יזהר דוד, מחבר רב המכר "פצצה מתקתקת" הוציא לאור את ספרו השני "מסוכלים" (הוצאת כנרת זמורה), בו הוא מגולל את השתלשלות אחד המבצעים הדרמטיים ביותר לו היה שותף ב-24 שנותיו בשב"כ * מבצע שנועד למנוע מפעיל טרור פסיכופט להוציא גל של מחבלים מתאבדים לישראל * המחבר מספר את סיפור העלילה בשלושה קולות, דבר שהוא תקדים
"הרומן "מסוכלים" הוא הישג ענק בעבורי – עשיתי המון דברים בחיים, סיכלתי עשרות פיגועים עם עמיתים נפלאים בשב"כ, הקמתי כמה ארגונים כולל מכינה מעורבת ראשונה, אני ההלום היחיד עם אות מופת שיקומי, ארבעה תארים ועוד, אבל להוציא לאור שני ספרים שהצליחו מאוד בהוצאת כנרת זמורה הוא עוד הישג חשוב עבורי, כי זה כמעט בלתי אפשרי למי שמקצועו אינו סופר. לאחר פרסום ספרי הראשון "פצצה מתקתקת" שהפך לרב מכר שתורגם לשפות שונות חששתי שאהיה מי שהוציא במקרה ספר אחד מוצלח. לאחר הצלחת "מסוכלים" נראה לי שהוכחתי בעיקר לעצמי שהצלחת "פצצה מתקתקת" לא היה במקרה, וכי אני אכן יודע לכתוב ספרים טובים ואני כבר משתוקק להוציא לאור ספר נוסף," כך משיב יזהר דוד על הצלחת סיפרו השני.
ליזהר דוד, אב לשלושה ילדים, יש בהחלט במה להתגאות. ספרו הראשון בטרילוגיה "פצצה מתקתקת", לא רק היה רב מכר סוחף, הוא שימש השראה לכתיבת העונה השנייה של הסדרה "פאודה", הוביל לשינויים בשב"כ (בעיקר ביחס להלומי קרב) והפך אותו לאחד המרצים הכי מבוקשים בארץ – את הרצאתו "פצצה מתקתקת – פאודה כסיפור אמיתי" שמעו עד כה כ-2,500 ארגונים שונים.
ספרו השני "מסוכלים – להציל חיים של אחרים, לאבד את עצמך", שרבבות קוראים כבר קראו אותו, זכה לביקורות מעולות והוא מועמד לפרס יצחק שדה. הספר מבוסס על סיפור אמיתי ודרמטי שהתרחש כשיזהר היה מנהל שטח ומבצעים בשב"כ. "זה היה אחד הסיכולים הכי משמעותיים והכי נועזים שאירע באינתיפאדה השנייה – סיכול כוונת חוליית טרור לשטוף את ישראל בצונאמי של מחבלים מתאבדים," הוא מתאר את נושא הספר.
מתוך הספר: "אם לא ייעצר, בעוד חמש דקות ייכנס מחבל מתאבד עם חגורת נפץ לישראל. 'פעל!' צועק אבי, קורע את הדממה. כולם מסתכלים על יאיר, שלוחץ בחוזקה על הכפתור בשלט הרחוק שממנו לא הרפה אף לא לרגע בשעה האחרונה. שום דבר לא קורה. המחבל ממשיך לצעוד"
בדרך לפיגוע
בספר מתוארים שני מבצעים מרתקים ודרמטיים של סיכול פיגועי התאבדות.
את העלילה שהתרחשה במשך שנה אחת דרמטית מספרות שלוש דמויות, כל אחת מנקודת מבטה – אלון, רכז השב"כ שהוא למעשה יזהר. באותה תקופה הוא היה רכז שטח שנתן מכת מחץ לפעילי הטרור בטולכרם ורובם ירדו למחתרת. ברגע אחד מעמדו הבלתי מעורער ספג מכה קשה, כאשר שני מסעדנים מתל אביב נכנסו לטולכרם לאכול חומוס. חמישה פעילי טרור חטפו ורצחו אותם, כשהם קוראים "שמע ישראל". יזהר מגיע לזירה כמה דקות לאחר הרצח – "כשעמדתי מעל גופותיהם וכאבתי את מותם הרגשתי גם השפלה שרצח כזה התרחש בטריטוריה שלי ולקחתי את זה לגמרי באופן אישי," מספר יזהר ומוסיף, "הדבר שהכי בעבע בי באותו רגע היה הרצון לנקמה."
