הדי בן עמר מעולם לא נהג באלימות כי כך חינכו אותו הוריו אבל בלילה בלילה יש לו מחשבות משלו בעניין הזה
שמחה לאיד היא אחד הרגשות הכי נחותים, הכי ירודים, הכי אפלים של הנפש האנושית.
זהו רגש שכל מקורו במשהו רע שקורה למישהו אחר. אין הוא ניזון מהצלחה כלשהי אלא מכישלון, אין הוא ניזון מהתרוממות כשלהי אלא מנפילה, ואין הוא ניזון ממרפא כלשהו אלא ממכה קשה.
להתפתות אליו הוא מה שקראו בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים: "להיכנע לצד האפל".
כי כך מסביר החכם הזקן יודה ללוחם החלל הצעיר לוק סקייווקר, וכך גם מלמד את סקייווקר אביר הג'דיי אובי-ואן-קנובי, בגילומו המרתק של אלק גינס, השחקן השייקספירי המיתולוגי: שהעולם נחלק לטובים ורעים, כשהטובים הם בצד האור והרעים הם בצד האפל.
וכך בסרט, האימפריה הרוצה לשלוט ביקום מונהגת בידי אנשי הצד האפל שבראשות הקיסר האפל, ובהובלת איש סודו ואיש הביצוע שלו דארת' ויידר.
"תיזהר לא ליפול לצד האפל," מזהיר יודה את לוק סקייווקר לוחם החלל הצעיר, כי כאמור כל הרע נמצא שם.
שמחה לאיד גם היא נמצאת שם, בצד האפל ההוא.
וכדי לחדד את הדברים ביקשתי מג'מיני, תוכנת הבינה המלאכותית שמתוצרת גוגל, לכתוב לי כמה מילים על שמחה לאיד, וזה חלק ממה שהיא כתבה:
שמחה לאיד: צד אפל של טבע האדם
שמחה לאיד היא רגש מורכב ומרתק, המהווה צד אפל של טבע האדם. היא מתבטאת בתחושת הנאה וסיפוק נוכח אסונו או כישלונו של אדם אחר. תחושה זו עשויה לנבוע ממגוון גורמים, ביניהם:
- קנאה: תחושת נחיתות או יריבות כלפי אדם אחר, גורמת לנו להרגיש סיפוק כאשר הוא חווה כישלון או אסון.
- תחרותיות: רצון עז להצליח ולהוביל, גורם לנו להרגיש הנאה כאשר מתחרים שלנו נכשלים.
- שנאה: רגשות שליליים עזים כלפי אדם אחר, גורמים לנו לרצות לראות אותו סובל.
- תחושת צדק מעוותת: תחושה שאדם אחר קיבל את מה שמגיע לו, גורמת לנו להרגיש הקלה ואף הנאה כאשר הוא חווה אסון.
ברוב המקרים, שמחה לאיד נתפסת כרגש שלילי ולא מוסרי. היא פוגעת ביחסים בין אנשים, יוצרת אווירה של עוינות וחוסר אמון, ויכולה להוביל להתנהגויות פוגעניות.
ומכאן התוכנה ממשיכה עוד, כולל ניתוח פסיכולוגי של הגורמים לשמחה לאיד, וההשפעות השליליות של שמחה לאיד על המבנה החברתי וההתנהגות האנושית, ובסך הכול נראה גם מכאן שמוסכם על כולם הדבר הבא:
שמחה לאיד הוא רגש שלילי, הרסני, רע ואפל.
במקרה, זה גם הרגש הכי אהוב עלי.
המציאות והחיים
מאז ילדותי חינכו אותי הוריי על המונחים "צדק והגינות". כמו כל ילד, התרשמתי עמוקות מדברים שהוריי אמרו לי וחינכו אותי עליהם, והפנמתי אותם. בין השאר גם הפנמתי את חשיבותם של הצדק וההגינות בחיי חברה אנושית וחיי אדם תרבותי.
לא אני המצאתי את הביטוי הזה – כך קראו לזה הוריי: "אדם תרבותי".
עוול גדול עשו לי הוריי עם החינוך הזה. עוול כמו שעשו ועושים כל ההורים שגידלו את ילדיהם עם המונחים הללו, שכמו כל המונחים שהמציאו בני האנוש, נועדו לקבוצה קטנה בלבד שהסכימה לקבל אותם עליה.
בעברית מדוברת הם נקראים "הפראיירים".
כל השאר, שאיכשהו הם תמיד הקבוצה הנותנת את הטון ומכתיבה את מהלך הדברים, פועלים ככל יכולתם למקסם את האינטרס האישי שלהם בלי קשר לשאלות של מוסר, צדק והגינות.
מוסר, צדק והגינות, אלו מונחים לחלשים.
כך למדתי כבר בילדותי המוקדמת, בשכונה, ואחר כך בגן ובבית הספר, כשראיתי שהחזקים פיזית, המתפרעים, המשתוללים והאלימים, משליטים את רצונם על כל האחרים, לוקחים מהם דברים כרצונם, ובסך הכול מכתיבים בשכונה ובבית הספר, כמו גם בכל מקום אחר, את הכללים.
