בכתבה הקודמת תהינו מיהו אותו שמוטי, שהוגדר במאה ה-19 "כתפוז הטוב ביותר בעולם"? מניין בא? האם הוא גדל אך ורק ביפו? * שאלות אלו באו על פתרונן בשנות ה-80, במאמר "מוצא השמוטי", מאת פרופ' רואי שפיגל, מנהל המחלקה להשבחה וגנטיקה של מטעים, במכון וולקני וד"ר עליזה ורדי, חוקרת בכירה ופורצת דרך במחלקה * במאמר זה נתמקד בתעלומות נוספות שטרם באו אל פתרונן
תעלומה ראשונה:
כיצד אם כן, ניתן להסביר את הציטוט (עליו נסמך טולקובסקי) של אבולדהב, מ-1775, לפיו: "אדמת יפו מוקפת לימונים ותפוזים, עד כדי גודל ענק", אם השמוטי, הגדול, טרם נגלה והבלדי, קטן וגודלו ככדור טניס?
אפשרות אחת טמונה "בטרואר"(אדמה) של יפו. האדמה שממזרח ליפו, אדמת הביצה של הדלתא של נחל אילון שיבש. מצע גידול מדהים ועשיר בחומרי דישון אורגניים, "ברמה של קרקע, שמקבלת כיום, דשן כימי סדיר", שכל דבר שגדל בה, היה ענק, טעים, עשיר בכמותו ומפתיע בגודלו (ראה מאמר הח"מ: "תגלית מדעית על מקור איכותם, של תפוזי השמוטי JAFFA". עת הדר, ידיעון ענף ההדרים במועצת הצמחים, גיליון 143 יולי 2020).
מכאן, נראה, כי התפוזים הענקיים, שראה אבולדהב, היו הבלדי הקטנים והמצ'וקמקים, שגדלו לכדי "גודל ענק", בטרואר של יפו וגודלם היה פי שניים- שלושה לפחות, מגודל הפורטוקל, שהכיר אבולדהב, בארצו מצרים (כזכור הפורטוקל, שגודלו ככדור טניס, הגיע לכל ארצות אגן הים התיכון, החל מתחילת המאה ה-16). חיזוק נוסף למסקנה זו, נמצא בעובדה, שאבולדהב, ציין, שגם הלימונים, הגיעו "כדי גודל ענק". כלומר זה לא הזן השונה של תפוז, אלא, אדמה מיוחדת ונדירה – אדמת יפו.כך למשל, רבי דוד דבית הילל, כתב על אדמות יפו ב-1824: "תפוחי זהב ולימונים, שכל אחד מהם גדול מאגרופו של אדם וביניהם אבטיחים, שאין איש אחד יכול לשאתם"! ובואו, הפלחים היפואים היו חזקים כסוס ואם נדרשו שניים להרימו, משקל האבטיח היה כ-50 ק"ג!
ומה לגביי זיכרונותיו של הקיסר בבר? עניין זה, טרם נפתר, וקוראינו מוזמנים להעלות רעיונות, מיהו התפוז, בעל קליפה עבה, שכונה "תפוח הזהב של כוראסן" שגדל במאה ה-16?
ואף אני, אציע הצעות ואתרום לקושייה זו. ראשית, יתכן, שזן זה כבר אינו קיים. לחילופין, דוגמא נוספת, לתפוז בעל קליפה עבה, מביא הנזיר גאספר דב קרוז, ב-1569, "בסין יש שלושה זנים של תפוזים מתוקים, הטובים מכל האחרים… הזן השני, קליפתם עבה ומחוספסת והם מתוקים כל כך, עד שהם נאכלים על קליפתם". (טולקובסקי, הפרדס, ע' 201).
ומכאן לתעלומה שניה:
דעה רווחת על הכל, כי התפוז היפואי שנקרא "בלדי", ממנו יצא ה"שמוטי", הינו הפורטוקל. ושאלתי, מדוע לא נמצא, בכל אגן הים התיכון, מוטציה דומה של הבלדי–שמוטי, במשך שלוש מאות שנה?! ושאלה נוספת, ומדוע אין מוטציה כזאת, במשך אלפי שנים, בהודו סין, מוצא התפוז?!