הוא החליט לגייס מרגל מתוך שורות התנזים – מאלכ אל-קודסי, בן 26, אב לשני ילדים. הוא הדמות השנייה שמספרת בגוף ראשון את הסיפור כפי שהוא חווה אותו: "בגיוס מרגל צריך שיתקיימו שני תנאים, כדי שיהיה מועמד מתאים: קודם כול, עליו להיות קרוב ליעדי הטרור ויש לאתר אצלו גם מניע לגיוס שהוא מרכיב, חסך או מאפיין באישיותו שיעזור לגייס אותו.
"מאלכ גדל בסביבה של אהבת יהודים לעומת רוב הפלסטינים שגדלו על שנאת יהודים. לסבו ולאביו היו קשרים טובים עם יהודים, ובילדותו ביקרו רוב הזמן יהודים בחצר ביתו, ואני כאיש שב"כ ידעתי שכל מה שעליי היה לעשות הוא לעורר אצלו את הרגש הזה מהילדות. אצל כולנו נמצאות חוויות הילדות עמוק בתת מודע ובנשמה והן
שמעצבות את האישיות שלנו כמבוגרים. התוכנית שלי הייתה להגיע לתוך מוחו ונשמתו של מאלכ ולהעיר לחיים את הזיכרונות ואת החוויות שהדחיק במשך השנים.
"בחלקו הראשון של הספר מתואר משחק המוחות ביני לבינו כשניסיתי לגייס אותו כמרגל לצידי. בספר שאין לו תקדים מספר מאלכ מה עבר עליו בתהליך הגיוס – מחשבותיו, פחדיו ומניעיו האמיתיים. זאת הפעם הראשונה שמפעיל שב"כ ומרגל מספרים את החוויה שלהם במבצע הגיוס, כל אחד מהזווית שלו. לי כמי שגייס והפעיל עשרות רבות של מרגלים היו המון הפתעות בסיפורו של מאלכ."
איך בדיוק אתה עושה את זה?
"באותה תקופה על פי הסכמי אוסלו אסור היה לנו להיכנס לשטחי A, לכן גרמתי לו לברוח מהעיר. הפצתי שמועה שבעקבות רצח שני המסעדנים, אני עומד להיכנס לעיר עם כוחות צה"ל כדי לנקום את מותם של שני הצעירים. מאלכ ועוד כמה פעילי תנזים ברחו הישר לזרועותיי."
במשך חודש נחקרים פעילי התנזים על הרצח. גם מאלכ חושב שהוא נחקר על הרצח, אבל הוא לא ידע שיזהר צפה בו מאחורי הקלעים בכל רגע בחקירה, וכי הייתה לו מטרה אחרת – הוא רצה לגייס אותו כמרגל שלו.
"במשך חודש שלם לא יצאתי מהמתקן של השב"כ, וכל מילה שהוא הוציא מהפה שימשה אותי לצורך הגיוס שלו," אומר יזהר. "על פי תכנית מתוכננת היטב ומורכבת אני 'פרמטתי' לו בהדרגה את המוח. בתחבולות ובתכסיסים שאני לא אחשוף פה החייתי במוחו והערתי בנשמתו את חוויות ילדותו בחצר ביתו, בה ביקרו חבריו היהודים של סבו ושל אביו, ובמקביל, לאט לאט החלשתי את הלאומניות שלו ואת השנאה שבעבעה בו שהיו פירות ההסתה והחיים בצל הכיבוש."
כדי לחזק את הסיכוי שמאלכ יסכים לשיתוף פעולה, גרם לו יזהר להאמין שהוא יעמיד אותו לדין על רצח המסעדנים, למרות שהוא ידע שמאלכ לא מעורב בזה. "מאלכ היה משוכנע שאני אתפור לו שני מאסרי עולם," הוא אומר. "אחרי חודש בו 'פירמטתי' את מוחו הצעתי לו שיתוף פעולה. גייסתי אותו לצורך סיכול מזימה של מחבל פסיכופט, שרצה להחליף את מרואן ברגותי כראש הפתח הצבאי. כדי לעשות זאת הוא ניסה לפעול בניגוד למדיניותו של מרואן באותה עת שאסר פיגועי התאבדות בישראל. אם תוכניתו הייתה יוצאת לפועל מאות ישראלים היו משלמים בחייהם."
