"כל ממשלות ישראל החליטו לחסל את החקלאות. הממשלה הנוכחית היא הגרועה מכולן" כך אומר שמואל לוין בריאיון משפחתי ● ומאידך מוסיפה כלתו:" יש כאן תחושה של ערך ושליחות. המשכיות משק ועבודה מדהימה, שאי אפשר לתת לה להיעלם. עושים כאן משהו טוב, מיטיב, תורם"
חקלאות ישראל ניצבת על פרשת דרכים. כל כך הרבה דברים שליליים נאמרים עליה לאורך השנה: מחירי מים גבוהים, מחסור גדול בידיים עובדות, גם זרים; רפורמה רחוקת טווח שעתידה לחבל בכל חלקה טובה, יבוא בהיקפים גדולים פטור ממס, שעלול לדרדר את החקלאי המקומי לתהומות שאפילו בחלומות לא ראה כמותן, ועוד מרעין בישין שאורבים מעבר לחצר או לכרם או לשדה ואין רואים פתרון ראוי באופק.
ממוצע הגיל של החקלאי הישראלי 63 שנים, ובמבט לאופק אין רואים בן ממשיך, שמבקש להשקיע את מרצו, זיעתו ורצונו בעבודת האדמה.
ואחרי כל הפתיחה הלא מחמיאה הזו לחקלאות ישראל – יש אור בקצה המנהרה, אולי אפילו בתחילתה. גם בקיבוצים וגם במושבים ניכרת תזוזה של בני הדור השני לשוב הביתה, להשתלב במשק המשפחתי, אולי אפילו לנהל אותו.
ערב ראש השנה תשפ"ג באתי אל משפחת החקלאי שמואל לוין במושב מזור, הממוקם בין העיר החרדית אלעד לקיבוץ נחשונים, כדי לחוות מקרוב בדור צעיר של בני הארץ הזאת, שוויתר על קריירות והתייצב בבית של אבא-אמא כדי להושיט יד, להגיש כתף ולהשקיע עמל ויזע, להמשיך את המשק החקלאי שהוקם לתפארת לפני עשרות בשנים, ולתפעל אותו עם כל הבעיות, המהמורות וקשיי היום יום, לא רק כדי להקל על ההורים הקשישים, אלא כדי ליהנות מפרי הארץ הזאת ולשמור על הקיים, כי אחרת…מי ישורנו.
שמואל לוין, אב המשפחה, שנולד בכפר תבור ב-10 בדצמבר 1933 ועתיד לציין השנה 89 שנות חיים, המשיך את דרכו של אביו שהגיע מליטא בשנת 1926 בשליחותו של הרב קוק, להחדיר את היהדות במושבות כנרת, יסוד המעלה ואחרות.
שמואל ראה את אביו מבצע את עבודת הקודש ויחד עם זאת מנהל מחלבה, מטפל ברפת חלב ובדיר צאן, ופעיל במשימות רבות אחרות ובהן חלוקת דואר או מחתן זוגות.
שנים אחז שמואל במשק החקלאי של אביו, שהתרחב לגידול מגוון של פרחים ציפורן, חרציות, גיבסנית ועוד, ומזה תקופה ארוכה הוא מחזיק כרמים רחבי ידיים ומגדל זיתים לשמן זית, במותג פרטי.
לשמואל ולרעייתו רותי, שתי בנות ושני בנים. לכל ארבעת בני הדור השני במשפחה, סיפור חיים מעניין ומרתק כאחד. נתרכז תחילה בשני הבנים, שצמצמו בשנים האחרונות את עבודתם כדי לשוב למושב מזור, אל המשק המשפחתי. כמובן שנספר גם על הבנות, שאינן אוחזות מעדר או צינור השקיה ועוקבות אחרי החקלאות המשפחתית במושב.
ד"ר אבינועם לוין, בן 52, נשוי+2, מתגורר בכפר סבא. וטרינר בהכשרתו. תואר ראשון של אגרונום בפקולטה לחקלאות ברחובות ועוד ארבע שנות לימוד בסלובקיה. היה פעיל במקצוע 12 שנה ובמקביל עסק בחינוך והוא מנהל מרכז לילדים מחוננים הממוקם בעיר יבנה. 349 מחוננים מכיתה ג' ועד י"ב, עוד מעט בדרכם לאוניברסיטת ייל בארצות הברית. אבינועם חבר בפאנל מקצועי של טועמי שמן, תחת מעטפת המועצה לענף הזית.
