נשבעים בשם הדמוקרטיה 

אי ההסכמה (או אי ההבנה) על מהותה של הדמוקרטיה, היא שמביאה כל אחד מהצדדים לטעון שהוא זה שמגן על הדמוקרטיה. אז מי באמת עושה את זה כמו שצריך? 

מתברר שוב ושוב שגם בגילנו המתקדם אפשר ללמוד דברים חדשים. דברים שגם אם שמענו או ידענו את חלקם, כנראה שלא נתנו להם את החשיבות הראויה, או שדעתנו השתנתה לגביהם במרוצת השנים. על רקע ההקצנה והמחלוקות המרסקות את החברה הישראלית בימים אלה, בניסיון להבין את שורשי המחלוקות, התחדדו עבורי כמה תובנות, חדשות או נשכחות, מעבר לסיסמאות ולמהומה הרבה, כפי שהיא מתנהלת בכנסת וברחובות, בעיתונות וברשתות החברתיות. בחרתי לעסוק הפעם בשתיים מבין היותר משמעותיות שבהן.   

הדמוקרטיה  

המהפכה המשפטית שממשיכה (עדיין) להוביל ממשלת "הימין המלא מלא", הציבה את המאבק על אופייה הדמוקרטי של המדינה, כקו פרשת המים, החוצה היום את החברה הישראלית, יותר מכל מחלוקת אחרת. מעבר לתסכולי העבר והמתחים בין עדות ומגזרים, יש מחלוקת עמוקה על מהותה של הדמוקרטיה. זו אינה מחלוקת על השאלה האם דמוקרטיה. כולם נשבעים בשמה של הדמוקרטיה ואני רוצה להניח שאין זו אמירה רק מהשפה ולחוץ, ללא כוונה.  

המחלוקת חוצה בין מי שחושבים שעיקרה של הדמוקרטיה הוא קבלת ההחלטות בדרך של ספירת קולות והכרעת הרוב. חלקם סבורים שהדמוקרטיה היא שלטון הרוב, ללא כל מגבלה, "כי כך רצה רוב העם". האחרים (ואני ביניהם) חושבים שעיקרה של הדמוקרטיה שהיא מגבילה את כוחו של כל שלטון, גם שלטון הרוב שנבחר בבחירות דמוקרטיות. שהיא מחייבת לשמור על זכויות המיעוטים ועל זכויות הפרט, והיא מחייבת בקרה אפקטיבית על התנהלות השלטון והחלטותיו.  

שומר הסף 

בדמוקרטיה כזו (ליברלית) השלטון מחויב לחוק ועל בית המשפט מוטל להיות שומר הסף ולוודא שהשלטון (הממשלה והכנסת) לא יחרוג מגבולות החוק והסבירות. בית המשפט הוא שאמור לקבוע מתי יוזמת חקיקה כלשהי אינה תואמת את החוק, החוקה (אם יש כזו), חוקי היסוד, או שהיא חורגת מההסכמות המלכדות את החברה, דוגמת "מגילת העצמאות" שלנו. על פי עמדה זו העקרון של הפרדת הרשויות אינו אמור להרחיק את בית המשפט מביקורת על החלטות הממשלה והכנסת. ההפך הוא הנכון. מחובתו של בית המשפט לשמור על עצמאותו, כדי שיוכל לפקח על השלטון ולוודא שאינו חוצה את גבולות החוק והסבירות.  

פרופ' עודד בלבן (החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה) מסביר במאמר שהתפרסם לאחרונה בעיתון "הארץ", כי הטכניקה של ספירת קולות והכרעת הרוב, נחוצה אך ורק למצבים בהם לא ניתן לקבל החלטות באופן רציונאלי על בסיס מידע ברור ומוכח, ואילו המאפיינים האחרים של הדמוקרטיה, בראשם הגבלת כוחו של השלטון, שמירת זכויות המיעוטים, שמירת זכויות הפרט, חופש הדעה והזכות להיאבק עליה, אמורים להנחות את המדינה הדמוקרטית תמיד.  

דמוקרטיה מרוקנת מתוכן 

אי ההסכמה (או אי ההבנה) על מהותה של הדמוקרטיה, היא שמביאה כל אחד מהצדדים לטעון שהוא זה שמגן על הדמוקרטיה. מובילי המהפך המשפטי מתקוממים נגד הקביעה שהם מובילים לדיקטטורה כפי שהכרנו אותה במשטרים היותר חשוכים בהיסטוריה האנושית. נכון, הם אינם מובילים במתכוון לאותם משטרים חשוכים והם אינם מציעים (לפחות בשלב זה) לפזר את הפרלמנט ולבטל את הבחירות. אך גם בלי להגיע למהלכים כה קיצוניים, יוזמת החקיקה שלהם מרוקנת את הדמוקרטיה ממהותה.  

הם מתעלמים מהאפשרות שהרוב שנבחר בתהליך דמוקרטי, עשוי לפעול באופן דיקטטורי, כפי שהקואליציה שלהם ניסתה להוביל את המהפך המשפטי, במהלך חקיקה מהיר ואגרסיבי, מבלי לנסות להידבר ולהגיע להסכמה רחבה. חסרה לנו מילה מתאימה למצב בו הדמוקרטיה מרוקנת מתוכנה, מבלי להכריז על ביטולה, כפי שקרה וקורה היום במדינות אחדות. חסרה מילה (מושג) שתשקף נאמנה את מהותו של השלטון אליו חותרת ממשלת "הימין מלא מלא". משהו שהוא קליפה דמוקרטית לכאורה, ריקה מתוכן דמוקרטי אמיתי. עד שהאקדמיה ללשון תמצא את המילה המתאימה, נמשיך לדבר על "דיקטטורה".  

