הקיבוץ הסכים להעתיק את מיקומם של מחסומי הסליקה מכביש הגישה לים אל מגרשי החנייה המיועדים לכך, ולהכשיר 20 מקומות חנייה חינם לציבור
*תמונה ראשית: המחסום של שדות ים. יוסט ממקומו
"אֵלִי, אֵלִי שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם, הַחוֹל וְהַיָּם, רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם", שוררה חנה סנש בעודה צועדת על חוף הים של שדות ים לפני שמונה עשורים ויותר.
"המשאבים הטבעיים של ארצנו הקטנה, וחופי הים בכללם, אינם רבים אך הם יפים, ומשמשים מקור הנאה ורווחה לתושבי המדינה", אמר בית המשפט העליון, לפני 15 שנים. "זכותם הטבעית של בני הציבור היא "ליהנות ממשאבי הטבע, שהם נחלת הכלל. משאבים אלה אינם אמורים לשמש מקור לעשיית רווח כספי למאן דהוא… הם מיועדים לטובת הכלל.
בה בעת, מיצוי ההנאה מחופי הארץ מאפשר גם הקצאה מבוקרת של נתח מסוים משטחי החופים לצורך העמדת שירותי חוף מיוחדים לציבור המעוניין בהם, ויכול לשלם עבורם. בדומה לכך, ניתן גם להקצות מתחמים מסוימים למגרשי חנייה מוסדרים ליד החופים, שיאפשרו חנייה תמורת תשלום".
כך פסקה השופטת איילה פרוקצ'יה בעתירת "אדם טבע ודין" שביקשה לאסור על רשויות מקומיות ומועצות "למנוע גישה חופשית של הציבור אל חופי הים התיכון והכנרת באמצעות גביית דמי כניסה אל אותם חופים, בהם ניתנים שירותי חוף בסיסיים בלבד".
השופטת עמדה שם על "עקרון נגישות הציבור, חינם אין כסף, לחוף הרחצה, בבחינת משאב לאומי העומד לרשות הכלל", תוך שהוסיפה כי לצד עקרון זה "עשויים להתקיים שטחים מוסדרים הכפופים לתשלום".
גביית דמי חנייה על קרקע פרטית של הקיבוץ
פסיקה זו ניתנה בעניינם של "מקרקעי ציבור", אך מה הדין כאשר מדובר ב"קרקע פרטית", בה מחזיקים החפ"ק (החברה לפיתוח קיסריה, אדמונד בנימין דה רוטשילד), המרכז לחינוך ולספורט ימי קיסריה וקיבוץ שדות ים (שחוכר את קרקעותיו אלה מאת החפ"ק) ומה התוצאה המשפטית כאשר אין מדובר ב"דמי כניסה", אלא גביית "דמי חנייה" בחניונים המוסדרים שהוקמו שם על שטח פרטי של הקיבוץ, ופועלים לפי רישיון עסק שנתנה המועצה האזורית חוף כרמל?
"התובע" שמתגורר בקיסריה הגיש, באמצעות עו"ד רז בן ארצי, לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לאשר תביעה ייצוגית, בה הוא יהיה "התובע מייצג" של אותה קבוצת אנשים שלטענתו נפגעו כתוצאה מהצבת מחסומי סליקה לחנייה בדרך הגישה העוברת בסמוך לקיבוץ שדות ים אל חוף הים (נקרא לו כאן – המבקש).
לטענתו, הקיבוץ "החברה לפיתוח קיסריה" ו"המרכז לספורט ימי" (נקרא להם כאן: המשיבים), "הקימו גדר ומחסומים המונעים גישת כלי רכב לחוף הים בסמוך לקיבוץ". בכך לטענתו נמנעת ה"גישה להולכי רגל לחוף הים, בשל המרחק שהולך רגל נאלץ לעבור ממקום חנייה חינמי".
לדיון המשפטי התייצבו כל חמשת המשיבים – קיבוץ שדות ים ו"שדות ים עסקים" (שיוצג בידי עורכי הדין, גיל אוריון, מיכל סלע, מיה שמיר); המועצה האזורית חוף הכרמל (שיוצגה בידי עו"ד שרון דוידסקו-ניקומרוב ומיכאל עצמון); החברה לפיתוח קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד בע"מ (שיוצגה בידי עורכי הדין מנחם טולצ'ינסקי, אלעד מירוויס ושירה אפרתי); המרכז לחינוך ולספורט ימי קיסריה (שיוצג בידי עורכי הדין שרון ענבר פדלון, נחום יצחקי ואייל יצחקי).