כאמור, הפורטוקל הגיע לפורטוגל, כבר בתחילת המאה ה-16, הופץ אז בכל אגן הים התיכון – והגיע ליפו רק מאתיים שנה לאחר מכן, באמצע המאה ה-18. עד למוטציה הגנטית ביפו, כמאה שנה לאחר מכן, הפורטוקל גדל, במשך 300 שנה(!) ביותר מ-15 מדינות, סביב כל אגן הים התיכון ובמצעי גידול ואקלים מגוונים. מדוע המוטציה, נעשתה אך ורק ביפו?!? מדוע לא נמצאה מוטציה כזאת, במשך אלפי שנים, בהודו-סין, מוצא התפוז?
לתעלומה זו, אציע שתי הצעות ואין תוקע לידנו שהן הנכונות!
הצעה ראשונה: מדוע רק ביפו, נגלתה מוטציה גנטית, מפורטוקל לשמוטי, נעוצה באדמות יפו הפוריות. ע"פ הצעה זו, אדמות יפו, לא רק היו האדמות הפוריות ובעלות המבנה הפיזיולוגי המיטבי, בארץ ישראל, אלא אף, בהשוואה לכל ארצות אגן הים התיכון, לא היה כדוגמתן! התשובה: אדמות יפו.
הצעה שניה: הבלדי איננו פורטוקל! ולכן לא נראתהמוטציה כזאת, באגן הים התיכון, במשך 300 שנה, עד להופעתה, רק ביפו. חיזוק לרעיון זה, אני מוצא, בשם: "בלאדי" – "מקומי". הפורטוקל, שהגיע לארצות אגן הים התיכון, במאה ה-16, נקרא בכל מדינות ערב "בורדוקאן"- שיבוש בערבית של "פורטוגל". כך, בתורכיה, סוריה, לבנון, מצריים, לוב, מרוקו וכד', והנה, רק בא"י, ערביי הארץ, עשו דין לעצמם ולא אימצו את השם המקובל בערבית, אלא קראו לזן, "בלאדי"-מקומי. האין זה תומך בדעה, שהבלאדי, הינו זן מקומי, שונה מהפורטוקל?! האין זה סוג של התרסה וגאווה? זה הזן "המקומי" שלנו, הוא שונה, מהזן הנפוץ, באגן הים התיכון?
תמיכה בסברה, שהבלאדי הוא זן מקומי של תפוז מתוק בא"י, הקיים מאות שנים עוד בטרם הגיע הפורטוקל לאירופה – ניתן למצוא, בטענה, שהמלך ריצ'ארד לב ארי, ב-1191 (מסע הצלב השלישי), מעיד כי אכל תפוזים מפרדסים בעיר יפו, בעת שחנה שם (מאידך, יש דעה, שנפל שיבוש בתרגום והוא כתב: "פרי הדר" או "אתרוג" ולא תפוז, באותה עת הכינוי היה דומה). עדות חלופית נוספת, מוצקה יותר, על תפוז מתוק בא"י, במאה ה-11, מביא נאסיר אי כוזראו שכתב: "בקיסריה רואים תמרות וכן עצי תפוז הנושאים פירות מתוקים ומרירים" (טולקובסקי, הפרדס, ע' 194).
ומדוע לא נראתה מוטציה כזאת במשך אלפי שנים בהודו סין, במולדת הבלאדי? שוב, לא נותר, אלא "להאשים" את אדמות יפו הפוריות.
ותעלומה שלישית:
אנו יודעים, שב-1840 כבר מקבלת מלכת אנגליה, ארגז שמוטי. מכאן, כי המוטציה הגנטית ארעה לכל המאוחר, ב-1830 ואולי אף קודם לכן.
