מתוק חמוץ בקיבוץ

כשם ספר הביכורים שלו, שנכתב על קיבוצו, להבות-הבשן, כך גם הסיפורים שמופיעים בו, הם מתוקים-חמוצים. וגם משעשעים ומלאי הומור ואירוניה. וגם נכתבו ללא כחל וסרק. ועם זאת, בעין אוהבת וחומלת. הספר השני של עופר מיכאלי יופיע באביב 2022

הקול שלו – שיחתנו מתנהלת בטלפון – מלא חיים ואופטימיות, מתרונן ומתנגן, כולו אומר שירה, ובל תטעו בו, בעופר מיכאלי, כי ככה זה אצלו תמיד, לא רק היום, לכבוד שיחתנו על הספר שלו, "מתוק חמוץ בקיבוץ" (הוצאה "גלילית"), שיצא לפני כמה חודשים וכבר זכה לתגובות מחמיאות.

מתוק בקיבוץ

בעיקר הגיבו אלה שהיו "שם", באותן השנים, בקיבוצו, להבות-הבשן, ובמוסד החינוכי בעמיר, ומכירים את הדברים (ואותו) מקרוב. ומאחר שהאיש לא רק מלא סיפורים כרימון, אלא גם ניחן ביכולת נהדרת לספר סיפור, אנחנו פוגשים במהלך שיחתנו, שנוגעת בספר ומתארת גם את מסלול חייו, עוד ועוד סיפורים מתוקים-חמוצים, שעוד לא סופרו.

סיפורים על הרצפה. סיפורים מתחת לפנס. וכאלה שכבר נראה היה שאבדו לבלי שוב, והנה, הם קמים לנגד עינינו לתחייה.

בדומה לאמני הבזלת, שמחלצים דמויות מתוך אבנים רדומות, כמו אלה ששרועות מסביב לקיבוצו ומחכות לשעתן, כך גם סיפוריו של עופר המתינו לאמן, לאמן הסיפור הקצר, שיחלץ אותם ממרתפי הזיכרון ומתהום הנשייה, ויפיח בהם רוח חיים.

השיבוץ לצבא

כשהוא סיים את המוסד החינוכי של "השומר הצעיר" בעמיר (היום "עינות ירדן"), הוא לא הכיר, לדבריו, את העולם. לא ידע איך הוא נראה. אפילו את בני גילו מהקיבוצים השכנים הוא לא הכיר. הוא גם לא ידע שהוא אשכנזי, ולא ידע שמותר לשקר, ולא ידע לעשות פוליטיקה.

הוא הרגיש שיצא ממקום מבודד וסגור, לעולם לא מוכר ופתוח. לעולם זר. התמימות הרגה אותו. ומאחר שהיה לו בכל זאת קצת אפידרמיס, וגם היה מוכשר ובעל אספירציות, הוא הועיד את עצמו, בסוף י"ב, להיות בצבא זמר וקומדיאנט (קומיקאי) בלהקת הנח"ל. וגם חתר לשם.

ללהקת הנח"ל הוא לא התקבל, אבל לצוות הווי של הנח"ל כן, וזה היה נהדר, לדבריו. זה היה חלום נעורים שהתגשם. הוא רק לא לקח בחשבון שהתמימות תהרוג אותו גם כאן.

ובאמת, כך נפלו גיבורים. חודשיים לפני סוף י"ב, הגיעו למוסד נציגי ועדת הביטחון של הקיבוץ הארצי, יהודה שליין ונועה ליפשיץ, ישבו בחדר אחד עם המחנך של הקבוצה, דוד זית, והחבר'ה נכנסו אחד אחד כדי לקבל את השיבוץ שלהם לצבא. השלושה היו מלאי גאווה וסיפוק, כי החבר'ה לא הכזיבו.

גיורא זכין הועד לסיירת צנחנים, עזרא פיינשטיין לסיירת גולני, עודד מרום לסיירת הנח"ל, וכך הלאה והלאה, עד שמצעד הגבורה הזה נעצר בעופר מיכאלי.

עופר הודיע לשלושה שהוא התקבל לצוות הווי של הנח"ל, ולשם הוא רוצה ללכת. יהודה, נועה ודוד פערו עיניים, ומיד פתחו עליו פה… מה לא יצא ממנו… ובל נשכח, זה היה בשנת 69', אחרי ששת הימים, מלחמת ההתשה בתעלה הייתה בעיצומה, חניכים מהמוסד נפלו בחזיתות, ועופר מבקש להיות ג'ובניק?

