אזורים מוכי אסון ודלות בעולם הם הזירה שבה פועלים עדי רמות ומוטי הררי מיטבתה. טיפה בים?! לא בדיוק. יש הישגים ראויים לציון
כשסיימתי לראיין את עדי רמות (65) ומוטי הררי (77) מיטבתה, קפצה לי לראש פירמידת הצרכים של מאסלו. תהיתי: מי יכול לצאת למסעות התנדבות מתקני עולם באזורים נידחים של הגלובוס, לצלול אל אזורי רעב ואסון בתנאים לא תנאים, ולהפוך זאת לחלק משגרת חייו, לסוג של מימוש עצמי.
נראה, ואני אומר זאת לחיוב, כי עובדת היותם של עדי ומוטי חברים ביטבתה, עושה את זה ליותר פשוט. בקיבוץ מבוסס, שיתופי מלא-מלא, כשהצרכים מסופקים בנדיבות והבית "מחפה מעורף" – האפשרות להגיע לשלב המימוש העצמי, שזה הקודקוד בפירמידת הצרכים, יותר מתקבלת על הדעת. מצד שני, ייתכן שזה קשקוש, כי בסוף הכול אישי. מי שאכפת לו מהעולם, לא זקוק לשום פירמידה.
"להיות אמא תרזה"
עדי רמות, אחות במקצועה ואם לשלושה, הגיעה ליטבתה ב-1976 כחברת גרעין. היא הייתה אחות הקיבוץ בימים שהמרפאה הייתה מוסד על, האחות עשתה אז הכול, כולל ביקורי בית. בהמשך היא ריכזה את תחום הבריאות במועצה האזורית והייתה הראשונה שהקימה מרפאה אזורית בתנועה הקיבוצית. אחר כך היא התמחתה בניהול מערכות בריאות לתואר השני והייתה לאחות הראשית של בית החולים יוספטל ושל מרפאות הקהילה באזור אילת.
ב-2010 חזרה עדי לעבוד בקיבוץ וריכזה את פרויקט תל"ם (תעסוקה, לימודים, מגורים) לצעירים אתיופים שבאו ליטבתה לשנה. כמו בית ראשון במולדת לאתיופים, שמקבלים שנת העשרה אחרי הצבא.
ב-2015 התחילה עדי לעבוד בתנועה בריכוז תחום בריאות, רווחה וצרכים מיוחדים.
למה לא מעבירים את התחום הזה למועצות האזוריות?
"המועצות האזוריות כזרוע הארוכה של הממשל, לא מספקות את השירות הנחוץ בתחום. מאז שיש ביטוח בריאות ממלכתי, המדינה העבירה את העניין לקופות החולים שאינן יודעות איך לאכול את הטיפול בקיבוצניקים. כדי לשמר את החוסן הקהילתי בקיבוצים עלינו לשמר את ערכי הליבה של הערבות ההדדית, הבריאות והרווחה. זאת תהיה החולייה שתשמר את הערבות ההדדית".
ממתי מקנן בך הצורך לתקן עולם?
"כשהתחלתי ללמוד בביה"ס לאחיות חלמתי להיות אמא תרזה, לשנות את חייהם של אנשים במצוקה. זאת הייתה משאת נפש. החיים הובילו אותי ליטבתה אבל החלום הזה נשאר. התחלתי בפעילותי בתחום כשפרץ השלום עם ירדן. היה שת"פ חקלאי בין המו"פ של יישובי הערבה הדרומית לבין הכפר הירדני רחמה. עוד במהלך עבודתי בבית חולים, בשנת 2003, הקמתי בכפר קבוצה של נשים. שוחחנו פעם בחודש בעזרת מתורגמנית, על גידול ילדים, בריאות ובישול. זה נמשך שלוש שנים והיה בהתנדבות. הפסקתי לנסוע לשם, אחרי ששכנעתי קבוצה מתוך הנשים ללמוד תפירה בעקבה. הן ציפו שאעזור להן גם להפוך את זה לעסק. לא הייתה לי יכולת והבנתי שאני מאכזבת אותן. מסקנתי הייתה שעלי להקים עמותה משלי כדי לגייס כספים לעזרת אנשים וקהילות חלשות בארץ ובעולם. פניתי לכל מיני קרנות, זאת הייתה עבודה קורעת. לבסוף קמה עמותה ששמה 'עדן'".