יובל לוין, בן 46, נשוי+3, מתגורר בבית בחצר המשק המשפחתי. מגיל צעיר עסק במוסיקה, למד בבית הספר "רימון". גיטריסט שהוציא אלבום של שירי משוררים בשנת 2015. מחזיק גם תואר אקדמי במזרחנות, יודע הרבה על איסלאם, אך לא עסק בזה. השקיע במוסיקה, בהוראה ובנגינה.
אבינועם ויובל הם הבנים הממשיכים של האב שמואל לוין במשק החקלאי.
בשלוש השנים האחרונות שב אבינועם למשק במושב מזור. "מזה שנים החקלאות אצלי ברקע. גם כשעבדתי בהוראה, עסקתי בחקלאות עירונית, עבדתי בשיתוף פעולה עם מרכז וולקני בהעברת השתלמות למורים לחקלאות. מדוע שבתי למשק המשפחתי? יש איזה קו פרשת מים. החלטנו להיכנס לחקלאות בדרך הכי מקצועית. יובל הזמין אותי להשתתף בקורס על ייצור וגידול מקצועי של שמן זית".
האב שמואל קוטע את דבריו של אבינועם וקובע: "בנים ממשיכים בחקלאות, זה לא רק סיסמא. זו מציאות".
ואבינועם ממשיך: "הגישה שלי בתחום החינוך היתה מה יהיה בסוף הלימודים, התהליך. בחקלאות צריך המון יידע. אני מקדיש שני בקרים בשבוע למשק. שמונה שעות בכל אחד משני הימים. יש הרבה מה לעשות. גם בבית הבד. כל כך הרבה נושאים מעצבים את החקלאות. פעם היית מגדל ומוכר. היום אתה צריך להיות מקצוען בהמון תחומים. במיוחד כשהחקלאות הולכת ומצטמצמת. פוחת דור החקלאים במושב וצריך בהחלט לשמור על הקיים, מפני כל מיני הנחתות מהרשויות השונות – רשות מקרקעי ישראל עם הפקעות קרקע לטובת הרחבת מסילת הרכבת". יובל משתלב בשיחה: "טבעת חנק שהולכת וסוגרת עלינו".
קרן, רעייתו של יובל: "רכבת משא שעוברת כאן שתהיה בעתיד גם לרכבת נוסעים. תכנית שעיקרה התרחבות של העיר אלעד, משולש עסקים בין כביש 6 לכביש 444".
שמואל לוין: "כל ממשלות ישראל החליטו לחסל את החקלאות. הממשלה הנוכחית היא הגרועה מכולן. ממשלות ישראל לדורותיהן היו נגד החקלאים ונגד החקלאות".
אבינועם לוין: "מדברים על כך שבשנת 2050 כמות המזון תצטרך לגדול בשבעים אחוזים ויש לנו בעיה. נבנה את עתיד החקלאות הישראלית על טורקיה? אני לא יודע אם בעת צרה הטורקים יספקו לנו את התוצרת. רעב יהיה בעולם ואנחנו חייבים לשמור על עתודת מזון לעת צרה. שלא ישלחו לנו מזון".
המפגש עם בני משפחת לוין היה במרפסת הבית הפונה לחצר. כל שתי דקות הופרעה השיחה הקולחת. מעל הבית מבצעים מטוסים של חברות תעופה שונות, גלישה לקראת נחיתה בנתב"ג. הרעש מחריש אוזניים. בני המשפחה סובלים בשקט. קרן מגלה לי שהנחיתה הראשונה ביום מתרחשת ב-5 בבוקר, שעת פתיחת נתב"ג לטיסות. השעה האחרונה לנחיתה אחת וארבעים אחר חצות הלילה.
"המטוסים חולפים מעל בתי המושב בגובה של 120 מטר מהקרקע. אילו לטייסים היה משטח קרקע שקוף הם היו מנופפים לנו ממרחק הטיסה שלהם. בדקתי וספרתי 500 עד 700 נחיתות ביום. אתה חווה את זה פעם ראשונה. אנחנו סובלים. התלוננו, מחינו, ביקרנו. אף אחד לא שם עלינו".
אבינועם ויובל, מדוע החלטתם לחזור למשק?
יובל: "זה נראה לי כל כך טבעי. מרגיש שזה היה צריך לקרות מתי שהוא".
אבינועם: "כמי שחי את החקלאות מגיל צעיר, זה בדם שלך. מעבר לעניין הערכי, האידיאולוגי, אי אפשר לאבד את החקלאות. חקלאות זה ערך".
קרן אורבך-לוין, הכלה של שמואל ורותי לוין: "אנחנו מדברים על עניין הערכיות. יש כאן תחושה של שליחות. המשכיות משק ועבודה מדהימה, שאי אפשר לתת לה להיעלם. עושים כאן משהו טוב, מיטיב, תורם. שנינו, יובל ואני עשרים וארבע שבע במשק".
