נשאר בבית אך ללא יכולת לטפל במטעים

משה ויינשטיין: "החיזבאללה יורה, מטולה הוכרזה אזור צבאי סגור ואין לנו יכולת לטפל במטעים שלנו"

משה ויינשטיין דור רביעי במושבה מטולה, חווה בימים אלה, חוויה שלא חלם שתתרגש עליו בגיל 74 וחצי. פאר יצירתו, עמל כפיו לאורך עשרות שנים בחייו, הולך ונעלם לנגד עיניו. 700 דונם פירות, שפזורים על פני שטחים במושבים וקיבוצים בקו האש הראשון מול לבנון, נותרו על העצים, באין יכולת לקטוף ולהעביר לעמדות שיווק לשוק המקומי.

"מטולה מוקפת משלושה צדדים בגדרות הגבול עם לבנון. אין לנו עמק החולה וגם לא עמק יזרעאל לנהל חיי שגרה. החיזבאללה יורה, מטולה הוכרזה אזור צבאי סגור ואין לנו יכולת לטפל במטעים שלנו".

"לפני חודשיים עקרנו את מטע האגס שלנו, כי הבנו שלא נוכל להתחרות מול יבוא בלתי פוסק, בלא מכסי מגן ועתה אנחנו על סף עקירה של מטעי התפוח, כי אין לנו כל אפשרות לטפל בפירות הבשלים שעל העצים", מתוודה בפנינו משה ויינשטיין, בכאב רב.

"אנחנו בין הפטיש והסדן. אויבינו מצפון מאיימים ותוקפים ביום ובלילה וממשלות ישראל מאשרות לייבא תוצרת טרייה ומוותרות על ההגנה על תוצרת בית".

ממשיך: "שר החקלאות הקודם עודד פורר בסיוע שר האוצר הקודם אביגדור ליברמן, פתח את השוק ליבוא חופשי. את מגדלי השום הם חיסלו. אחר כך חיסלו את מגדלי הבצל ומשרד האוצר הנוכחי מייבא בלי סוף פירות. אין עתיד להיות חקלאי בישראל. לא נותר לנו אלא לעקור את המטעים". הממשלה דורסת את החקלאים ברגל גסה. רוצים לייבא פירות, שיבושם להם. נסגור את המשק החקלאי, לא נצטרך לשלם לעובדים ונהפוך יבואנים".

זה לא כל כך פשוט ואין ספק שהחקלאי הוותיק ממטולה יודע היטב שאין זה הזמן להרים ידיים. בן המושבה קיבל אישור מצה"ל להישאר בביתו על קו הגבול אך אין לו אפשרות מעשית לטפל במטעים שלו הצמודים לגבול הצפון.

"לכל חקלאי במטולה היו לפני הקמת המדינה 250 דונם באדמות מרג' עיון בלבנון. ב-1948 מתחו קו והאדמות העיקריות נשארו בלבנון ולכל אחד ממתיישבי מטולה נשארו שלושה עד חמישה דונם לעיבוד חקלאי. בשעתו היינו 120 משקים. באחרונה נשארו עשרה משקים ובימים אלה במושבה מטולה יש רק חמישה משקי חקלאות".

"700 הדונם שלי מפוצלים באזורים רבים. במשגב עם, בכפר יובל, בבית הלל, גם בקרית שמונה. לרוץ ממקום למקום ולטפל בשטח, זה קשה מאד. הגעתי לגיל שאני בהחלט יכול לא לטפל במשק החקלאי וליהנות מהשנים שנותרו לי. אני שמח שאחד משני בניי, עומר, מטפל במשק לצידי".

הרבה ביקורת יש למשה ויינשטיין אולם הוא גם מבקש להודות "למתנדבים ולמתנדבות שהגיעו מכל קצות הארץ לקטוף אפרסמון בשטח של 50 דונם צמוד לקריית שמונה. 30-40 מתנדבות ומתנדבים שהגיעו מבנימינה, זיכרון יעקב, שדמות דבורה, איילת השחר, חרשים וגם מקרית שמונה. פעם בכמה ימים אני נוסע לשם והלב מתרחב לראות באיזו אהבה המתנדבים עושים את המלאכה".

משק ויינשטיין החזיק עשרה עובדים מתאילנד. "ברגע שהחיזבאללה החל לתקוף את הגליל, התאילנדים עזבו מפוחדים את השטח ויצאו לעבוד באתרי חקלאות רחוקים מגבול לבנון. ואתה יודע מה מרגיז אותי מאד? שהתאילנדים הגיעו למקומות ריכוז ושם פגשו אותם עורכי דין מנוולים שהחתימו אותם על כתבי תביעה נגד המעסיקים החקלאים שלהם. איזו התנהגות מחרידה".

תושבי המושבה הצמודה לגבול לבנון פונו לבתי מלון בטבריה. משה ויינשטיין שקיבל אישור להישאר, נותר בבית והוא עם בטן מלאה כלפי כל מי שפוגע בחקלאות ישראל.

"תשמע, היה ביקור של השר גדעון סער והשרה ד"ר יפעת שאשא-ביטון. אירחנו אותם בבית הקירור שלנו לתפוחי עץ. הוגשו להם תפוחים מיבוא. הכל יבוא. ליברמן ופורר פוררו את חקלאות ישראל".

ממשיך: "תראה, בעיני עץ זה כמו בן אדם ושתיל זה תינוק. אני לא יכול לקטוף מהעצים, אני לא יכול לבדוק את מצב העצים, את ההשקיה. הכול יירד לטמיון. אנחנו מאבדים את חקלאות הצפון, שמעניקה לתושבי המדינה כמעט חמישים אחוז מהתפוחים שנאכלים במדינה".

משה ויינשטיין אינו יכול לוותר, בוודאי שלא ירים ידיים. "אני מגיע למטעים שלי במרחבים השונים. אני נוטל מזמרה וחותך חזירים, שגדלים פרא. אני מנקש עשבים שלא יפריעו לגידול. אני שמח שיש לי בן ממשיך ואני עוזר לו. עומר בן 45, אגרונום בהשכלתו, בוגר הפקולטה לחקלאות והתמחה בקרקע ומים. הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה ועובד בשטח המטעים שלנו".

למשה ויינשטיין עוד בת, בכורה ועוד בן ושמונה נכדים. הוא חייב לספר לי על תחילת הדרך המשפחתית שלו.

"הסבא מצד אבא והסבא מצד אמא נמנו עם מייסדי המושבה בשנת 1896. אני נקרא על שם סבי שהגיע לארץ ישראל בצוותא עם יוסף טרומפלדור בשנת 1912. יש עדות לבני המשפחה בכניסה לתל חי ועל האנדרטה לטרומפלדור. הדור ההוא חווה את מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. מאז ועד היום אנחנו טבועים עמוק במטולה".

ועם סיפור משפחתי כזה ועם היותו דור רביעי במושבה הגלילית, איך אפשר לוותר על המשק החקלאי של משה ויינשטיין והדור החמישי שבעקבותיו.