המבקש אמר שהוקם חניון מגודר שהחנייה בו טעונה תשלום ו"הדרך היחידה בפועל להיכנס לחוף הים היא דרך מגרש החנייה בתשלום". בסמוך נמצא אמנם מגרש חנייה חינמי, אולם, לדבריו, זהו מגרש קטן המיועד לכדי 250 מכוניות.
לפי המבקש, יש בכך הפרה של "חוק הסדרת מקומות רחצה". בדרך לאישור בקשה לתביעה יצוגית יש להוכיח את קיומן של אותן עילות משפטיות שתביעה יצוגית יכולה להיות מוגשת לפיהן. לעניין זה הוא טוען כי המחסומים מהווים "מפגע סביבתי" (שזו עילה להגשת תביעה יצוגית), ובכלל זה "פגיעה חופית, לפי חוק שמירת הסביבה החופית".
לא כך, טענו המשיבים, ובכללם המועצה האזורית חוף הכרמל. די ברור, הם אמרו, "שלא נחסמה גישתו של המבקש לרצועת החוף ועיקר טענתו היא גביית דמי חנייה". משכך, הם ביקשו לסלק את תביעתו של המבקש על הסף. לטענתם אין למבקש כל עילת תביעה כנגדם, ואין כאן "פגיעה חופית" או "מפגע סביבתי". לפי הגדרות החוק, "סביבה חופית", מוגדרת כתחום של 300 מטר מקו החוף של הים התיכון.
השופט: לא הוצגה ראשית ראיה
השופט איל באומגרט, שדן בבקשה לסילוק על הסף של הבקשה לאישור התביעה הייצוגית, אמר כי "כדי "להיכנס לגדר חוק שמירת הסביבה החופית, עליו מסתמך המבקש, היה על המבקש לצרף אסמכתאות, לפיהן מתחם החנייה, מצוי במרחק של 300 מטר מקו החוף ליבשה". טענה או ראיה לכך לא הוצגו, גם לא "ראשית ראיה שהקמת החניון, בין אם בתשלום ובין אם לאו, גורמת לשינוי ניכר במהלך ההתפתחות הטבעית או בשימור של הסביבה החופית".
בית המשפט הסביר למבקש, כי גם אם טענתו היא שהדרך לחוף הים נחסמה באמצעות הקמת החניון, הוא לא נימק ולא הראה "כיצד הדבר פוגע באופן ניכר במהלך ההתפתחות הטבעית או שימור הסביבה החופית".
כל שנותר מטענות המבקש, הוא ש"הקמת החניון, הגדרות והמחסום מונעים גישה חינמית לחוף הים" (טענות שהוכחשו כאמור בידי המשיבים). על המבקש, אמר בית המשפט, להראות שיש בבקשתו "עילה הראויה להתברר לפי חוק תובענות ייצוגיות".
השופט באומגרט אמר כי "לכאורה היה מקום כבר בשלב זה להעתק לבקשת הסילוק על הסף", אך הוא בחר לתת למבקש הזדמנות לתקן את בקשתו, בכפוף לתשלום של 7,500 שקלים לכל אחד מחמשת המשיבים, אם ירצה להמשיך ולנהל את ההליך המשפטי (שאחרת תסולק על הסף בקשתו לאישור התביעה הייצוגית).
בקשה מוסכמת להסתלקות מתוגמלת של המבקש
לאחר הדברים האלה, דומה שהמבקש ולמעשה הצדדים כולם, ביקשו לסיים את ההליך, באופן שהתובע "יסתלק ממנה בהסכמה". בהתאם, הוגשה לבית המשפט "בקשה מוסכמת להסתלקות מתוגמלת של המבקש". השופט נענה לבקשה זו אישר את הבקשה ועקרונותיה (המפורטים בהמשך), ודחה את התביעה כנגד המשיבים.
השופט הוסיף ותאר כי לאחר החלטתו הקודמת "באו הצדדים בדברים, תוך שהובהר למבקש כי בקשת האישור נעדרת כל עילה. בנסיבות אלו, סברו הצדדים שאין מקום להמשיך ולנהל את ההליך", והסכימו על שורה של דברים:
(1) להעתיק את מחסומי הסליקה מכביש הגישה לחוף הים אל המגרש בו ממוקם החניון; העתקה זו תבוצע עד לתום שנה זו, בכפוף לקבלת האישורים הנדרשים מהרשויות.
(2) הדרך שמשמשת כיום כדרך הכניסה לכיוון החוף "תיוותר פנויה ונגישה, למעט מחסומי ביטחון, שימשיכו להיות מופעלים כדין, ולא ישמשו לצורך גביית תשלום עבור הכניסה לחניון (כפי שאינם משמשים כיום)".