שאלה בנאלית ובעיניי מחויבת המציאות: רואים ברכה בעמלכם?
קרן: "ברוך השם וברוך השמן. בהחלט רואים ברכה בעמלנו. חקלאות זה ערך ושליחות. זה עניין של אהבה, התמסרות, מסירות, חינוך. אתה לא יכול לעשות את זה אם אתה לא מטורף על זה. זה לא תחביב, זה לא כסף, אתה חייב להיות משוגע לדבר. אתה יודע מה – זה מדבק יותר מקורונה".
שמואל לוין: "בימי הקורונה, רותי אמרה לי כשירדתי עם הריינג'ר (ראה צילום משותף בטרקטורון) לכרם של עצי הזית, שם דיברתי עם העצים, וחזרתי הביתה, לדבריה, רגוע ומחייך".
מושב מזור עלה על הקרקע בשנת 1949, כשהמדינה היתה בת שנה. עולים מצ'כיה והונגריה, הרוב הגדול ניצולי שואה. היום מתגוררים במושב 1200 תושבים.
מן הייסוד ולאורך שנים היו במזור 81 משקים חקלאיים. שמואל לוין: "היום, המשק שלנו הוא בן ממשיך היחיד שהוא חקלאות נטו. יש עוד חמישה משקים שמפעילים אותם מבוגרים על סף פרישה לגימלאות. זה כל החקלאות כאן".
יובל לוין: "הלוואי והיה לי את המרץ שיש לאבא. הוא נותן הוראות, פה חסר מים, פה חסר ברזל. הוא הראיס…תמיד רואה מה חסר. אין תחליף לניסיון שלו. הוא אגרונום שלא למד. מנהל ויכוחים עם מדריכים חקלאיים והוא תמיד צודק. אבא היה חקלאי מצטיין בשנת 2017 של משרד החקלאות והשר אורי אריאל העניק לו את מגן ההוקרה".
רותי לוין: "שמואל מתעורר בארבע בבוקר. מתפלל בבית הכנסת החדש במושב שהוא יזם את בנייתו. אחר-כך הוא נוהג ברכב ונוסע ללמוד גמרא במושב נחלים הסמוך לנו. הוא חוזר ויורד לכרם".
במשק לוין עובד תאילנדי אחד. שמואל מגלה לנו שהוא עובד חרוץ שגם יודע מעט עברית. במסיק עובדות אצל משפחת לוין חמש נשים מכפר קאסם ו"הן עובדות כאן כבר 50 שנה, מאז שהיו בנות 16, מסורות, מצוינות".
אבינועם לוין מאמין בעתיד החקלאות: "תמיד שומעים חקלאים שמתבכיינים. אני דווקא רואה אופטימיות. יש עתיד. יש לנו קבוצת וואטסאפ שמקיפה את כל המגדלים בארץ. אני מרגיש מצב שלא היה בעבר. שת"פ גדול ביידע, חוזרים לערבות הדדית של פעם, האיכות עולה, המודעות עולה. לכולם ברור שכדי להיות חקלאי היום, הוא חייב להיות יזם, איש עסקים, חצי עורך דין. כי כל הזמן אתה עומד מול כוחות מבחוץ. להדוף, לפתור בעיות, יבוא, עליית מחירי המים. אתה חש אופטימיות גם אצל מגדלים אחרים".
קרן אורבך-לוין: "יש הירתמות של מגדלים ושל ענף הזית לחנך את הקהל הישראלי לשפר את המודעות ואת ההבנה של הצרכן – מהו שמן זית איכותי, ישראלי, כתית מעולה. שלושתנו (בצוותא עם יובל ואבינועם) טועמים מוסמכים מטעם ארגון הזית העולמי. אנחנו משווקים במותג "שמוליק" למעדניות וחנויות בוטיק. לא לרשתות מזון. כי אנחנו משק בוטיק, עד עשר טונות שמן זית בשנה. 'טוב שם טוב משמן טוב'. התברכנו. אבל הממשלה החליטה לפתוח את המכסות, לייבא שמן זול ללא מכס. בנו זה לא יפגע, אבל מגדלים אחרים נפגעים וזה די מעצבן".
שמואל לוין אומר לנו שהוא התברך בכלה מדהימה. קרן מגיבה מיד: "שמואל יודע שאני אוהבת אותו" ושמואל עונה: "גם אני אוהב אותך".
וזה המקום לספר לכם קוראינו הנאמנים מי זו בדיוק קרן אורבך-לוין.