ארץ ישראל בין זכות לחובה 

ידיד קרוב מ"הקיבוץ הדתי", מי שרחוק ת"ק פרסה מהשקפת העולם של "עוצמה יהודית" של בן גביר וסמוטריץ', תיאר במאמר רחב ומעמיק את המאבק המתנהל בחברה הישראלית כמלחמת תרבות בין ה"יהדות" ל"ישראליות", נוסחה שטבע בזמנו הסופר א"ב יהושע. חלקתי על דעתו של ידידי ועל דעתו של א"ב יהושע.  

החלפנו דעות (בהתכתבות) על משמעות ה"יהדות" ו"הישראליות" עבור כל אחד מאיתנו, עד שנפל לי האסימון: ידידי, מי שהגשים בפועל את הציונות של "תורה ועבודה", מי שאינו נבדל מרבים מאיתנו בהבנתו את מהותה של הדמוקרטיה, מי שאינו נבדל מרוב אנשי המחאה, במחויבותו לרוחה של מגילת העצמאות, להבטיח שוויון זכויות וחובות לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל מין מוצא, דת ולאום. הוא בוודאי אינו שונה מרובנו בשאיפתו להבטיח לעם היהודי להיות עם חופשי וריבוני ככל העמים. ירד האסימון והבנתי שלמרות כל ההסכמות, נשאר הבדל משמעותי אחד בינינו. בעוד שאני מבקש להיות "עם ככל העמים" במולדתו, לדעתו של ידידי הקשר שלנו לארץ ישראל איננו כמו הקשר של העמים האחרים לארצותיהם.  

בעניין זה איננו עם ככל העמים. לדעתו ולדעת חבריו בציונות הדתית השפויה, אנחנו נבדלים בחובה (ולא רק בזכות) לגאול את הארץ. בציווי האלוהי שאיננו חופשיים שלא לקיימו לאמונתם. ביני לבין ידידי אנחנו נבדלים אולי גם פה ושם בסגנון ובמה שאנו מבינים ומקיימים כדי לשמור ולטפח את המורשת התרבותית היהודית. על הפער הזה אנחנו יודעים להתגבר. הפער האחר קשה יותר.  

הכרה בזכות הפלסטינים להיות עם חופשי 

אני, כמו רבים, מאמין כי מאותם ערכים העומדים ביסוד תביעתנו הצודקת להיות עם ככל העמים, חופשי וריבוני בארצו, נובעת ההכרה בזכותם של הפלסטינים להיות גם הם עם חופשי וריבוני בארצם, שהיא ארצנו. ידידי מכיר בזכותם של הפלסטינים להיות אזרחים שווי זכויות. הוא אינו חושש מהתהליכים הדמוגרפיים המסכנים את הרוב היהודי, אך הוא אינו מכיר בזכותם השווה של הפלסטינים לממש את שאיפותיהם הלאומיות, כאן, בארץ ישראל.  

המנהיגות המובילה היום את המפלגות הדתיות, מקצינה והולכת הרבה יותר רחוק. לשיטתם, הציווי האלוהי עושה אותנו ל"בעלי הבית" היחידים. אנחנו ואין בלתנו! זאת למרות שאותו הבית לא היה ריק כאשר חזרנו אליו לאחר אלפיים שנות גלות. המנהיגות הזו לא תהסס "למחוק כפרים" ולגרש את כל מי שלדעתם הם "פולשים חסרי זכויות בבית הזה". טרנספר, שינקה את המרחב שבין הים לנהר מתושביו הערבים, אינו מחוץ לתחום לשיטתם של מי שמאמינים שהם ורק הם "בעלי הבית" במרחב הזה. מאמר זה אינו עוסק בהסדר המדיני הרצוי ואינו דן במשמעויות הביטחוניות, אך אי אפשר שלא להזכיר בשולי הדיון את העובדה שהכיבוש המתמשך ביהודה ושומרון פוגע לא רק בפלסטינים. הוא פוגע ומשחית גם את החברה הישראלית, ועושה אותה אלימה וקשה. גם בעניין זה חלוקה החברה הישראלית מאוד. 

*   *   * 

הקואליציה שבויה בידי הקיצוניים 

הבנת המחלוקות אינה מבטיחה שנדע להתגבר עליהן, ובוודאי שאין בכוחה להעלימן. יתכן שיש בכוחה לסייע לנו לחיות עם המחלוקות מבלי שהן ירסקו את החברה והמדינה. הדבר אפשרי (אולי) כל עוד איננו גולשים לקצוות ההזויים. שאיפות לאומיות לגיטימיות אינן מחייבות "לאומנות" מתנשאת ומדכאת. שמאל חברתי ומדיני אינו בהכרח "שמאלנות" הרואה בכל השאר "פשיסטים" או "בולשביקים" מדכאים.  

הזיכרון ההיסטורי, יכול להכיל את כל הגוונים. את ארגון ההגנה והפלמ"ח, וגם את האצ"ל והלח"י. הוא יכול להכיר בתרומת ההתיישבות הקיבוצית והמושבית להקמת המדינה, ולכבד לא פחות את אנשי המעברות ואת מייסדי עיירות הפיתוח. כולם השתתפו בהגשמת הציונות. כך גם המחלוקת על הכיוון המדיני, אינה מבדילה בין "נאמנים" ל"בוגדים". ריבוי דעות אינו בהכרח חיסרון. יש בו אפילו יתרון, כל עוד הוא מתנהל מתוך הקשבה, דיון פתוח ומכבד. אסונה של הקואליציה הנוכחית שהיא שבויה בידי הקיצוניים. על המחנה הגדול שאינו משלים עם הקיצוניות הדתית והלאומנית, לשים לב שלא להיסחף לקיצוניות נגדית.