הכל פרוס לעיניו הנוצצות כחרוזים של העורבני. הוא רואה כל תנועה, קטנה ככל שתהיה, בינינו לבין היער
העורבני הוא מלך החצר שלנו. הוא עומד על אחד מעמודי הגדר, שמשמשת כחוצץ בין החצר שלנו לשדה. העמוד בגובה 2 מטר והוא חולש על כל הסביבה.
הכל פרוס לעיניו הנוצצות כחרוזים של העורבני. הוא רואה כל תנועה, קטנה ככל שתהיה, בינינו לבין היער. הוא מסתכל ימינה ומגרש את המיינות שפולשות לטריטוריה שלו. הוא מסתכל שמאלה ותופס בעיניו השחורות את התנועות של הצרצרים בעשב. מחשב זוויות ומהירות כדי לתפוס את השמנמנים ביותר לארוחת צהרים.
הוא עוזב את העמדה בשביל לטפס אפילו גבוה יותר, לחוטי החשמל שחוצים את השדה כדי להשיג את נקודת ההסתכלות הרחבה ביותר. לעיתים דווקא יבחר לדאות לדשא, כי הוא רואה משהו מעניין שהוא חייב לחקור מקרוב. הוא בודק כל ענף חדש, כל פרח חדש, כל שינוי בריחות שבגינה. מקורו הקשיח חוקר שבלולים, גזעים של עצים ועוד מיני משטחים קשיחים.
אני צופה בעורבני לא עומד בפיתוי ומנסה לפצח גם אותם, עוד לפני שהם נושרים לרצפה. אני מתבונן עליו מבעד לזכוכית כי אם אהיה בחוץ, אפילו הנשימה הכי עדינה, מבריחה את שליט הגינה. אני מוצא אותו בעמדה שלו בשעות הבוקר המוקדמות לפני החום או בשעות אחרי הצהריים. בשעות החמות הוא מתחבא ביער שמעבר לשדה. סמוי מהעין גם מעמדת התצפית. אבל אני חיפשתי אותו ואיתרתי שאריות קנים ונוצות מיותמות תחת ברוש אחד וכשחזרתי אליו שוב ושוב, הבנתי שלשם הוא נמלט כשחם לו. אפילו ראיתי אותו שם, הנוצה הכחולה בכנף מסגירה אותו על הרקע הירוק של העלים.
בשעות החום שולטות בחצר היונים והמיינות. עוד לא החלטתי מי מהמינים יותר פולשני. הציפורים מתגרות זו בזו ואני בעיקר סובל מהלכלוך. אבל יש פולש אפילו יותר ממזרי ומרושע מהמיינות ומהיונים שמטיל אימה בממלכתו של העורבני – החתול השחור, עקום הרגליים ובעל הפרצוף הפחוס.
היונים בנו קן מתחת לגגון המרפסת ואפילו הטילו שתי ביצים. לא הצלחתי להגיע לקן לפני ההטלה, והן צודקות בניסיונן למצוא הגנה בגובה, אבל החתול השחור הצליח להגיע אליו. הקן נפל למטה ואין דבר יותר שובר לב מריסוק קן שבתוכו ביצי ציפורים לא מפותחות. הלב שלי נשבר. כולנו צופים בבטנו מלאה של החתול, כולל העורבני והיונים שבורות הלב. החתול הזה הוא פולש רציני. אף אחד לא רוצה אותו בחצר וכל הפולשים, שמתחרים דרך קבע על טריטוריה ומזון, מתאגדים נגדו. המיינות השחורות מביטות בו בעיניים רושפות, העורבני מקרקר ומקרקר ומנסה להבריח אותו. היונים הומות מגגון המרפסת ולא מורידות ממנו את העיניים, עד שהעורבני מצליח והחתול מסתלק ומחפש חצר אחרת, שגם בה יציק לתושביה ולאורחיה בעלי הכנף. גם אני מסלק אותו ברגעים שהוא נכנס לי לשדה הראייה. עם כל זאת, אני קצת חצוי. חתול בחצר פירושו פחות עכברים וחולדות ואפילו פחות נחשים. אני גם מרוצה מזה שאני מקבל את השירותים שלו, מבלי להאכיל אותו ומבלי לדאוג לו.