"אני בת 41, דור ראשון להוריי. ילידת רמת השרון. חברה טובה שלי אומרת עלי שאני מלקטת מקצועות מקצוענית. למדתי באוניברסיטת חיפה תקשורת ופסיכולוגיה. הייתי שדרנית ברדיו חיפה, כתבת שטח, עורכת חדשות. התחלתי ללמוד בבית ספר לעיתונאות "כותרת" לימודי תעודה. במקביל עבדתי במגזין "טיים אאוט" וערכתי חדשות באינטרנט של "קול ישראל" ברוממה, ירושלים עם מנחם גרנית".
מכאן עברה לסיפור אישי מרתק: "כשנולד בננו הבכור, בחודש השישי להריון, משקלו היה 856 גרם. שלושה חודשים היה בפגייה בבית החולים "שניידר" בפתח תקווה. קראנו לו יהב (ביפאנית זה תקווה). היום הוא בן 12, יפה תואר, חכם וגאון. אחריו נולדה זהר, היום בת 10, ואז שיניתי כיוון: "למדתי עיצוב פנים, עסקתי ביחסי ציבור וניהול אמנים. בשנת 2015 נסע שמוליק לתחרות ארצית שערכה המועצה לענף הזית, שהיתה אז בראשותו של ד"ר עדי נעלי. שמוליק הגיש את שמן הזית שלו לתחרות וחזר הביתה. אחרי כמה שעות צלצל עדי נעלי לשמוליק ושאל אותו לאן נעלם כי הוא חייב לעלות לבמה, כי השמן שלו זכה במקום הראשון כשמן הבוטיק הטוב בישראל".
בהמשך למדה קרן על חקלאות וגידול זיתים לשמן מהספרות העולמית. "התחלתי להשתלט על המשק בשיווק. שמואל הדביק אותי בהתלהבות. בעיניים נוצצות הוא מדבר על שמן זית. התשוקה שלך בוערת כשאתה שומע אותו".
בימי הקורונה ילדה קרן את נגה, היום בת שנתיים וחצי, אולם היא אינה שוקטת על השמרים ואחרי דפי פעילות יצירתית ארוכת שנים "אתחיל בקרוב ללמוד משפטים".
בשנה של מלחמת סיני, 1956, היה שמואל לוין מדריך חקלאי. "עבדתי במושב פטיש בנגב, דרך תנועת המושבים והסוכנות היהודית. למושב הגיעו עולים מכורדיסטאן והדרכתי אותם בחקלאות. עבדתי במושב שלוש שנים. בשנת 1959 הגיעה למושב מורה חיילת, בוגרת בית הספר החקלאי "הדסים". זה היה ב-1 בספטמבר 1959. מאז אני ורותי עד עצם היום הזה. נשואים 62 שנה".
רותי לוין: "אני אשמה שאנחנו עוסקים בחקלאות. אמרתי לו אם אנחנו גרים במושב, נעסוק בחקלאות. קנינו במושב תאשור בנגב 24 דונם ב-3000 לירות וגידלנו בצל, תפוחי אדמה, סלק סוכר".
ולרותי יש פרק אחר בחיים, שאם היה מתממש לאורך שנים, לא היינו מספרים היום על משפחת החקלאים במושב מזור.
"עברנו תקופות קשות, כלכלית, נאבקנו לשרוד. לא רציתי שילדינו יחוו מה שאנחנו חווים. גירשתי את כולם מהמשק, מהחקלאות. הם עזרו לנו מאד בשעתו, אבל מצבנו היה קשה. היום אני שמחה על המקום שאנחנו נמצאים בו -נחלה של 33 דונם במושב מזור". ואולם שמואל לוין מטפח ומגדל נחלות גם של חברי משק אחרים שהאמינו ביכולות שלו ונתנו בידיו את השטחים שלהם. נכון להיום בבעלות משק לוין 100 דונם של כרם זיתים.
וזה המקום להציג בפניכם הקוראים את שתי הבנות של משפחת לוין.
פרופסור מיכל אליגון, בת 61, נשואה+1, עד לא מכבר הייתה ראשת בית הספר לחינוך מיוחד באוניברסיטת תל אביב. הוציאה בשעתו ספר עב כרס (1000 עמודים) אחרי תחקיר ארוך – "מוגבלות שכלית התפתחותית, תיאוריה, מחקר והשלכות ישומיות". את הספר כתבה בצוותא עם פרופסור מלכה מרגלית, כלת פרס ישראל לחינוך.
מרב גפן, בת 58, נשואה+2, מנהלת שירות לקוחות של קבוצת "נופשונית".
ואחרי פגישה שכזאת, הלב מתרחב והשמחה שורה בו, שעדיין יש במדינת ישראל מי שמאמין בחקלאות כחול לבן ותורם תרומה גדולה לשימורה לדורות הבאים.