לסרי לנקה בעקבות הצונאמי
טרם הקמת עמותת "עדן", נזכרת עדי, "אירע אסון הצונאמי בדרום אסיה בשנת 2005. הנרי אלקסלסי (עין השופט) ועוד אנשים הקימו גוף לעזרת הניצולים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהחברה האזרחית התארגנה לסיוע. בדרך כלל צה"ל או המדינה עשו זאת. הנרי חיפש אחיות קיבוצניקיות למשלחת סיוע. ראיתי קול קורא שפרסם והייתה בינינו אהבה ממבט ראשון. יצאתי עם המשלחת לסרי לנקה. עשינו שם דברים מופלאים. הייתי שם חמישה שבועות. בשובי, יהודי אמריקאי שהנרי היה קשור אליו, ביקש לתרום סכום גדול לתנועה הקיבוצית, דרך קרן חבצלת, כדי להקים קיבוץ בסרי-לנקה. הנרי ביקש ממני להוביל את המיזם. במשך שלוש שנים הייתי שם – משלב התכנון, רכישת הקרקע שהייתה במקורה מטע קינמון, דרך בניית הבתים, ובחירת 33 המשפחות שיגורו בכפר. נבנו מערכות להובלת מים לבתים, שעד אז הובאו מבאר רחוקה. קמו מבנים קהילתיים ומרפאות. קיבוץ לא הקמנו, אבל יש קהילה. בנוסף, הוקם בית ספר להכשרת עובדים במלונאות כי זה אזור גלישה פופולרי ומאוד תיירותי".
שליחות באתיופיה
"במשך שלוש שנים", ממשיכה עדי לספר, "נסעתי וחזרתי לסרי לנקה, הקמתי מיזמים של העצמה נשית, של אימוץ בית יתומות. קרו הרבה דברים במקביל, מאז קמה עמותת עדן. עברתי לפעול באתיופיה, תחילה כסוג של שליחות בבית חולים בעיר מֶקֶלֶה. המנהל ביקשני להטמיע יסודות של סיעוד מודרני במוסד: מניעת זיהומים, מניעת טעויות במתן תרופה, דברים בסיסיים בסיעוד המודרני. הייתי ישראלית די יחידה בעיר. התוודעתי שם לפנימייה לילדים מצטיינים שלידה יש חווה חקלאית. כשראיתי איך הם מגדלים את הירקות חשבתי שאם יבוא מישהו כמו גולץ (חיים גולדמן, מיטבתה), הוא ישפר מאוד את איכות הגידולים. הייתה שם גם ברפת והיה לי ברור שאם יבוא זיווה (זאב צומברג, מיטבתה), זה ישפר את תנובת החלב. שניהם פנסיונרים שהגיעו למֶקֶלֶה לתקופות ארוכות. זה העשיר את חייהם. כמות היבולים עלתה על הצרכים והיה הכרחי להקים מערך שיווק".
***
במהלך השנים מאז יזמה עדי שלל פרויקטים של חינוך רפואי בריאות וחקלאות בעוד מדינות. בתקופה זאת עשתה באוניברסיטת תל אביב תואר שני בניהול מצבי חירום בזמן אסון, והייתה ממקימי ארגון בשם "נתן" (ע"ש אייבי נתן) לסיוע הומניטרי בינלאומי. בשנים האחרונות כל פעילותה נעשית בהתנדבות מטעם עמותת "נתן", זולת תשלום על טיסות ואש"ל.
***
"הייתי בהאיטי ב-2010, אחרי רעידת האדמה, אומרת עדי. היא עוד לא התאוששה מהאסון חרף הסיוע הבינלאומי. הייתי בנפאל אחרי רעידת האדמה ב-2015. לפני חודשיים חזרתי מפרויקט להכשרת צוותים רפואיים באזור נידח שם. הקשרים מאז בואנו לסייע בעקבות רעידת האדמה – נשתמרו ונקראנו שוב."