שיטת ההרכבה של ערביי יפו, כמות שמצאו אותה החקלאים היהודיים, בתחילת המאה ה-20, דרשה 7 שנים, עד למתן הפרי הראשון. יידרשו עוד מס' שנים, בכדי להפוך את העץ הראשון, לפרדס הראשון, כך שמרגע גילוי המוטציה ועד ליבול מסחרי ראשון, יחלפו כעשר עד חמש עשרה שנה, לפחות. אם כן, יום בהיר אחד, בשנת 1830 או קודם לכן, אחד, אנטון שמו ואולי אחר, מוצא בפרדסו, ביפו, תפוז מוזר ומיוחד: ענק, בעל קליפה עבה, ללא זרעים וטעמו כטעם גן העדן. כיצד הופך אנטון זה, את הענף עם המוטציה, לעצים ולפרדסים? אפשרות אחת, הינה הרכבה, שכן חקלאי העליות הראשונות, בסוף המאה ה-19, מצאו את כל פרדסי השמוטי ביפו, מורכבים על לימון מתוק. ברם ע"פ ספרי המדע, ההרכבה המסחרית הראשונה של תפוזים, נעשתה באיים האזוריים בשנת 1842, מעל 10 שנים לאחר מכן (The History of grafting 472).
אז אחת מהשתיים, או, שיש לשנות את ספרי המדע ולהכריז קבל עם ועדה, שההרכבה המסחרית הראשונה, נעשתה ביפו, בשנת 1830 ואולי קודם לכן, או שאנטון, השריש את הענף, עם המוטציה הגנטית (ייחור), עד שהפך לעץ מניב, בתהליך שימשך כשש שנים לפחות. ואם הסיפא הוא הנכון (ריבוי ייחורים), באיזה שלב עקרו כל חקלאי יפו, את פרדסי השמוטי, ביצעו הרכבות על לימון מתוק ושתלו מחדש את כל הפרדסים?!
מדובר בדרמה היסטורית, לפיה, כל "מכרות הזהב" של השמוטי, שמחירם נשקל בזהב בארמונות אירופה, נעקרים ובמשך כעשור, אין יצוא של שמוטי לעשירי אירופה. ומדוע אין תיעוד לדרמה כזאת?
מהתכתבות שערכתי, עם פרופ' אמריטוס משה בר יוסף, בעניין זה, בר יוסף מציע פתרון מעניין, לתעלומה זו. יהוסף שוורץ, בספרו: "תבואות הארץ" (מהדורה ראשונה, משנת 1845), טוען, כי ערביי יפו, לא ידעו להרכיב ואילו בשנת 1865, במהדורה השנייה, טען, כי הם כבר מרכיבים. בדיוק בתקופה זו, פרצה מחלת הפיטופטורה-גומוזיס, באיים האזוריים ואח"כ התפשטה לכל אגן הים התיכון, כולל פרדסי יפו. יתכן וזאת התשובה: הריבוי הראשוני נעשה מייחורים, פרצה המחלה ופרדסני יפו, עקרו הפרדסים ושתלו הרכבות של שמוטי על לימון מתוק (יש לציין, שזאת רק השערה, לאור העובדה שיהוסף שוורץ ערך אנציקלופדיה כללית ולא היה איש מדע או חקלאי. יתכן שהיתה הרכבה ביפו כבר ב-1845, אלא שהוא לא ידע על כך).
ומדוע, אין תיעוד היסטורי, המעיד על הפסקת היצוא? יתכן וההרכבות לא נעשו בכל הפרדסים בעת ובעונה אחת, כמויות השמוטי שיוצאו היו קטנות בתחילת הדרך – והמחסור התקבל בהשלמה בחצרות המלכים.
לפי תאוריה מחתרתית ומופרכת, שאציע להלן, השמוטי אינו מוטציה של הבלדי! שמוטי של סוף המאה ה-19, מקורו בהכלאה מינית, של שני הורים: הבלדי הארץ ישראלי הוותיק ותפוז שהובא ליפו, במאה ה-18, ע"י כומר ארמני. עתה "יקפצו" עליי האקדמאים, בטענה המדעית, שהתפוז הינו נוצלרי, כלומר הזרעים שלו, אל- מיניים, אין הכלאה של שני זני תפוז (התפוז נוצר מהכלאה של פומלו ומנדרין).