יזהר ציין שמניסיונו רב השנים, מאלכ לא סיפר רק את סיפורי המרגלים הפלסטינים שעובדים עם השב"כ, אלא סיפורו הוא סיפורם של פלסטינים רבים: "לרבים מהם יש שנאה גדולה אלינו כי אנחנו הכובשים, אבל יש להם גם הערכה רבה למעצמה שבנינו ב-75 שנים, ליכולות הכלכליות והביטחוניות, לדמוקרטיה ולערכים שלנו."
הדמות השלישית שמעורבת בסיפור ומספרת בקולה שלה ומנקודת מבטה היא נטע, אשתו של הרכז, שבלי שבחרה ובלי שאף אחד שאל אותה החיים ההזויים של בעלה, הטרור, המרגלים שלו, הפיגועים וכל העולם המקביל של בעלה חודר לחייה, לזוגיות שלה, לחדר השינה שלה ואפילו לחלומות שלה.
הזווית של האישה
נטע מביאה זווית ראייה אחרת…
"רוב התגובות שאני מקבל מגיעות מקוראים ובהרצאות שאני מעביר בכל הארץ הן על נטע," מספר יזהר. "את זווית הראייה שלה לא סיפרו עד היום וחייבים לספר את הזווית הזאת, כי בניגוד אליי נטע לא בחרה בחיים האלה. אף אחד לא יכול היה להכין אותה לזה, שבאמצע הלילה אקבל שיחת טלפון ואלך לסלון לנהל בשלט רחוק מבצע לסיכול פיגוע. היא שומעת איך אני נותן פקודות למרגלים שלי, לאנשיי, לכוחות צבא בשטח, בין רגע המלחמה בטרור פולשת לתוך ביתה."
בספר גם מתוארת ההידרדרות במצבו הנפשי של אלון – דמותו של יזהר בספר. במהלך רצף האירועים הדרמטי נוצר סדק בנפשו של יזהר, שמתרחב ככל שהעלילה מתפתחת ומסתבכת. נטע רואה, אך אינה מבינה מה בדיוק קרה. הוא לא מספר לה שום דבר, אבל היא רואה את השינוי שחל בו.
היא מתארת את החיים שלה כשדה מוקשים. היא לא יודעת איפה יתפוצץ המוקש הבא. האהבה שמתוארת בתחילת הספר, גוססת ומתה בעקבות המשבר הנפשי שעובר הגיבור הראשי.
סיפורה של נטע הוא סיפורן של בנות זוג רבות שנשואות לאנשי ביטחון וחוות את כל המורכבות שנטע מתארת בספר. בתחקיר שעשו בשב"כ בשנים האחרונות בנושא עזיבה של אנשי שטח, מתברר שהסיבה היא לא הקשיים שחווה העובד, אלא הקושי של בת הזוג להתמודד עם המורכבות שמייצרת העבודה שלו.
"אחת המטרות של הספר הייתה להראות לשב"כ ולארגונים דומים שבן/בת הזוג של העובד הם למעשה חלק מהארגון, גם אם לא גויסו באופן רשמי לשירותו. מי שקורא את קולה של נטע יכול להבין שיש הרבה מה לעשות כדי לפתור חלק מהמורכבות ומהבעיות שנוצרות בזוגיות ובמשפחתיות של אנשי השרות, לכן חשוב מאוד לתת לבת הזוג כלים להתמודד עם העבודה הזאת כי היא למעשה מגויסת לשירות בעל כורחה."
אז למעשה מה שמייחד את הספר שלך הוא שאתה מספר אותו משלוש זוויות?
"כן. קודם כל זהו מותחן מרתק על סיכול טרור מתאבדים, אבל הדרך בה בחרתי לספר את הסיפור אין לה תקדים. זאת הפעם הראשונה שסיפור העלילה מתואר כתמונה פנורמית בה מקבלים גם את זווית הראייה של המרגל שמאפשר חדירה לתוך מחשבותיו, פחדיו ומניעיו, שהם שונים לגמרי ממה שחושבים עליהם בציבור הישראלי והפלסטיני. הם אינם עובדים בעבור בצע כסף והשב"כ יעשה הכול כדי לשמור עליהם, וגם את זווית הראייה של הדמות הנוספת שקולה נשמע לראשונה – בת הזוג שמייצגת בני/בנות זוג של אנשים שעובדים בעבודה דומה לשלי. הסיפור שלה, האתגרים בחייה, הקושי לחיות בזוגיות יחידנית, סיכול הטרור שפולש לחייה ולחלומותיה – זהו סיפור שצריך להישמע."