להאכיל את הרעבים
המסע של מוטי הררי ליטבתה עד לנחיתתו בקיבוץ כחבר, היה מורכב יותר. הוא נולד באלונים, חי בקרית עמל, היה באלומות, אך לא האמין שישרוד כקיבוץ וירד לערבה, שם חבר לגרעין המייסד של קיבוץ גרופית, שקם ב-1966. לפני ההקמה שהה הגרעין ביטבתה לחצי שנת הכשרה. את גרופית עזב הררי ב-1968 כדי ללמוד בפקולטה לחקלאות. בתום לימודיו פנה אליו עדו אלוני, מוותיקי יטבתה וראש המועצה האזורית דאז, שהכירו מתקופת ההכשרה בקיבוצו, בהצעה לנהל את תחנת הניסיונות בערבה.
הררי: "חזרנו ליטבתה כתושבים למשך ארבע שנים ואז נסענו כל המשפחה לתאילנד לשנתיים וחצי, שם ניהלתי חוות שסיפקו חומרי גלם למפעלים לעיבוד תוצרת חקלאית של חברת אייזנברג. ב-1978 שבנו ליוטבתה והתקבלנו לחברות. זוגתי עובדת במחלבה, מנהלת את מותג הבית, הילדים מחוץ לקיבוץ. אני מנהל את המו"פ של הערבה הדרומית".
***
מאחורי מוטי הררי יש 50 מיזמים בארצות מתפתחות, מודלים שהם ברי קיימא עד היום. אלה שינו, לדבריו, את חייהם של מיליוני אנשים שסבלו מרעב. מתוך 50 הוא מבקש להתמקד בשניים בולטים:
"האחד, בהודו (2001-1995), שעסק ב'לנד שייפינג' (עיצוב מחדש של הקרקע), היה באזור הכי עני במדינה, בדלתא של הגנגס. אנשים הגיעו לשם כפליטים, אין פעילות ממשלתית, אין תשתיות, אין עזרה בכלום. הגוף היחיד שעוזר להם הוא האשרם, שזה מוסד דתי. ממנו פנו אלי. יש שם בערך מיליון כפריים שמגדלים אורז בעונה הגשומה. אחרי הקציר, הם עוזבים את הכפרים, נוסעים לכלכותה, שם הם חיים על המדרכות ומתקיימים מעבודות דחק. בניתי מודל שאפשר להם לגדל שלושה מחזורי גידול בשנה".
כיצד?
"הם חפרו במרכז החלקה מן מאגר, שהתמלא מים מהמונסון. לתוך המאגר הכנסנו דגיגים, על מימיו שמנו ברווזים, הלשלשת של הברווזים הזינה את הדגים. את המים הם ניצלו להשקיית עוד שני מחזורי גידול של ירקות: אחד לפני עונת האורז, אחד אחריה. שלושה מחזורי גידולים במקום אחד. עבדתי עם קרן גרמנית שהשתתפה במימון. בחלוף חמש שנים, 160 אלף משפחות אמצו את המודל וההכנסה למשפחה עלתה מ-200 ל-7,000 דולר לשנה. זה בנוסף למזון שהפיקו לעצמם מחלקות הבית (ארבעה דונם החלקה). הכשרנו מדרכים מהאשרם שממשיכים ללוות את החקלאים עד היום. בשטח תמיד נכח בחור ישראלי שהיה בקשר עם האשרם והחקלאים. הפרויקט נמשך שש שנים. בהתחלה הייתי שוהה שם חודש, אח"כ שבוע עד עשרה ימים. תדירות הנסיעות שלי לשם הלכה ופחתה ככל שהמיזם התקדם. הקמתי שם צוות מקצועי מאוד שממשיך ללוות את החקלאים".
להסביר לאן אלפבתים
הפרויקט השני, מספר הררי, "הוא בטורקן שבצפון קניה. זה אזור מדברי. פעם בשלוש שנים יש שם בצורת, 40 אחוזים מבעלי החיים מתים מצמא ו-20 אחוזים מהאוכלוסייה. מדובר בשבט נוודים שחי על מרעה. התזונה מורכבת מחלב, בשר ושתיית דם. אנשים שם מעולם לא עבדו. אף פעם לא הייתה שם חקלאות. כל מיני גופים ניסו וויתרו. הקרקע והמים לא התאימו לחקלאות (PH מעל 9), הגשמים ספורדיים, בדרך כלל חמישה ימים בשנה. זאת קרקע חרסיתית שאיננה מחלחלת. המים זורמים מהוואדיות לאגם. אין תשתיות, חשמל, כבישים, חנויות, כמו הקדמונים".