בואו נשתעשע. היתכן, שפרדסי בלדי, שאינם פורטוקל, היו ביפו כבר בשנת 1750, פרחו והפרו את פרחיי התפוז, שהובאו ע"י כומר ארמני, כגרסתו הקודמת של טולקובסקי?
במקרה כזה, השמוטי, אינו "מוטציה גנטית" של בלדי, אלא גנטיקה של שני הורים. בהמשך, בסוף המאה ה-19, הגיעה ההרכבה ליפו; הזן הזה, הורכב על כנת לימון מתוק, כשהוא ממשיך לשאת את תכונות שני הוריו. כשהגיעו הציונים, בסוף המאה ה-19, הם מצאו עצים של שמוטי-בלדי, שהורכבו על לימון מתוק. כלומר, ייחורי השמוטי שעברו לפרדסי הציונים, מוצאם משני מינים ולא ממוטציה גנטית של מין אחד.
כידוע, כל פרדסי השמוטי הישראלי, מקורם בכמות מוגבלת של חוטרים, שנגנבו (ע"י ערבים) עבור הפרדסנים היהודיים מפרדסי השמוטי ביפו (יצחק רוקח, "פרדסים מספרים", עמ' 90). הפרדסן היהודי הפיץ רוכבים לכל דורש. כך התגלגל הזן: בלדי-שמוטי היפואי לפרדסנות העברית. כך התעוררו בשמוטי תכונות הבלדי ולהפך, וכך גם ניתן להסביר את תוצאות המחקר הגנטי של פרופ' שפיגל וד"ר ורדי. לא מוטציה גנטית של הורה אחד, אלא ילד לשני הורים. ככלות הכול, קיימות עדויות רבות בכתב, כי פרדסי התפוז המקוריים בהודו-סין, גדלו בג'ונגל כיערות בר שמרבים ומפיצים עצמם מזרעים ולא מהרכבות או מייחורים:
"חופי הודו זוהרים ביערות ירוקים, של עצי תפוח זהב" (י. פונטנוס 1514-טולקובסקי ע' 196). "היערות (של זנזיבר י.פ.) הם פרדסי תפוזים הנושאים פירות טובים מאד" (קאסטנהדו 1554 טולקובסקי ע' 198). "כל היערות מלאים עצים של תפוזים מתוקים" (ג. קוריא 1550-טולקובסקי ע' 198).
גם ריבוי סוגי התפוזים כבר במאה ה-15 (שחלקם אבדו), מעיד לכאורה, על ריבויי מיני טבעי, בין הזנים.ועוד תאוריה, קצת פחות מחתרתית. היתכן, שגרסת הכומר הארמני נכונה ושהוא הביא באמצע המאה ה-18, זן חדש ליפו, מהודו סין, שנקרא "בלדי" (השונה מפורטוקל) וממנו יצאה המוטציה הגנטית לשמוטי? גם תאוריה כזאת, מתיישבת עם חלק גדול מהקושיות, מבלי לבטל את גרסת הכומר הארמני של טולקובסקי.
חשיבותו ההיסטורית של השמוטי, לעם ישראל ולהקמת המדינה, דורשת מהחוקרים הישראלים, לחקור ולנסות לספק תשובות לכל התהיות, השאלות והמסתורין, שנותרו סביב השמוטי JAFFA, ויפה שעה אחת קודם. ככל שעובר הזמן, כך יקשה המחקר.
יתכן, שיתגלה יום אחד, שהסיפור של טולקובסקי (כומר ארמני מהמאה ה-18), שכרגע אין בו כל היתכנות מדעית, הוא הנכון. כידוע, בסיפורי עם ומסורת מקומית, בד"כ קיים גרעין אמת.
* עו"ד יעקב פרנקו, מומחה במקרקעין, תכנון ובניה והשקעות נדל"ן, ביפו.
