רבים טרחו לנסות ולהבין מדוע ואיך ירש הימין את השמאל בהנהגת המדינה. עד כה לא נמצאו הסברים מניחים את הדעת לסוגיה
החלפת הנהגה גם כשהיא נחשבת ל"אירוע", אינה באה בחטף. זהו תהליך ארוך העובר שלבים. הבנת השלבים הללו חשובה כדי להבין את התהליך כולו.
לפיכך אני מנסה לסקור כמה מהאירועים האופייניים לכל השנים שקדמו לשנת 1977 הנחשבת לתאריך מכונן ולאחריה.
הקדמה
שמאל בישראל לא קיים כבר מזה 30 שנים. אין שמאל ללא הבסיס של תנועה סוציאליסטית ממנה הוא צומח. השריד לחברה סוציאליסטית בישראל הם הקיבוצים. תנועת העבודה הייתה תנועה סוציאליסטית, שפורקה עם הפיכת ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל לאיגוד מקצועי בלבד, בשנת 1994. האבחנה בין שמאל לימין בישראל היום היא העמדה כלפי מושג "הכיבוש", אבל שלילת הכיבוש אין בה כדי לתת לשוללים, את הגדרתם כשמאל.
ממלכתיות
עם קום המדינה יצא בן גוריון עם תכנית הדגל שלו שהייתה הקמת משטר ממלכתי במדינה. פירוש המהלך היה העברת משקל הכובד מהתנועות שהיו הבסיס להקמתה של המדינה, אל המפלגות ו"הממלכה".
בן גוריון קיווה והאמין כי מפא"י תמשיך להיות בשלטון עוד שנים רבות ומכך שאת נטל הגשמת הממלכתיות הרצויה לו, שם עליה.
בפועל לא כך קרו הדברים.
הגישה הממלכתית, הביאה קודם כל לפירוק זרם העובדים בחינוך, והשאירה לעומת זאת את החינוך הדתי על כנו. בעוד שזרם העובדים מוסמס לתוך החינוך הממלכתי שנוהל על ידי המדינה, החינוך הדתי לעומת זאת היה ונשאר עד היום בידי המפלגות החרדיות.
עד כמה שאנחנו מכירים את ההיסטוריה, לא היו תנועות מהפכניות שלא שמו את עיקר יהבן על חינוך הדור הצעיר. זרם העובדים בחינוך היה הבסיס של תנועת העבודה. הבסיס הזה הלך והתכרסם ולעומת זאת החינוך התורני החרדי הלך והתעצם, בלע לתוכו גם את הציונות הדתית, והפך להיות בן הברית של הימין.
הפרשה
"הפרשה" שקיבלה גם את כינוייה כמו "פרשת לבון" או "פרשת עסק הביש" לא הייתה לכאורה חלק ממהלך שקיעתו של השמאל אבל בפועל הפכה להיות אבן דרך בשקיעתה של מפא"י כמפלגת השלטון.
האובססיה של בן גוריון להביא את השאלה "מי נתן את ההוראה" אל בית המשפט, בניגוד לעמדת חבריו למפלגה, הביאה לפרישתו והקמת מפלגה חדשה. המהלך כשל ובן גוריון לא חזר אל מעמדו כעומד בראש מפלגת שלטון, והגם שפילוג מפא"י תוקן לכאורה עם הקמת "המערך", תהליך אובדן כוחו של השמאל ניזון מפרותיה של "הפרשה".
הפילוג בקיבוצים
יש הטוענים שפילוג התנועה הקיבוצית היה פרי האיוולת של חברי הקיבוצים להעדיף נאמנות ל"גורמים זרים" תוך ויתור על מפעל החיים המשותף שלהם. אלא שמי שעמד מאחורי הפילוג לא היה סטלין אלא בן גוריון. בן גוריון כבר הוכיח את חוסר סבלנותו ליריבים וראה ב"קיבוץ המאוחד", שהיה בין השאר גם מולידו של הפלמ"ח, איום על שלטונו. הנאמנות של חברי מפא"י בקיבוץ המאוחד לבן גוריון הביאה אותם לטעון שהנהגת הקיבוץ המאוחד שבויה בנאמנות לשלטון הקומוניסטי בברית המועצות, טענה מופרכת וחסרת בסיס עובדתי. הפילוג לא הפחית אומנם את מספר הקיבוצים, להיפך, אבל פגע אנושות במעמד התנועה הקיבוצית כליבה של תנועת העבודה, שגם היא הייתה מאוחר יותר טרף לאובססיה הממלכתית.