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"כבר בחודשים הראשונים מאז יצא הספר לאור קראו אותו רבבות קוראים, שחלקם שיתפו אותי בדרכים שונות בחוויית הקריאה שלהם. אני מוצף בים של ביקורות מפרגנות שכל אחת מהן מרגשת אותי מחדש.
"מלבד העובדה שהקוראים והקוראות הרבים אהבו את הסיפור המותח ואת דרך הסיפור על ידי 3 דמויות, אני גם מקבל מהמון אנשים התייחסות מאוד מפרגנת לצורת הכתיבה שלי. בצניעות אספר שיש כאלה שמשווים אותי לסופרים הכי טובים בארץ, וזה כמובן מחמיא לי מאוד, אבל אני ממש לא מסכים איתם, כי יש לי את הסגנון כתיבה הייחודי שלי אותו אני מדייק מספר לספר. כמה קוראים כתבו לי שחובה להכניס את הספר כספר חובה לתוכנית הלימודים במערכת החינוך – אם זה יקרה יהיה זה מבחינתי הישג ענק. אני כבר רואה שהספר העלה למודעות את מה שרציתי. בהרצאות שלי וברשתות החברתיות מתפתח שיח על בנות/בני זוג של אנשי שב"כ.
"מכל מבול התגובות שקיבלתי ומהביקורות המפרגנות יש לי את הביקורת הפנימית שלי שהיא הכי חשובה לי. את 'מסוכלים' אני אוהב הרבה יותר מאשר את 'פצצה מתקתקת'. עם כל הצניעות אני חושב שזה ספר שנכתב בסגנון מיוחד וייחודי לי – הוא גם מותח מאוד וגם מרגש ובו אני בעיקר מספר את סיפור האנשים שלא קיבלו במה עד כה. אני גאה בו מאוד."
הבנתי שגם ההרצאה שלך על הספר יוצאת דופן.
"נכון, בהרצאות הרבות שאני מעביר בכל רחבי הארץ אני מציג את סיפור העלילה על ידי שלושת הדמויות. בהרצאה מצטרפים אליי נטע ומאלכ בקטעי אנימציה מקסימים ומספרים בקולם את הסיפור שלהם. העברתי עשרות רבות של הרצאות ובכל הרצאה אנשים נדהמים מעומק החשיפה – אני מבין אותם, הספר באמת נותן הצצה הכי עמוקה והכי אינטימית לפעילות הסיכול של השב"כ, כשהכול באישור – על ספר כזה עוברות כמאה זוגות עיניים שבוחנות אותו טרם פרסומו: של השב"כ, של הצנזורה הממלכתית, של משרד החוץ, של המל"ל, של המשרד לביטחון פנים ושל גורמים נוספים. אין אות בספר שפורסמה ללא אישור."
ולאחר הצנזורה עד כמה הספר נאמן למציאות?
"הספר נאמן מאוד למציאות. מבחינת העלילה אולי דף אחד או שניים שונו, אבל כמובן שעל שיטות הפעולה וכלי סיכול ממודרים שמרתי מכל משמר."
ובכל זאת ישנה תחושה של עודף פטפטת מצד אנשי שב"כ לשעבר שהפכו לפרשנים ולמרצים וחושפים דברים שלא בטוח שיש תועלת בעצם חשיפתם?
"אני מניח שאתה לא מתכוון לסופרים כי מעט מיוצאי השב"כ הוציאו לאור ספרים וכולם עוברים את תהליך הצנזורה שציינתי. אני מניח שכוונתך לפרשנים ולמרצים למיניהם, שגם אני נשאל על התופעה הזאת כמעט בכל הרצאה שלי. בשב"כ בהכללה גסה עובדים אנשים איכותיים וערכיים, אך זאת הכללה ולא כולם בשב"כ הם 'מלאכי השרת'. כמו בכל ארגון יש בו אנשים פחות טובים וגם מעט 'עשבים שוטים'. אני מעריך את הארגון ואת אנשיו, אך מעולם לא סגדתי לו ולא הייתה לי נאמנות עיוורת.