"בסוף הפגישה יהודה שליין שאג משפט שאני לא יכול לשכוח: '… תגיד, עופר, ביום שישי, כשכולם יבואו לשבת, וגיורא יספר על חדירות עם מסוקים למצריים, ועזרא על פעולות בירדן, ועודד על מארבים בלבנון, אז אתה תספר איך הופעת בנעליים חצאיות בסרפנד?!'".

אחרי התוכחה הזאת יהודה אמר לו שהוא ידבר עם ראש אכ"א, כי לא בא בחשבון שבן של "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי" לא ישובץ באחת היחידות המסתערות. וככה מצא את עצמו הבחור עם החלומות (והאסטמה) בסיירת "אגוז", עושה צבא מרשים, והופך גם הוא לגאוות להבות-הבשן והתנועה.

חייל של הקיבוץ

הקריירה השנייה של עופר התבשלה כחודשיים לפני שהשתחרר מהסדיר. הוא הגיע לשבת הביתה, והנה, המזכיר פוסע לקראתו כולו חֶמדָה וחיוכים ("אצלכם בעמיר, הפולנים תמיד חייכו; אצלנו אף פעם לא"), ומזמין אותו לפגישה חשובה במזכירות.

ישבו שם גם רכזת ועדת ההשתלמות, ורכזת החינוך, וגם הן חייכו בידידות, וכמעט בקול אחד אמרו לו, "עופר, אנחנו עוקבים אחריך כבר שנים, ורואים בך את הלפיד החינוכי הבא של להבות-הבשן".

בהמשך הם היו יותר מפורשים ואמרו לו, שכמו שהוא מסיים את הצבא, הם מבקשים לשלוח אותו ל"אורנים", כדי להכשיר אותו להיות מנהל בית הספר היסודי של הקיבוץ, וגם מורה ומחנך בו.

ובאחת: להיות הלפיד שבו דובר. "תשמע, זה ליטוף אגו שאין כמוהו. אבל אני? עופר? הרי היו בקבוצה שלנו חבר'ה הרבה יותר טובים ממני".

כמו שעופר לא יכול היה להגיד לא ליהודה שליין, כך גם כאן, הוא הרי היה חייל של הקיבוץ. וכך, מיד אחרי שנפרד מהמדים, הוא התחיל ללמוד ב"אורנים". אבל לא סיים, כי בסוף השנה השנייה, הקיבוץ עצר לו את הלימודים.

תעודות בסוף כל שליש

"המזכיר, הפעם בלי חיוך, אמר לו שהמצב חמור, ששתי מורות עוזבות, ואין ברירה, מישהו צריך למלא את החסר. "הייתי בהלם. ניסיתי להסביר לו שאני עוד לא מוכן. שאין לי מספיק ידע חינוכי וידע בכלל… אבל מאחר שהייתי רכוש של הקיבוץ, קיבלתי עליי את הדין."

"וכך מצאתי את עצמי, ילד צעיר, מנהל את בית הספר היסודי של להבות-הבשן, וגם מורה ומחנך בו. "הייתי מנהל ומורה יצירתי. ימי קופים, וימי טרזן, וכל ילד היה חייב לגדל חיית בר אחת לשנה. אל תשאל."

ו"היה לי טוב. הקיבוץ בטח בי. הקיבוץ אהב אותי. וחידשתי דברים. הייתי הראשון בקיבוץ הארצי שנתן תעודות בסוף כל שליש. את התעודות מילאו הילדים בעצמם."

"זה לא היה פשוט. היו הורים שהתקוממו. היו הורים שרצו להדיח אותי בגלל זה. גם מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי התערבה. אבל הקיבוץ, כאמור, מאוד אהב אותי. אני לא יודע כמה אנשים בקיבוץ זכו שיאהבו אותם כמו שאהבו אותי".

מתוק חמוץ בקיבוץ

ב-1989, לאחר שסיים את ניהול בית הספר בלהבות, ולאחר שהיה שותף להקמת בית הספר היסודי המשותף "לב העמק" בנאות-מרדכי, התנדב עופר לנהל את הלול של להבות. גם כאן עופר חולל נפלאות, ותוך שנתיים הפך את הלול לאחד הפוריים ביותר במספר הביצים למטילה.

מקום שלישי בארץ. כל תרנגולת אצלו הייתה מסי. כל אחת הטילה 309 ביצים לשנה. "זה היה משהו מטורף". לצערו, לא אפשרו לו להתקדם על הפודיום, כי בינואר 1994 שלפו אותו מהלול כדי להיות מזכיר קיבוץ. שנתיים וחצי הוא היה מזכיר עד שקרתה לו תאונה מחרידה ומטלטלת ("התאונה", עמ' 200).