(3) המשיבים יכשירו במגרש סמוך "שטח שיכלול כ-20 מקומות חנייה לרכב פרטי, כך שתתאפשר בו חנייה ללא תשלום".
(4) לשלם למבקש גמול בעד פעילותו בסך 30,000 שקלים, ושכר טרחה לפרקליטו בסך 55,000 שקלים נוספים. המרכז לחינוך ולספורט ימי קיסריה" – יישא בתשלום שני שלישים מהסכום. הטעם לתשלום הגמול, אמר בית המשפט הוא כי "שוּפַּר המצב".
"שדות ים ימשיך לשמור ולטפח את רצועת החוף לטובת כלל הציבור"
אביב בן חורין, המנהל העסקי של קיבוץ שדות ים, אומר כי "חוף שדות ים היה ונשאר של הציבור. מעולם לא נדרש תשלום בעד הכניסה לחוף ולא נמנעה גישה של אדם למקום.
לדבריו, חוף שדות ים הוא אחת מרצועות החוף היפות, הנקיות, השמורות, המפורסמות והפעילות בישראל, שנשמרה כך הודות לקיבוץ שדות ים אשר לאורך שנים, שומר ומטפח אותה ואת סביבתה ומונע מפגעים. הקיבוץ משקיע מיליוני ש״ח בשנה בניקיון החוף, באבטחה פנימית, ובשימור המצוק ומניעת קריסתו. לא בכדי דחה בית המשפט את טענת התובע על פגיעה חופית אקולוגית במקום, מדגיש בן חורין.
בן חורין הסביר כי החניון הופעל כחוק על שטחו הפרטי של הקיבוץ עם רישיון עסק להפעלתו. באישור המועצה הוצב מחסום סליקה (לתשלום) לבאים ברכב. החניון גובה תשלום בעד חנייה בשטחו. דמי החנייה הינם סמליים ומסייעים לקיבוץ באחזקת החוף במשך כל ימות השנה. אין בהצבת המחסום לחניון כדי למנוע את כניסת הציבור לחוף, כאשר לצד החניון קיימות כאמור דרכי גישה חופשיות ואזור חנייה ללא תשלום מדרום.
עד סוף השנה, מתאר בן חורין, יוסט המחסום למרחק של 120-50 מטרים מהמחסום הקיים לכיוון החניון. עד להצבתו מחדש, תימשך ההפעלה של החניון במתכונת הקיימת. לאחר השינוי במיקום תימשך ההפעלה באמצעות מחסומי הסליקה במיקום החדש שלהם ופעילות החניון תימשך כרגיל.
"גם בקיץ הזה אלפי משפחות מכל הארץ ימשיכו לפקוד את החוף וליהנות בחופשיות מפיסת הטבע היפיפה הזו. קיבוץ שדות ים ימשיך לשמור ולטפח את רצועת החוף לטובת כלל הציבור ושימור הטבע הנדיר שלאורכה והחניון יעבוד כסידרו".
מועצת חוף הכרמל: "הגישה החופשית של הציבור לים נשמרת"
תגובת המועצה האזורית כפי שפורסמה ב"חדשות קיסריה": "מדובר בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד קיבוץ שדות ים, החפ"ק, המרכז הימי והמועצה, על אף שמדובר במגרש חניה פרטי, שאינו מופעל על ידי המועצה.
לאור העבודה שהמועצה צורפה לתיק על על לא עוול בכפה, התובע התפשר מול יתר הצדדים ולא דרש מהמועצה דבר – לא הוספת מקומות חנייה, לא פיצוי כספי ולא שום דבר אחר.
מעצם העובדה שהתובע בחר להסתלק מהתביעה, בתמורה לתוספת 20 מקומות חנייה שיבוצעו על ידי הקיבוץ ובשטח הקיבוץ, ממילא לא התבררו שאר טענותיו, לרבות הטענה כאילו המחסומים לא מוצבים במקום הנכון, הטענה כאילו נפגעה זכות הציבור לגישה לחוף וכל יתר הטענות.
יש לזכור כי שטחי קיבוץ שדות ים הם שטחים פרטיים, ואין לציבור זכות לעבור דרכם, בדיוק כשם שאין לציבור זכות לערוך פיקניק בחצר של בית פרטי. הגישה החופשית של הציבור לים נשמרת ומובטחת דרך שטחים ציבוריים, לדוגמה מצפון לקיבוץ דרך הגן הלאומי קיסריה או מדרום לקיבוץ דרך חוף הזהב".