"יש גמלאי שב"כ שעושים עבודה מעולה בתקשורת ובפעילות חברתית-ציבורית אחרת, אך ישנה גם תופעה חדשה שאני לא מבין אותה – פורשי שב"כ שלא עשו דבר מפרישתם ומייד עם עזיבתם את הארגון רצו לציבור לדבר על 'עברם המפואר', ובמסגרת זאת חושפים דברים שאני לא בטוח שקיבלו את אישור הצנזורה. הקהל שלא מכיר את האמת, מקבל אותם בצמא ובקידה.
"כפי שאתה יודע בספרים שלי ובפעילות החברתית הענפה שלי אני מעביר מסרים אחרים ולא רק מסרים – אני מספק כלים ושיטות כיצד למנוע, לטפל, ולהתמודד עם PTSD, וגם יסדתי עמותה שחלק גדול מהפניות אליה מגיעות מהקוראים שלי ומאנשים ששמעו את ההרצאות שלי. אני לעולם לא הייתי חושב לצאת לדבר על עברי בשב"כ אם לא הייתה לי מטרה נעלה וגם 'קבלות' בתחום העשייה החברתית שלי. אדגיש שוב – הרוב המכריע של אנשי וגמלאי השב"כ הם אנשים מדהימים וערכיים ואני מאוד גאה להיות חלק מהחבורה הזאת."
טענת באחד הראיונות שכאשר תיחשף זהות המחבל בספר, הדבר יסיים ויכוח מר ומיותר שקיים כבר שנים רבות. האם זה קרה?
"זהותו של המחבל נחשפה בתקשורת, ואני מקווה שזה יסיים ויכוח שניטש כבר 22 שנים על הסיבה שבגינה חוסל ראאד אל-כרמי בתקופת הודנה. ויכוח בעיקר בין בכירי הצבא שטענו שלא היה צריך לחסל אותו, לבין השב"כ שטען שחיסולו היה בגלל היותו 'פצצה מתקתקת'. בספר חשפתי את הסיבה האמיתית לראשונה. המנוול תכנן גל פיגועים נוראים בתקופת ההודנה, ולכן לא הייתה ברירה אלא לחסל אותו."
איזה פרק אתה הכי אוהב בספר?
"לטעמי הפרק האחרון. 20 שנים לאחר שסיפור העלילה מסתיים חזרתי לדמויות המרכזיות בספר – מאלכ (המרגל) ונטע (האישה) – כדי שיתארו את האירועים, כיצד הם רואים כיום את מה שתואר בספר. התשובות שלהם מפתיעות מאוד. בנוסף לכך הם מתארים את חייהם היום ובחלק הזה יש הפתעות מדהימות אותן נשאיר לקוראים לחשוף בעצמם."
המשפט הכי חזק של מאלכ מסכם את הפער בין התרומה האדירה של המרגלים שעובדים עם השב"כ, לבין התפיסה הרווחת עליהם ברחוב הישראלי וכמובן הפלסטיני: "אני לא מצטער ובטח שלא מתבייש בדבר שעשיתי. להפך, אני גאה מאוד בעברי. בכל רגע בחיי, מהיום ועד מותי, אזכור שיש אנשים יהודים ופלסטינים שחייהם ניצלו בזכותי. בשטחים אני בוגד שפל שמכר את נשמתו לציונים, בישראל אני משת"פ עלוב שבגד בעמו ונחשף, לכן רציתי להזדהות כאן בשמי האמיתי. אני לא רוצה להסתתר מאף אחד או חלילה שמישהו יחשוב שאני מתבייש במעשיי."
באותו פרק מתאר יזהר שלוש תמונות בחייו שהתרחשו בשנת 2022 בה כתב את הספר. "אני מתאר את הטקס בו קיבלתי אות מופת שיקומי ובכך הפכתי להיות ההלום קרב הראשון בישראל והיחיד לצערי עם אות המופת. בשנייה אני מתאר את יציאתי עם אנשים נוספים למסע איתור הלומי קרב כמוני כשאנו מובילים להכרה בהם במסגרת ארגון שייסדתי עם חברי יוסי בן עזרא – 'שותפות מגן ישראלית'. בתמונה האחרונה אני מתאר את השינוי הדרמטי שהסיפור שלי ושל נוספים גרם בשב"כ, והיום השב"כ הפך להיות ארגון הרבה יותר בטוח לאנשיו."
מי קהל היעד של הספר שלך?
"הספר מתאים ונקרא על ידי קהלים רבים, לא רק אוהבי מותחנים וספרות שקשורה לביטחון, אלא לכל אדם שאוהב ספרים שעוסקים בסיפורים אמיתיים ואנושיים בהם יש דמויות שמספרות בצורה כנה ופתוחה על נבכי נשמתן. מלבד הסיפור המותח והדרמטי שבספר הוא בעיקר סיפור אנושי ומרגש. יש בו אנשים שמספרים על האהבות שלהם, החלומות והתשוקות. אני לא מופתע שחלקו הגדול של הקהל שרכש את 'מסוכלים' הוא נשים שאהבו את הספר ובעיקר הזדהו עם דמותה של נטע.
"בספר סיפור הפן האנושי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כששומעים בחדשות ש'כוחותינו נכנסו לשכם', צריך להבין שיש שם רכז שטח ובבית ממתינה במתח אישה, ויש מרגל שמסכן את חייו למען הצלת חיים של חפים מפשע. הספר נותן הצצה לנבכי נשמתם, למחשבות שלהם, לפחדים, לתשוקות שלהם, לחלומות שלהם. נוסף לכך, אנשים שרוצים להבין מה עובר על הלום קרב יכולים לקבל בספר הזה הרבה מידע. אם בספר הקודם נתתי את המידע על הלום קרב דרך העיניים של הגיבור, בספר הזה אני מתאר את הלם הקרב דרך המבט של אשתו שמתארת את השינוי שהוא עובר – איך הוא הופך מבעל חם ואוהב לזומבי, קר, מנוכר ואכזר."
מה הלאה? יהיה ספר נוסף?
"אני בהחלט מתכנן ומקווה. ספרי הבא יסיים את הטרילוגיה. הוא יתאר את הסיפור האמיתי שהוביל לפיגוע הקשה במלון פארק כשהמספרים יהיו אני כמי שהיה אחראי על סיכול הפיגוע ומחבל מהחוליה שביצעה את הפיגוע. פה עוד טרם כתיבת המילה הראשונה יש לי בעיה ערכית קשה – כיצד להביא את קולו האמיתי בלי לתת לדמותו לגיטימציה או לגרום לקוראים להבין אותו או חלילה להזדהות, כי לא משנה מה הסיפור שלו, מה היה בילדותו ובחייו, בסופו של דבר הוא רוצח נתעב.
"עד שאקבל את אישור כל הגורמים המעורבים לכתיבת הספר התחלתי לכתוב ספר על עולם 'הפנויים פנויות', ספר שחלקים ממנו כבר פרסמתי. התגובות שקיבלתי היו מגוונות. אנשים שנמצאים בעולם הזה הזדהו ואהבו מאוד בעוד שאנשים שמקורבים אליי הזדעזעו ונדהמו מעומק החשיפה והבוטות בכתיבה."
ומה לגבי הפעילות החברתית שלך? בטח גם בה יש חלום שטרם הגשמת.
"הקמתי מספר מיזמים חברתיים, הייתי יו"ר תנועת המורים. יסדתי כמה עמותות ביניהן 'המדרשה למנהיגות ישראלית משותפת' שהקמתי יחד עם חברי אל"מ (במייל) רז קרני והיא המכינה היחידה בארץ בה חיים יחד נוער מוסלמי, נוצרי, צ'רקסי, דרוזי ויהודי. עם שותפיי יוסי בן עזרא ועו"ד שלומי ציפורי הקמתי את 'שותפות מגן ישראלית' – הארגון הכי גדול והמשמעותי בעולמם של הלומי הקרב בישראל.
"מה יהיה החלום הבא? יש לי המון חלומות שעדיין לא הגשמתי. פעם חשבתי שאכנס לפוליטיקה כדי להוביל שינוי בחברה במיוחד בחינוך, בפערים הכלכליים-חברתיים ובשסעים בחברה – דברים שנוגעים לליבי. היום אחרי השנים האחרונות, בהן ראיתי כמו כל עם ישראל את התנהלות הפוליטיקה הישראלית, עצם הרעיון מעלה בי תחושת קבס. אשאר בתחום החברתי-חינוכי, ואני מניח שאמשיך ליצור מיזמיים חדשים ואולי אנהל מסגרת חינוכית גדולה. אשפיע ואשנה דרך עשייה חברתית-חינוכית כי זהו המקום שהכי נוח לי לפעול בו."