בדיעבד, עופר אומר, זו הייתה טעות נוראה מצידו להיות מזכיר. "לא הייתי בנוי לזה נפשית. הקיבוץ היה אז בהתפרקות טוטאלית. המצב הכלכלי היה על הפנים, ומי שיכול היה לעזוב – עזב.  

עופר לא עזב, אבל כאשר נפל מצמרתו של עץ איקליפטוס ענק אל פציעתו הנוראה – הוא חיפש שם גוזלים של עורב אפור, שגם נחש צפע ענק חשק בהם – היו חברים שחשבו שהוא ניסה להתאבד. כי היו שהתרו בו לפני התאונה, כאשר הוא נלחם בשדים שאיימו להרוס את הקיבוץ, שהוא לא יגמור טוב.

ללא פשרות

כאן התחילה "קריירה" נוספת, של שלוש שנות כאב ועשרות ניתוחים. "למרות שזו הייתה קריירה של חולה, היה לי קשה להיפרד ממנה. בית החולים הפך לי לבית, והצוות לחלק מהמשפחה. הביקור הראשון שלי בלהבות היה רק אחרי תשעה חודשים של אשפוז!".

אחרי שחזר הביתה, החל לפעול בשתי חזיתות במקביל: בזכויות הנכים, ובטיפול בבעלי צרכים מיוחדים. בעניין הנכים, עופר הוביל מטעם המועצה האזורית הגליל העליון הקמה של קבוצת נכים אזורית קיבוצית, ותוך שנתיים הגיע לזה שבכל קיבוץ יהיו לפחות חמישה מקומות מונגשים לכיסאות גלגלים. בה בעת, הקדיש חלק ניכר מזמנו לבעלי צרכים מיוחדים.

הוא לימד ב"רננים", ב"שחפים" וב"כפר אהבה", למרות ששנים ברח מהמקום הזה, בגלל רגישות אישית ("יש לי אח בעל צרכים מיוחדים"). בספטמבר 2019, אחרי שהיה עסוק כל חייו בעשייה אינטנסיבית ובהתמודדות עם קשיים, הודיע עופר לאשתו, אריאלה, שהוא יוצא לפנסיה.

"היא פערה עליי זוג עיניים, כמו בתמונה המפורסמת של קלוד מונה, ושאלה אותי ואת עצמה מה היא תעשה עם הקלוץ הזה בבית. אמרתי לה שאכתוב, והיא נרגעה."

"ואז, תוך שלושה חודשים כתבתי עשרות סיפורים, שהפכו לספר. נעזרתי בזיכרון שהטבע העניק לי, וכתבתי. הייתי קם בארבע בבוקר וכותב, ללא סדר, ומתפתל מצחוק ממה שיצא תחת ידיי. כל יום כתבתי סיפור. אני כבר לפני סיום הספר השני, וגם השלישי כבר הולך ונרקם".

מה עם פשרות בכתיבה? מה עם "מה יגידו?", ו"איך זה יתקבל?".

"אני לא עושה בסיפורים שלי פשרות. כותב מה שאני זוכר. לא מייפה. פשוט מתעד את הסיפור של להבות-הבשן, ותיעוד חייב להיות מדויק".

ובכל זאת, נגעת בעצבים הכי חשופים של הבית המשותף. כתבת על אנשים חיים ומתים, על כישלונות והעמדות פנים, על סטיות מיניות ועל עוד כל מיני בלהות. לא חששת?

"לא, ואני אגיד לך למה לא, כי הנפגע הראשון מהספר הזה הוא אני. כתבתי על עצמי כמעט ללא כחל וסרק. בשפה ילדותית הייתי אומר, שאני בספר הזה עירום, אבל שם יד על הזין. אם תקרא את 'אם אני אינני אני' (עמ' 172), או את "שי לחייל הגיבור" (עמ' 180), תראה שאני מופיע שם בכל קלוני השומרי.

מעבר לזה, אף חבר לא יוצא רע מהספר. ים, למשל (אימו של האלוף במיל', עמירם לוין), יוצאת נשגבת. אפילו את דוד זית, שאני לא יכול להגיד שלא שנאתי, אהבתי בטירוף. לא פחדתי מעוד סיבה: אני מסתכל בעין אוהבת ומפוכחת, ואפילו מחייכת וצוחקת, על מה שהיה אז. עין טובה. לא חושב שעשיתי רע למישהו.