מעולם לא נהגתי באלימות, כי גם את זה לימדו אותי הוריי, במסגרת מאמציהם הבלתי-נדלים לגדל איש לא כשיר להתמודד עם המציאות ועם החיים – שאלימות היא עניין שלילי. עניין רע.
והינה, בשכונת ילדותי ובבית הספר לפעמים קרה שבמפתיע, בדרך לא צפויה, הסתבר שלאחד הילדים המוכים שבקבוצה החלשה יש אח גדול, בריון של ממש. והאח הזה הופיע בחצר בית הספר, או בשכונה, כשהוא אוחד בידו של אחיו הקטן ונוהם: "תראה לי מי עשה לך את זה??!"
והאח הקטן היה מצביע ביד רועדת על מי שהיכה אותו, או סילק אותו בכוח מהמגרש, או לקח ממנו את אופניו.
ואז האח הגדול שעט קדימה כמו שור המסתער על המטדור ועושה ממנו קציצות.
וכשהבטתי בסצנה הזו, באח העושה שפטים במי שהציק לאחיו, התחלתי להתוודע לרגש חדש שחלחל בי אט-אט, רגש של עינוג נפשי כל כך חזק, עד שהפך להנאה פיזית של ממש, ולקח לי כמה שנים להבין שמה שאני חווה הוא הרגש הקרוי "שמחה לאיד".
שמחה לאידו של האיש הרע.
ואז גם הבנתי שהוריי צדקו – יש לפעמים בחיים צדק של ממש, ויש בהם גם הגינות.
ושמחה לאיד היא הביטוי הכי חזק לעובדה שהגינות וצדק ישנם, ושהרגע, לנגד עינינו, הם באו לידי ביטוי.
עולם דמיוני
ב-1988 הגיע לביתנו בקיבוץ יד חנה הוידאו הראשון.
זו הייתה מצלמת הוידאו של דוד שלי, שהייתה גדולה וכבדה מאוד, מותאמת לקלטות וידיאו גדולות. בשנה זו הוא רכש מצלמה מדור חדש, קטנה ועם קלטות קטנות, והעביר לי במתנה את המצלמה הגדולה שלו.
מכיוון שהיא הותאמה לקלטות גדולות, השתמשנו בה בבית בתור מקרן וידאו.
עשיתי אז מנוי "פרמיום" לספריית הוידאו בנתניה, ופעם בשבוע נסעתי לשם והבאתי שישה סרטים בכל פעם – שני סרטי דרמות רומנטיות עבור חניה ושתי הבנות, וארבעה סרטי פעולה עבור שלושת הבנים ועבורי.
אי-שוויון מגדרי שרר בביתנו כבר אז.
בסרטי הפעולה הללו נהגנו לחלק את הדמויות ל"טובים" ו"רעים", כשגיבור הסרט מטבע הדברים היה משלנו, "הטובים", ואויביו היו "הרעים". את הסרטים הללו צרכנו אז ואנחנו כולנו צורכים גם היום – כשבמילה "כולנו" אני כולל גם חלק מכם, הקוראים – אנחנו צופים בהם כי אנחנו יודעים שתמיד בסוף הטובים מנצחים את הרעים.
וכשאנחנו רואים את הרעים באים על עונשם ומפסידים, תמיד מתעוררת בנו אותה שמחה קטנה בלב, שלפעמים היא שמחה גדולה – שמחה לאידם.
והשמחה הזו מביאה אותנו לקתרזיס, שמשמעותו – זיכוך של הנפש, היטהרות שלה.
אלא שבסרטים מדובר בעולם דמיוני, עולם שאנחנו בורחים אליו, כי אנחנו יודעים שבמציאות זה הפוך – הרבה פעמים הרעים מנצחים והשמחה לאיד היא שמחתם של הרעים על גורלם של הטובים – גורל שהם הביאו אליו.
כמו השמחה לאיד כיום בקרב הרעים על גורלם של החטופים.
כי לפני שנים הגיע לישראל איש זדון ונוכל, שהשתלט אט-אט על המדינה בעזרת מלהטטים בדעת קהל, ובעזרת עדת חנפים, ובעזרת הטיפשים והבורים, ובעזרת אנשי זדון כמותו, פרימיטיבים עובדי אלילים שבשנה האחרונה השתלטו הם עליו, ויחד הביאו את המדינה הזו אל פי פחת – ואין יודע אם יש מכאן מוצא.
לא כל עוד הרעים בשלטון.
ועל כן, לפעמים, בערך מדי לילה, כשאינני מצליח להירדם, אני מדמיין את הדברים שהייתי עושה לרעים הללו, מדמיין תוך ירידה לפרטים, ואז, בעזרת הדמיון המודרך הזה, אני נרגע מעט.
ואני נרדם כשחיוך על פני.
כי אין שמחה כמו שמחה לאיד.
