קסם של צבע וסיפור אהבה בארמון של מולי ברמת הכובש
*תמונה ראשית: זה כל הקסם. הארמון מבפנים. צילום: באדיבות "הארמון של מולי"
את פנינו מקבלת דמותה הססגונית של בעלת הארמון, הלא היא אופירה, באנרגיות של משב רוח קיציי ורענן. הקבוצה (מורות בחופשה, פנסיונרים מקיבוצים ומושבים ואנחנו, עורכות העיתון) צועדת אחריה בין שבילי רמת הכובש, שעל אף שהופרט לפני כעשור, מורגש בו נוי קיבוצי מטופח ומוחזק.
קשת של שיחי ורדים אדומים מעביר אותנו ממרצפות המדרכה המשתלבת אל פתחו של הארמון, כמו ארון הבגדים המוכר שמעברו שוכנת נרניה.
ב"ארמון של מולי", שהוא בעצם דירתם של מולי ואופירה, אחת מאותן דירות "רכבת" קיבוציות מוכרות (ואפילו לא הפינתית), (כמעט) הכול עשוי מעץ, מלאכת ידיו של מולי, ומעוטר במאות, אם לא אלפי, פרחים ססגוניים מעץ שמייצר מולי בעצמו, במסגרת החלון, מהתקרה המעוצבת, ומכל פינה אפשרית.
על אף שהמקום נראה כמוזיאון (וגם נקי ומבריק), זהו ביתם של הזוג, כולל מטבח ומקרר החבוי מאחורי דלתות עץ מצוירות, טלוויזיה הנראית כתיאטרון בובות ומזגן ש"הוסב" לאח. אפילו חדר השינה שכמו לקוח מאיזו אגדה, מוצג בפני המבקרים הסקרנים.
באושר ועושר עד עצם היום הזה
לא רק ארמונם נפתח בפני המבקרים, גם סיפור חייהם של מולי ואופירה, שלשניהם זוהי זוגיות שנייה. 22 שנים הם חיים יחד ברמת הכובש, כשחנה, אשתו הראשונה של מולי, היא השכנה. למולי ארבעה ילדים מנישואיו הראשונים ועשרה נכדים, לאופירה יש בן ושני נכדים, וכולם חיים יחד באושר ומנהלים חיי הרמוניה.
מולי נולד וגדל ברמת הכובש. אימו עלתה מפולין ב-1936 ואביו שעלה מגרמניה ב-1934 חש את הרוחות הנושבות והצליח להביא ארצה גם את משפחתו. לאב, מספר מולי, היה עסק גדול לדקורציה, ממנו ירש מולי את היצירתיות. מולי מעיד על עצמו שכילד עניינו אותו דברים מיוחדים, ופרט לשיעורי ציור ומלאכה היה בית הספר מחוץ לתחום. בן 11 בנה עגלת בובטרון, כשאת הגלגלים "החרים" מעגלות בית התינוקות. תפר במכונת תפירה בגדים לבובות והילדים עברו והציגו אותן בין בתי הקיבוץ. בן 12 יצר ציורי פרסקו במבנה משק חי, יבש פרפרים שהוצגו ללמידה ותמיד לקח חלק בקישוט לקראת החגים.
אפילו בעת שירותו הצבאי בתעלה, מספר מולי, שם שירת בחיל הקשר והאלקטרוניקה, מצא אדנים אותם גילף לפסלים בסכין צה"לית שהשחיז.
שלוש משאלות בפתק במקלחת הציבורית
לאחר השירות הצבאי התגייס, כפי שהיה מקובל אז, ל"שנה שלישית" בקיבוץ צעיר. על ספסל במקלחת הציבורית ביד חנה סנש (קיבוץ עליו הוקם מאוחר יותר היישוב בת חפר) מצא פתק מקופל, מה שנכתב בו יהפוך עבורו למוטו בחיים: אף פעם אל תפסיק להתלהב, גישה חיובית היא סם החיים, טפח שאיפות גדולות ודע ליהנות מדברים קטנים.
על תקרת העץ מגילה – ובה חרותות אלו המילים.
על אף שרצה ללמוד ארכיטקטורה נשלח על ידי קיבוצו ללמוד אלקטרוניקה. הוא עבד בתחום החשמל, תקשורת ומחשבים, ושנים רבות עבד בתדיראן.
משך כל אותן שנים, המשיכה לבעור בו היצירה. ומה שהתחיל כבניית ריהוט עץ בסגנון עתיק, הפך עם המעבר לדירה יחד עם אופירה ליצירות דקורטיביות שיהפכו עם השנים ל"ארמון של מולי".
מולי מספר על זיכרון מגיל 13, אז צפה בסרט "בן חור", "עניין אותי להבין איך העבדים ייצרו גללים מעץ עבור כרכרות המלחמה". הוא למד את טכניקת כיפוף העץ (העץ סופג חום של אדים ואז מוכנס לשבלונה) ובהמשך פיתח שיטת כיפוף מהירה יותר, אותה הוא שומר בסוד.
פרט לתקרה הדקורטיבית (ממנה "צומחים" 550 פרחים), לארונות, ל"עציצים" ולמאות הפרחים (רק ב"וילון השושנים" שמעל החלון יש 960 עלים שגולפו בעץ ונצבעו לוורדים אדומים), אוהבים מולי ואופירה לשוטט בשווקי פשפשים ברחבי אירופה, "זו לא אהבה, זו מחלה חשוכת מרפא", ולמצוא שם דברים ייחודיים המשלימים את מראה הארמון מהאגדות.
סוד הקסם
אומנם, מולי היוצר של הארמון המכושף, אך מי שחשפה אותו בפני העולם היא אופירה, האש והרוח. אופירה פורשת בפתיחות את הסיפור המשפחתי. אימא מפולין אחות בבית חולים, אבא מטריפולי שנורה ברגלו, סיפור אהבה שהתגבר על מכשול של עדות ודור.
אופירה התגוררה בשמיר ובהמשך בנחשולים שם החל הרומן עם מקצוע השיווק והתיירות. לפני 22 שנה עברה לחיות עם מולי ברמת הכובש ויחד לטפח את הארמון שלהם. כיוון שבקיבוץ אין שיוך דירות מבקש הזוג שהקיבוץ יכיר בבית כמוזיאון, כדי שיצירותיו המופלאות של מולי לא יהרסו אחרי מאה ועשרים.
אז למי שזקוק להפוגה קלה מהחום של הקיץ הישראלי ורגע לברוח מהמציאות, "הארמון של מולי" הוא לגמרי חוויה מהאגדות.