עוד מבקרת קבועה בחצר היא החוחית. היא מדלגת בין החצרות ומחפשת שאריות אוכל ותולעים. אם אין בחצר שלי, כפי שקורה ברוב המקרים, היא פשוט מדלגת לחצר של השכנים ומשם לחצר של השכנים אחריהם, וכך הלאה לאורך כל הרחוב. היא תמצא ענפים קטנים לקן שלה, אותו היא בונה על עץ התות הענק שמעבר לכביש. זוהי מקלעת מתוכננת ומורכבת של ענפים, זרדים. היא תאתר נוצות שנפלו מגופן של ציפורים אחרות כדי לרפד את הקן לקראת הטלת הביצים ולא תשקוט עד שתהיה מרוצה.
כל באי החצר, המבקרות והקבועות, המלך והנתינים, ההולכים על שתיים והולכים על ארבע, צריכים להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, פתאומיים ומאוד לא נעימים. הראשון בהם, הוא הממטרות. אלה יוצאות מנקודות בתוך הדשא, בזמנים שקבועים רק להן. רדיוס הרסס מקיף את כל החצר ובטיפות המים הראשונות, כל בעלי הכנף בורחים למקומות גבוהים ולמקומות המחבוא עד חלוף זעם. כל הזוחלים על הקרקע והחרקים הקטנים מתחפרים אפילו עמוק יותר ויותר בתוך האדמה, ונהנים מזמן מה של שקט בלי שאף אחד מנסה לזלול אותם או לסלק אותם.
אני ובני ביתי מסתגרים בתוך הבית, מתבוננים בקשתות הקטנות והפרטיות שלנו שיוצרות קרני האור ברסיסי המים ומוצאים יופי והוד גם בפעולה הזאת. האירוע השני הוא מכסחת הדשא. מכונה רעשנית ומפחידה זו יוצאת ממחבואה מדי פעם לפעם וסכיניה המשוננים והחדים מכסחים את כל הצמחייה שדורשת כיסוח. החתול רושף וקוצף נגד הפולשת ונגד הרעש, הציפורים מצווחות ומוסיפות את קולן להמולה. גם מבעד לאוזניות המגן, שאני עוטה על אוזניים במהלך פעולת הקיצוץ והכיסוח, נשמעות צווחותיהם של בעלי החיים, הדיירים והאורחים. השלווה חוזרת לחצר רק כאשר מכסחת הדשא חוזרת אחר כבוד למחבואה מתחת לברוש הגדול, החתול מפסיק לרשוף ולזעוף והציפורים חוזרות אט אט לבחון את החצר המכוסחת.
היונים מחפשות זרדים ושאריות של דשא לקן החדש שיבנו על עמוד המרפסת, המיינות ינסו להשיג את היונים, ולמצוא את הענפים הקטנים שהן צריכות לטובת בניית הקן שלהן. החוחית תקפוץ ותפזז ולבסוף תאסוף חתיכות של דשא קצוץ כדי לרפד את הקן שלה, שנמצא על העץ בצד השני של הכביש. החתול יסתובב וירחרח את כל הריחות החדשים ויחפש איזו פינה לרבוץ בה, עד שתופיע הזדמנות מעניינת וחדשה לעשות נזקים. והעורבני, מלך החצר, יסלק את כולם בצרחות ואיומי כנפיים ויברור מתוך הערמה את הזרדים ושאריות הדשא המובחרים ביותר. יחזור לעמדתו שעל עמוד הגדר, ישרוק במקורו, יחפש את הצרצרים שהצליחו לצוץ מעל גובה הדשא, דווקא עכשיו, כשהמכסחת איננה. העורבני יסתכל על ממלכתו ויהיה בה אך גאה.
* הכותבת היא בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני לחלוטין