ובאמת, אחרי שהספר יצא אף אחד לא בא אליי בטענות, מלבד מגיבה אחת מבחוץ, שאמרה לי שלא הייתי צריך לציין שמות. אבל היא הייתה היחידה. ואם תקרא את הספר השני שלי, תראה ששם אני מוריד גם את היד. עומד עירום ועריה בפני כל מי שיקרא אותו.

"אגב, אני מספר על הספר הזה בקיבוצים, ושואלים אותי את אותן השאלות שאתה שואל, ואני חושב שיש לי מזל. אל"ף, כי רוב הוותיקים של להבות כבר הלכו לעולמם, ובי"ת, כי אני חושב שאלה שעוד אתנו תפסו את רוח הספר, שמסתכלת באהבה על הכול. אני בא בטוב. אם אתה מחפש חניך מצטיין – זה אני".

היו סיפורים שלא נכנסו לספר?

"כן. כמו הסיפור, למשל, על אירוע בתקופת הצבא שלי. הגעתי לאיזושהי היאחזות נח"ל, להדריך נחלאים, ומתאהבת בי שם בחורה צעירה, לא חיילת, שנמצאת שם עם חברי הגרעין שלה, גרעין של בני-עקיבא, והבחורה הזאת היא חירשת-אילמת. וקורה שם בינינו משהו שלא היה צריך לקרות. שנים מצפוני נקף אותי.

סיפרתי את זה לחברת קיבוץ ותיקה, שהתבקשתי להיות לה לחברה בערוב ימיה. דיברנו פתוח ואחרי כמה חודשים סיכמנו בינינו שאנחנו מספרים זה לזה הכול, ומה שאנחנו לא רוצים שיתפרסם, לא יתפרסם.

נשבעתי במילה שומרית, שכך יהיה. אני לא צוחק אתך. והיא התחילה לספר לי סיפורים מטורפים על מה שהיה עוד לפני שהיה קיבוץ.

על מה שקרה במוסד של משמר-העמק, עוד לפני שקראו לו 'שומריה'. סיפורים שעוד לא סופרו. וככה היא סיפרה, ואני סיפרתי, ואז, יום אחד אני יושב אתה ואנחנו שותים קפה, ופתאום הסיפור על שבעת הימים שהייתי עם אותה נערה חירשת- אילמת בהיאחזות ההיא פורץ ממני.

ואני מספר לה את הסיפור ובוכה, והיא מצחקקת תוך כדי שאני מספר ושואלת אותי, למה אני בוכה, ואני אומר לה, תראי איך התנהגתי, כמו בהמה. ואז היא שואלת אותי, ומה אתה חושב, שהיא לא רצתה. אמרתי לה, מירה (שם בדוי), היא הייתה חירשת-אילמת, היא לא יכלה לדבר.

ומירה אומרת לי, ואם היא כן יכלה לדבר, זה היה יותר טוב, או פחות טוב. זה לא נכנס לספר הראשון, גם לא לשני, שיופיע באביב 2022, אולי לשלישי. היו עוד כל מיני סיפורים קשים לעיכול".

לספר השני, עופר מגלה, כבר יש שם: "תמונות עולות בלהבות". הוא מתחיל אותו בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת. "יהיו שם גם סיפורי בית קברות.

אני נפגש שם עם ותיקים והם מספרים לי כל מיני סיפורים, וגם אני מספר בספר על עצמי, סיפורים שאני לא מופיע בהם הכי טוב, אבל אני מופיע בהם".

התרת לעצמך בסיפורים שכתבת גם חירות ספרותית, או שהכול "היה באמת"?

"אענה לך כך: אני משתתף בקורס לכתיבה יוצרת שמוביל רועי רשקס (סאסא), והוא כל הזמן אומר לי, 'עופר, תעזוב כבר את האמת, תעזוב כבר את הזיכרונות שלך, תכתוב באופן חופשי, קח לך חירות ספרותית'. אני לא יכול. אני עדיין שבוי בקונצפט הזה. מרגיש בעניין הזה כמו דייוויד אטנבורו (גדול המתעדים של הטבע ההולך ונעלם – א"ב).

אני מרגיש שזה עולם שהיה נכון לשעתו, וזהו, הוא סיים את שלו והלך לעולמו, ועכשיו אפשר לתעד אותו. אין בסיפורים שלי דידקטיקה.לא אומר שזה היה נכון, או שזה היה צודק, אני חושב שהייתה שם רמאות גדולה שכולם נהנו ממנה. המרמים, המרומים, כולנו נהנינו מזה".

מתוק חמוץ בקיבוץ | צילום: אלבום פרטי