איך הגעת לשם?
"פנה אלינו מיסיון ספרדי שנמצא שם, באמצעות עמותת ברית עולם, שבתורה פנתה אלינו דרך מכון ערבה שבקטורה. זה היה ב-2011. הקמנו ליד המיסיון חוות הכשרה. הבאנו מחזורים של 15 מאנשי טורקנה לתקופה של חצי שנה יחד עם מנהל חווה ישראלי, עם ישראלים, קיבוצניקים ואחרים, כמדריכים. (המנהלת הראשונה הייתה הלה גיל ממושב גיאה. גיל קורתי מכפר רפין, שנפטר לאחרונה, גם הוא ניהל את החווה). תנאי המחיה שם מאוד קשים. בלי חשמל, בלי אינטרנט, בקושי מים. אחרי שלמדו חצי שנה, ומדובר כאן באלפבתים, שהיה צריך למצוא דרך לתקשר איתם – כל אחד קיבל חלקה והתחיל לעבוד בה. ניתנו לו באשראי מערכת השקיה בטפטוף, כלי עבודה וחומרי הדברה. פעם בעשרה ימים צוות הפרויקט היה מגיע לחלקה, כדי להדריך ולשווק את התוצרת. זהו אזור ללא תחבורה. השינוע הוא בטנדרים של המיזם. בימים אלה הסתיים קורס מספר 22. הם מעבדים יותר מ-200 חלקות של חצי דונם כל אחת. הכשרנו צוות מקומי שממשיך את ההדרכה לפי המודל שבנינו. זה מודל מסובך. היינו צריכים להתאים גידולים ולפתח טכניקת עבודה שמתאימה לתנאים בלתי אפשריים".
***
"באקספו 2020 שהייתה בדובאי", אומר הררי בגאווה, "הוצגו בכניסה לביתן הישראלי, שמונה פוסטרים של הפרויקט בטורקנה, שנבחר לציון מבין כל המיזמים הישראלים בחו"ל. אפריקה מלאה פילים לבנים. המון כסף נזרק על המון פרויקטים שנכשלו. אנחנו עבדנו נכון עם הרבה ניסיון, ידע ויוזמה. אין הרבה דברים כאלה באפריקה. זכיתי בתעודת הוקרה מכנסת ישראל, לאנשים המשנים פני עולם. שש שנים הייתי שם. הרבה שנים עבדתי עם הקרן הגרמנית בשלל מקומות בעולם. את הפרויקטים ההומניטריים אני עושה בהתנדבות. בנוסף בניתי פרויקטים לחברות בינלאומיות ולבנק העולמי ואז זה היה בשכר. עבדתי מאוסטרליה בדרום, עבור דרך הודו, תאילנד והפיליפינים וכלה בפרו ואקוודור".
***
כמי ש"כבד" מאוד בנסיעות לחו"ל, שונא את התורים, הדיוטי והטיסה במושבים צפופים, אני מלא קנאה באנשים שהם דיירי עולם, שמשלבים רצון לתקן עם סוג של הרפתקנות, קיום בתנאים לא תנאים והרוב בהתנדבות. שאלתי את עדי ומוטי, מאיפה זה בא להם?
עדי רמות: "תמיד אומרים לי שמה שאני עושה זאת טיפה בים. זה נכון, אבל אם הצלחתי להיטיב לפחות עם בן אחד בכל מקום, דייני. אינני רואה באמירה 'עניי עירך קודמים' ציווי, אף שאני עוזרת גם לאנשים בארץ. כל אחד צריך לתת לעולם את מה שהוא יכול. לישון מתחת לכיפת השמים בהאיטי זה לא כיף, אבל היכרות כזו כמו עם האנשים שם לא אמצא במקום אחר".
מוטי הררי: "אצלי זה בא מתחושת שליחות; שליחות ותו לא".
***
ועוד מיוטבתה: אורי גורדין, אלוף פיקוד צפון החדש, הוא בן הקיבוץ. אורי נולד לרחל והלל חברי יטבתה במהלך לימודיהם בארה"ב, גדל והתחנן בקיבוץ. בין 2007 ל-2010, היה מפקד סיירת מטכ"ל. בתפקידו האחרון היה מפקד פיקוד העורף.