המהפך
תוצאות הבחירות בשנת 1977 הביאו לקיצה הסופית של היות מפא"י ומפלגת העבודה ההגמוניה בשלטון. אומנם היו לאחר מכן תקופות קצרות בהן נבחרי מפלגת העבודה היו ראשי הממשלה, אבל המגמה כבר נחתמה. לאחר הבחירות נהרו לשורות הליכוד המוני מצביעים מהפריפריה ומערי הפיתוח. המוטיבציה שלהם הייתה הפניית עורף למפא"י שתחת שלטונה סבלו מנחיתות. האם ניתן להגיד שמפא"י "קנתה" ביושר את מפלתה? בהחלט כן. זה היה שיאו, אם כי לא סופו, של מסע האיוולת של השמאל ההולך ונעלם היום לנגד עינינו.
משבר הקיבוצים
בשנת 1985 נולד בקיבוצים משבר פיננסי עמוק. זה לא היה המשבר הפיננסי הראשון בקיבוצים, אבל לא היה כמותו בממדים ובתנאים. המשבר נולד כתולדה של העצירה החדה באינפלציה שהשיאה תוך זמן קצר חוב כמעט אפסי של הקיבוצים לחוב ענק.
האחריות למשבר התחלקה בין הממשלה הבנקים והקיבוצים עצמם. הממשלה משום שלא יצרה את הכלים הנדרשים לניהול המצב לאחר בלימת האינפלציה, הבנקים משום שנהגו בחוסר אחריות במתן אשראי למשק היצרני, והקיבוצים משום שנהגו בחוסר אחריות בהשקעות היצרניות והצרכניות שלהם. מסע האיוולת של הקיבוצים בנקודת זמן זו, החל בכך שלאחר המהפך השלטוני במדינה, ומתוך חשש ששלטון הליכוד יתנכר לקיבוצים, החלו בגיוס אשראי מכל הבא ליד ובעיקר בחסות האינפלציה שנתנה לגיוס זה גיבוי מסוכן. נדמה היה שלכסף אין מחיר ולכן ניתן להשקיע ללא שום הגבלה.
ההיחלצות מהמשבר הביאה לתהליך פנימי כבד משקל בקיבוצים. רוב הקיבוצים החליטו לנטוש כמה ערכים חשובים בתפיסה העולם האידיאולוגית שלהם, ולהמירם בהפרטת העבודה, ההכנסות ואף בנכסים כמו מגורים וענפי יצור.
יש האומרים שהחל משינוי זה איבדו הקיבוצים את מעמדם המיוחד במדינה ובציבור. הקיבוצים קיבלו מהציבור את מה שהם ביקשו – להיות כמו כולם ולוותר על זכויות יתר.
אפשר להגיד שבנקודת זמן זו, שהקיבוצים בחרו להשתייך למרכז הפוליטי הליברלי תוך ויתור על היותם חלק מהשמאל החברתי במדינה.
ההסתדרות ותנועת העבודה
בשנת 1994 הוקמה ה"הסתדרות החדשה" על חורבותיה של ה"הסתדרות הכללית". את המהלך הזה הנהיגו יוצאי חלציה של מפלגת העבודה. ההסתדרות הכללית הייתה בעצם תנועת העבודה. ההסתדרות הייתה שותפות של פועלים שכירים, חברי ההתיישבות, עובדים יהודים וערבים. ההסתדרות הייתה האחראית לזרם העובדים בחינוך, היה לה בנק ומערכת אשראי. קופת החולים נתנה שירותים שווים לכל העובדים, ההסתדרות הייתה מופקדת על חיי התרבות והאומנות של חבריה. להסתדרות הייתה תנועת נוער. להסתדרות היה עיתון והוצאת ספרים. מעגל שלם של חיים.
הייתה גם "חברת העובדים". זה היה חלקה של ההסתדרות בבניית משק. מבקריה של ההסתדרות טענו שלא ניתן לקיים בכפיפה אחת בעלי עסקים ועובדים. ובכן, בואו לקיבוצים ותיווכחו לדעת איך מקיימים את הקשר בין הון לעבודה, בין עובדים ונכסי יצור.
הפיכת ההסתדרות מ"כללית" לאיגוד עובדים בלבד, הייתה בעצם ביטול תנועת העבודה. וללא תנועת העבודה אין גם שום משמעות למפלגת העבודה.
סוף דבר
הימין לא ירש את המדינה. הוא קיבל ללא תמורה את כל מה שהשמאל החליט לוותר עליו בעצמו.
כחבר קיבוץ יש לי סדן אחד לנסות ולרקע עליו שינויים במהלך האובדני בו אנחנו נתונים. אינני בעד אחידות רעיונית ובכל זאת, לתנועה שרוב חבריה מצביעים ל"יש עתיד", אין דגלים להניף כמחדשי תנועת העבודה. חידוש תנועת העבודה היא בעצם הדרך האפשרית, אולי היחידה, לחידוש מעמדו של השמאל. ולא ניתן לחדש את תנועת העבודה ללא שיקום מעמדה של ההסתדרות והפיכתה להסתדרות כללית.
