראשון לניהול המקום. חשבתי כמה זה נפלא, כי כשענייני הכספים זזים הצידה, וכל אחד מבשל את קדירת הכסף של עצמו, פתאום נשאר המון מקום לחיות חיי משפחה.  

ואיך מעבירים את הסטארטאפ של ויקטוריה למשקים במושבים? זו שאלה מצוינת. אבל אני בטוחה שחשיבה לעומק תוליד יום אחד את מנגנון ניהול המשק המשפחתי הראשון, כשענייני הכסף ספונים במישור שונה לגמרי מהיחסים המשפחתיים; ומפה יהיה כנראה קל בהרבה לדלג על הרבה מאוד מחלוקות משפחתיות. 

"הטוב מגיע בדממה דקה" 

בדרכים שהובילו אותנו מכפר לכפר, התנגן פלייליסט עם שירים משלנו, וביניהם "חוזרים הביתה" – דואט אהוב בביצוע של אריק איינשטיין ושלמה ארצי. המילים של השיר רצו והתנגנו במחזוריות לצד פינות קסומות, עד שמשפט אחד בקולו של איינשטיין תפס את תשומת ליבי: "שים לב הטוב מגיע בדממה דקה". 

גלגלתי שוב ושוב את המחשבות על טוב ועל רע, ועל כך שהרע תמיד מגיע בסערה קשה. כל תקלה בדרך, מטפורית או ממשית, מקבלת ביטוי רועש. חושבים שכך יתנהל תהליך משפחתי להעברה בין דורית, ומשהו נע אחרת – תגובה רועשת. החגים באופק והאח הצעיר יוצא בהכרזה לא שגרתית שהוא לא מגיע לארוחה המשפחתית, והר געש של תגובות מתפרץ מסביב. ואפילו, פנצ'ר אמיתי בגלגל הרכב בדרך לפגישה, מביא איתו רוח סערה.  

הטוב מגיע בדממה דקה

אנחנו חולפים ליד טוב כזה או אחר מבלי להבחין בו. שולחים משלוח אחרון של פרחים למפיץ לפני ערב חג, עוצרים לקנות מארז מתוק למארחים, יושבים סביב שולחן עמוס במאכלים שהכינה אימא, אוכלים קינוחים ומתלוננים בהתבדחות, ואחר כך חוזרים הביתה; וכל הטוב הזה מגיע בדממה דקה

שתי התובנות האלה ימשיכו איתי כנראה לערב החג ולשנה החדשה שתבוא לאחריו. התובנה הראשונה היא שאפשר אחרת. משק־עסק משפחתי לא חייב להתנהל על מערכת יחסים אישית בלבד, וכשהוא נע על גלגלי התנהלות פיננסית בנפרד, נשאר מלא זמן ומרחב נשימה להיות משפחה. זה לא אומר שאין ויכוחים ואין מטענים. אבל אם נצליח לשכפל את הסיפור של ויקטוריה, אני סומכת על הדמות המרכזית המנהיגה, שבכל עניין של מחלוקת יישק על פיה דבר. התובנה השנייה, היא תשומת הלב לטוב; ובמיוחד בשנה מאתגרת כזו, שמעט הטוב נמצא בה, חשוב כנראה שכפי שציווה עלינו איינשטיין, נשים לרגע לב לכך שהטוב נמצא לצידנו בשקט שלו, והוא אכן מתקיים. 

 
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן