במרכז הכפרי "אחווה" שבמועצה האזורית באר טוביה, יש מרפאה לטיפול בבעלי חיים * ד"ר אמיר שיפמן יחד עם בנו אור משרתים את תושבי האזור, שמגיעים עם חיות המחמד שלהם בשעות היום והלילה, בימי חול ואפילו בשבתות ובחגים * אמיר מספר על דרכו להגשמת חלום הילדות שלו, על ספר הילדים שכתב ועוד סיפורים מהחיים
אמיר שיפמן הוא בן למשפחה מאוד שורשית בארץ. אימו מינה (לבית סלידוכין) ילידת ירושלים ואביו שמואל ז"ל, שנפטר לפני שנה, היה דור שביעי בארץ ממשפחה שמוצאה מצפת-טבריה. "אני גדלתי בירושלים בשכונת ניות. למדתי בעיר זו, אבל תמיד היתה לי משיכה לבעלי חיים. מכיוון שגרנו בעיר, אימא לא הסכימה שיהיו בעלי חיים בבית, אבל אני התחברתי אליהם אצל החברים ובשכונה."
אמיר היה חניך בתנועת הצופים ויחד עם חבריו לגרעין הוא היה מגיע בחופשות מהלימודים לקיבוץ יוטבתה. שם פגש גם חיות משק וגם אליהן נקשר כמו לחיות המחמד. "אהבתי את החיים הכפריים," הוא מספר, "וכבר אז ידעתי מהו הכיוון שאליו אני אלך."
בצבא הוא היה ביחידה 8200 באגף המודיעין והשתחרר לאחר חמש שנות שירות, מתוכן שנתיים כקצין בקבע. אז החל המסלול האקדמי הארוך שלו לקראת הגשמת חלומו להיות וטרינר: "בארץ אין מסלול ישיר," הוא אומר. "יש צורך ללמוד שלוש שנים לקראת תואר ראשון במדעי הטבע, ואז, אם יתמזל מזלך, תתקבל בין המעטים ללימודי וטרינריה, עוד ארבע שנים.
"תנאי הקבלה בזמני היו מאוד קשים," הוא מסביר, "כי יש בארץ רק בית ספר אחד לווטרינריה, ובכל שנה היו מתקבלים אליו עשרים סטודנטים בלבד." אבל אמיר לא נרתע: "הדרך שלי היתה ארוכה עוד יותר, כי בבית הספר התיכון למדתי במגמת מזרחנות. לכן נרשמתי ללמוד במשך שנה במכינה שמכשירה לקראת לימודי מדעים ב'הדסה' הר הצופים."
"לאחר שנת המכינה נרשמתי ללימודים לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות, במגמת בעלי חיים. סיימתי את השנה הראשונה בציונים גבוהים, ואז החלטתי לשנות כיוון – במקום לסיים תואר ראשון ובעוד שנתיים לקוות שאתקבל לווטרינריה, החלטתי לנסוע לחו"ל וללמוד שם."
אמיר התקבל ללימודי וטרינריה בעיר טורינו שבצפון איטליה. הוא נסע לשם בלי לדעת איטלקית, שהיא שפת הלימוד שם. אבל במרוצת הזמן הוא הצליח ללמוד איטלקית וסיים בטורינו שלוש שנות לימודים בציונים טובים מאוד.
"ואז שוב 'עשיתי חושבים' והגעתי למסקנה שבעצם כדאי לי להמשיך ללמוד בארץ, במקום בו אקבל הכשרה מתאימה לי יותר, שלא כמו באיטליה, שם חלק גדול מהלימודים לא היה כל כך רלוונטי עבורי, כמו מחלות של חזירים…"
למזלו של אמיר היתה אופציה לסטודנטים מצטיינים שלמדו בחו"ל, להתקבל לשנה שנייה של לימודי וטרינריה בארץ עבור סטודנטים מצטיינים בחו"ל. בכל שנה התקבלו רק שניים או שלושה סטודנטים. "הגשתי מועמדות ולשמחתי התקבלתי," הוא מספר. "אמנם היה עלי ללמוד שוב שנה שנייה, אבל העדפתי ללמוד בסביבה שלי, להכיר את המחלות שאופייניות בארץ ולהכיר קולגות, רופאים בתחום."
הלימודים התקיימו בבית החולים הווטרינרי בבית דגן. "זו היתה חוויה יפה," מעיד אמיר. "היינו קבוצה של עשרים סטודנטים, אווירה ממש משפחתית. אני החלטתי לשלב בין שתי התמחויות: חיות מחמד וכן בקר וצאן." בתום ארבע שנים הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה וטרינרית.- D.V.M. (Doctor of Veterinary Medicine)
לאחר הלימודים, בשנת 1996, אמיר החל לעבוד בחברה בשם "ויטמין" של ד"ר יוש בק מגדרה. הוא ועוד שלושה רופאים העניקו שירותים וטרינריים למשקים חקלאיים מאזור המרכז עד צפון הנגב. "ערכנו ביקורים סדורים והגענו למשקים גם כאשר קראו לנו במצבי חירום. וכך עבדתי בבוקר עם חיות משק – בקר לחלב, בקר לבשר וכבשים, ואחר הצהריים עבדתי במרפאה שלי עם חיות מחמד."
בשנת 2008 עבר אמיר לעבוד בחברת "שיאון" המתמחה בהזרעה מלאכותית של פרות. הוא עסק שם בקשרי לקוחות וכן ניהל את היחידה להשתלות עוברים של בקר לחלב.
מהי השתלת עוברים?
אמיר מסביר: "מייצרים עוברי בקר מפרות מצטיינות שנקראות 'פרות עתודה'. אלו הן פרות משובחות מהעדר הישראלי. מביאים את הפרות המצטיינות למצב של ביוץ יתר, כדי שיווצרו בקרבן יותר עוברים. כאשר הם בני 7 ימים, מוציאים את העוברים ומשתילים אותם בעֶגלות שהערכים הגנטיים שלהן פחות טובים. וכך בעצם משביחים את ההמלטות העתידיות תוך כדי הרחבת מספרן."
משנת 2020 עובד אמיר בחברת תרופות גדולה בשם "וֶטמרקט" אשר מייבאת, משווקת ומפיצה תרופות לכל סוגי בעלי החיים – חיות מחמד, עופות, בקר, צאן. היא מקיימת קשרי עבודה מול חברות התרופות הגדולות בעולם ומייצגת אותן בארץ. זוהי חברה בעלת יותר ממאה עובדים, ביניהם נהגים המחלקים תרופות במסלולים קבועים בארץ. אמיר מרכז מקצועית את תחום התרופות שמיועדות לבקר ולצאן. הוא מעניק ללקוחות ליווי מקצועי, שירות והדרכה.
במקביל למשרה זו, אחר הצהריים, ממשיך אמיר לעבוד במרפאה הפרטית שלו לחיות מחמד, שנמצאת במרכז הכפרי "אחווה", ליד מושב ערוגות. שם יש לו מרחב המתנה נעים ונאה לחיות ולבעליהן, חדר טיפולים וחדר אשפוז.
אמיר נשוי לטליה, שהיא מורה לאמנות בבית הספר היסודי "רגבים" במושב אמונים. שם היא גם רכזת מצוינות. "טליה מציירת ומפסלת, אבל היא מאוד אוהבת את תחום ההוראה וההדרכה," מעיד עליה אמיר.
הם הורים לשלושה בנים. הבן הבכור, אור, הולך בדרכי אביו. הוא מסיים השנה את לימודי הווטרינריה ועובד עם אמיר במרפאה. הבן גל לומד כלכלה ומנהל עסקים. בגיל 14 הוא החליט לחזור בתשובה, ומאז הוא שייך לזרם הצינות הדתית. גל שירת ב'גולני' ומאז השבעה באוקטובר הוא היה במילואים במשך שנה כמעט. הבן השלישי שחר עובד כיועץ נדל"ן. לאמיר וטליה יש חמישה נכדים.
רפאל במרפאת החיות של סבא
כך נקרא ספר הילדים שכתב אמיר. "הכתיבה מאוד אהובה עלי," הוא מעיד. "בדף הפייסבוק אני מעלה סיפורים ואירועים מעבודת המרפאה. המרפאה היא מקום שמצטברים בו סיפורים – האוכלוסייה מגוונת, מגיעים בעלי החיים מסוגים שונים, וגם הבעלים של בעלי החיים הם לפעמים סיפור בפני עצמו."
הדמות הראשית בספר היא הנכד הבכור, רפאל, שעוזר לסבא הווטרינר לרפא חיות. יש בו שישה סיפורים על שישה מקרים בהם כלבים וחתול זקוקים לעזרה רפואית. את הספר איירה בכישרון רב יעלי סגל-ברנתן. האיורים שלה שובבים ומשמחים, והווטרינר המצויר הוא בן דמותו של אמיר.
"תהליך הכנת הספר היה מרתק עבורי," אומר אמיר. "הייתי בטוח שזה סיפור פשוט. אבל מסתבר שלא – ההגהות, העריכה הלשונית, האיורים. תהליך של כמעט שנה. לא ידעתי שזה כל כך מורכב."
בסופו של דבר אכן יצא לאור ספר מוקפד ונאה בצורתו, ושובה לב בתוכנו. עתה מחכים במשפחה שסבא אמיר יכתוב ספרים גם על הנכדים האחרים. ואל נא תדאגו, סיפורים לא חסרים במרפאה. בדרך כלל ביום שישי נוהג ד"ר אמיר שיפמן נוהג לשתף את חבריו בפייסבוק בסיפורים מן המרפאה שלו. להלן כמה מן הסיפורים:
מוסכניק של בעלי חיים
"לפני הרבה שנים התייצב אצלי במרפאה בעל מוסך רכב, איש יקר עם כפות ידיים גדולות וציפורניים שחורות מגריז ושמן מכונות. בידיו החזיק כלב קטן שנזקק לניתוח מורכב.
לפני הניתוח ומעט לפני ההרדמה חייך אלי האיש חיוך רחב ואמר לי: "טוב, אז אתה מוסכניק של בעלי חיים." צחקתי ועניתי לו: "ההבדל היחיד בינינו הוא שאתה מטפל ברכב עם מנוע דומם, ואילו אני, כאשר אני מנתח, ה'מנוע' של הכלב עובד ואוי ואבוי אם יפסיק לרגע…"
אוכלת לו את הראש
"השבוע כשטיילתי בגינה עם פונץ׳ שמאושפז אצלנו (זה לסיפור אחר) ופגשתי את שלמה, שלמה הגמל. במבט שני זו הייתה כנראה שלומית, כי אצל גמל-שלמה הנקבה גדולה יותר מהזכר, ואכן היצורה החמודה הזו הייתה באורך מרשים של כ-10 סנטימטר, ולכן שערתי שמדובר בנקבה. אגב, בדרך כלל הם ירוקים, אבל אצל הטורפים עזי הנפש הללו צבע הגוף מושפע גם מהלחות היחסית.
"כתבתי 'עזי נפש' כי יש להם זוג רגלי טרף קדמיות שאינן משמשות להליכה אלא רק ללכידה, לריסוק ולאכילת הטרף שנלכד. הם עזי נפש אך באותה מידה הם חמודים להפליא, ואין ביכולתם לגרום כל נזק לאדם. הם אינם ארסיים או נושאים מחלות. בחצר הם מהווים חלק מקבוצת המדבירים הביולוגיים.
"והכי רומנטי אצל נקבת גמל-שלמה שהיא "אוכלת את הראש" לבן הזוג שלה, כפי שהצעירים מביננו נוהגים להגיד, אבל היא באמת אוכלת לזכר את הראש. זה קורה דווקא בזמן שהם מזדווגים. אז הנקבה עורפת לזכר את הראש. נראה שהסיבה לכך היא, שמוחו של הזכר מעכב את פעולת שחרור הזרע. הסרת הראש מביאה להסרת העיכוב, ובכך היא מגדילה את הסיכוי להפריה מוצלחת. אז ברוך שלא עשנו גמל-שלמה."
לוקה מקיבוץ חולית
"מספר חודשים ציפיתי לפגוש את אהוביה, והנה השבוע הוא ולוקה הכלבה הגיעו לבקר.
"בשבעה באוקטובר, כשחדרו מחבלי חמאס לקיבוץ חולית, הם השתלטו על כמה בתים של חברי הקיבוץ. באחת הדירות שהו תהילה קטאבי ז״ל ולוקה הכלבה שלה ושל בן זוגה אהוביה. תהילה נרצחה, אהוביה ניצל כי לא היה בבית, ואילו לוקה הכלבה הצליחה להימלט. בתחילה אהוביה היה בטוח שגם היא לא שרדה, אבל הסתבר שהיא הסתתרה ברכב שלו ושל תהילה ז״ל וכך ניצלה.
"החיילים מצאו את לוקה והיא הגיעה אלינו לניתוח חרום ביום שישי 13.10 עם רסיס של רימון בדופן בית חזה. למחרת הניתוח הוחזרה לוקה לאהוביה המקסים, ובהמשך היא החלימה והתאוששה יפה.
"השבוע , כאמור, הגיעו אהוביה ולוקה לבקר אותנו ולהגיד תודה. היה מפגש מרגש, מאד מרגש".
איך מאבחנים?
"אחד הקשיים הבולטים בטיפול בחיות הינו הליך האבחון. בעל החיים כמובן לא מנדב מידע על מה שקרה ומה כואב לו, ואנחנו הרופאים צריכים להפעיל את כל הידע והניסיון על מנת לאבחן ולטפל נכון.
כך בדיוק היה באחד הלילות השבוע כאשר ע. (השם שמור במערכת) התקשר בשעה עשר וסיפר שכלב הגולדן שלו אינו כשורה. עשרים דקות לאחר מכן הוא הגיע למרפאה עם הכלב, אשר כשל בהליכתו, הראה סימני בלבול ולא שלט במתן שתן. ההתנהגות היתה מוזרה: לרגע הוא נשכב ללא נוע ולרגע רץ כאחוז דיבוק תוך איבוד שיווי משקל.
"על שולחן הטיפולים ובבדיקות מקיפות כולל בדיקות דם, לא גיליתי משהו חריג, אבל משהו במבט ה'מסטול' של הכלב העלה בי את החשד. בֵּרור מעמיק יותר מול הבעלים אימת את הסברה שלי, כי הגולדן החמוד היה שותף שמח לקנאביס / גראס. מכאן התקדמנו. הוא קיבל תרופה שגרמה לו להקאה וזכה להמשך טיפול ומעקב עד להחלמה מלאה.
"ומכאן להמלצות לבעלי חיות מחמד: ראשית, חשיפת בעל חיים לקנאביס עלולה להיות מסוכנת ועל כן נדרשת תשומת לב מירבית בעת אחסון החומר בבית. ושנית, שיתוף פעולה עם הווטרינר יקצר את הליך האבחון, יחסוך זמן יקר ויאפשר טיפול מהיר יותר עם סיכויי החלמה גבוהים ".
כמה ומה מרוויח וטרינר?
"באחת מקבוצות הפיסבוק שאלה מישהי על הפרנסה של רופא וטרינר. שאלה לגיטימית, בוודאי במדינת ישראל עם מציאות כלכלית לא פשוטה. אך בסוף של דבר, כפי שהשבתי לבחורה ששאלה, מי שפונה לעולם הזה צריך שהלב שלו יהיה שם מתוך תשוקה אמיתית וחלום ילדות. כי כדי להיות רופא וטרינר, כך אני מאמין, צריך לפעמים לוותר על לילות, על ארוחות שבת ועל שמחות משפחתיות. כי להיות וטרינר זו קודם כל דרך חיים ואחר כך גם שכר.
"אז בערב שבת, כשהמשפחה ישבה סביב שולחן השבת, אור בני ואני מצאנו עצמנו מטפלים בבעלי חיים שמצבם מורכב והם מאושפזים אצלנו, כי הלב שלנו שם."
נזכר בסבתא קיילה
"החודש האחרון במרפאה היה עמוס למדי, כאשר לצד טיפולים שגרתיים התמודדנו גם עם אירועים קשים של תאונות, פציעות, נשיכות ולצערי גם המתות חסד.
"המקרה המיוחד בחודש האחרון אירע בדיוק בחג ראש השנה. מקרה שהחזיר אותי לזיכרונות על סבתא קיילה ז״ל. סבתא קיילה ז״ל לא נהגה להרבות בחיוכים. היא היתה אישה אינטליגנטית, חזקה ודעתנית. סבתא שאהבה לקרא ספרים בשפת היידיש, שהייתה השפה העיקרית בה העדיפה גם לדבר.
"סבתא קיילה מאד התקשתה לקבל ולהבין את בחירתי ללמוד רפואת בעלי חיים, ולא אחת סיננה בחוסר שביעות רצון: 'כל כך הרבה שנות לימוד, למה כבר לא בחרת לרפא בני אדם?'.
"אבל אני, כידוע, בחרתי את דרכי המקצועית כבר בגיל צעיר, ואני הולך בה באדיקות כבר קרוב ל-30 שנה. ומדי פעם נזכר באותו משפט של סבתא.
"לפני מספר שנים פצעתי את הברך בטיול לרומא ונזקקתי לטיפול וליעוץ 'רופא של בני אדם'. הוא טיפל ברגלי כשהוא כפוף. בסוף הביקור נזכרתי בסבתא. חייכתי לעצמי והרהרתי: הרופא הזה מטפל בחולים כשהוא מתכופף וגם מכאיב, אבל בניגוד למה שקורה אצלי במרפאה, אף אחד מלקוחותיו לא נושך אותו או חלילה משתין לו במרפאה.
"מקרה אחר, שקרה בראש השנה, שוב החזיר אותי לסבתא. בשעה תשע בבוקר קיבלתי הודעת ווטסאפ מלקוח קולגה, שהוא מנהל מחלקת 'אף אוזן גרון' בבית חולים של ההולכים על שתיים. הודעה שלו היתה בזו הלשון: 'שנה טובה וסליחה על ההפרעה בחג. כבר כמה ימים שהכלבה שלנו מתנהגת מוזר מאוד ונראית סובלת. אתה זמין להתייעצות?'. מובן שהתפניתי לשוחח אתו, ומדבריו הבנתי שהכלבה חייבת להיבדק בשל סימנים נוירולוגיים לא ברורים.
"הוא הגיע אלי עם הכלבה, ובסופו של דבר היא הורדמה וגוף זר נשלף מתעלת האוזן שלה. הכלבה התעוררה, החלימה יפה, ואני חשבתי לעצמי: אולי סבתא קיילה הייתה נותנת כמה נקודות זכות לנכד שלה על בחירתו, לאחר שהוא ריפא את אוזן הכלבה של מנהל מחלקת אף אוזן גרון.
"שבת שלום ושחטופים יחזרו כבר הבייתה."
