ילדים זה שמחה, ארוחות משפחתיות זה שמחה, ובכל זאת הדי בן עמר היה שמח לגמור עניין בשבע דקות מטכ"ליות
ב-2010 נולד לחניה ולי הנכד השלישי – והאחרון בשלב זה שבו עומדים הדברים.
מטבע היחסים שבין זוגתי-לחיים-ארוכים וביני, הם היו מצויים אז ועדיין נותרו גם היום באותו שלב של בשלות נינוחה, שבה יחסי המין מתמצים בעשיית נכד מדֵי כמה שנים, ועל כן ברור שכל אירוע לידה כזה מלווה בהתלהבות אורגזמית ומלאת התפעמות. כולם נסעו אז למחלקת היולדות.
הם עמדו במסדרון הצר של בית החולים, והצטופפו בחדר שבו שכבו שלוש יולדות בשורה, וצילמו זה את זה ומעת לעת גם את הרך הנולד, והתחבקו זה עם זה, והצטלמו, ונתנו נשיקות על הלחי בהתרגשות רבה, והצטלמו, ולחצו יד זה לזה, ואמרו איש לרעהו "מזל טוב”.
והצטלמו כבר אמרתי? גם אני נסעתי לבית החולים.
קודם כול, רציתי להראות לכולם שהמוניטין שיצאו לי, של סוציומט ומיזנתרופ, אינם מבוססים על המציאות והם כולם דיבה ולשון הרע. עובדה – הינה אני מחלץ את עצמי מחמימותו הנעימה של הבית ומגיע למחלקת היולדות. ושנית, בכניסה לבית החולים ישנה אותה עגלת קפה וידעתי שאם ארכוש לי קפה בכוס חד-פעמית ואשב על ספסל במסדרון, אוכל להתענג על העובדה שאני נמצא בבית החולים שלא לצורך בדיקות או אשפוז, ולהודות לבורא עולם שאני בריא לגמרי לשם שינוי ומצוי שם רק לצורך ביקור, ותסכימו אתי ששמחה כזו לא עניין מובן מאליו היא.
בקיצור, הגעתי לבית החולים ועליתי במעלית למחלקה, דרוך ומוכן לכל צרה, כי בפעם שלפניה כשהייתי ביולדות, לאחר הולדת הנכדה, רצו להשכיב אותי על אלונקה ולתת לי זריקת זירוז – בגלל הבטן שלי חשבו שאני כבר בחודש עשירי. הפעם נכנסתי בזהירות, צמוד לקירות. כשנכנסתי למחלקה פגשתי אנשים מאושרים.
אני יודע שזה נשמע כמו שם של סרט של אמיר קוסטוריצה, אבל במסדרון מחלקת יולדות ב"לניאדו" הסתובבו אנשים מאושרים, מלאי חיוכים, כשהם דוחפים עגלות פרספקס שקופות שבהן שכבו אנשים קטנים אפופי רגיעה, ישנים בעיניים עצומות, ידיהם הקטנות מאוגרפות והם אינם יודעים, אותם אנשים קטנים, שמכאן והלאה נגמרה השלווה. שכל האנשים הגדולים הללו סביבם רימו אותם. עבדו עליהם ללא בושה. הם אינם יודעים, הנולדים, שהאנשים הגדולים סביבם עשו אותם להנאתם הפרטית או מתוך תחושת חובה ולחץ חברתי. או לחלופין מתוך אמונה באיזו מצווה לא לחלוטין ברורה. ואִילו עבורם, עבור האנשים הקטנים הללו, גן העדן נגמר. עכשיו מתחיל גיהינום קטן.
זו הרי מהות הסיפור התנ"כי על הגירוש מגן עדן, לא? לֵידה.
אז הצטרפתי למשפחה שלי הזוהרת והשמחה, והתחבקתי והצטלמתי ונישקתי אנשים על הלחי וחייכתי למצלמה, ואמרתי מזל טוב ושיהיה לברכה, והצטלמתי שוב, ואחר כך הלכתי להסתכל על הנכד שלי שנולד. ונעצרה לי הנשימה. הוא היה כל כך יפה בעיניי. וידעתי לאיזה עולם הוא הגיע, וכאב לי הלב עליו.
מצב תודעתי של טירונות
יומיים אחר כך נסעתי עם זוגתי-לחיים-ארוכים לבקר את הכלה שלנו ששהתה עדיין במחלקה.
היו שם עוד מבקרים ובעיקר מבקרות, והשיחה נסבה על חוויות שונות של לידה. מאחר שלא ילדתי בעצמי, לא היה לי הרבה מה לתרום לשיחה, אבל מאחר שהיה לי חלק, מזערי אומנם, בלידת שלושת ילדיי, וגם הייתי כבר בביקורים קודמים במחלקת היולדות בעת לידת ילדיי ונכדַי, וישבתי לא מעט במהלך חיַי ליד יולדות ויולדות-לשעבר ששוחחו ביניהן כמו עכשיו, אני מתמצא היום מספיק כדי לתת מבט ממוקד באישה ולומר לכם אם יש לה פתיחה של שלוש או ארבע אצבעות או אם הרחם שלה עדיין סגור או אם היא בכלל בהיריון.
אפשר לומר שבעניינים של היריון אני חצי-מקצוען.
אז הקשבתי לשיחה ושאלתי את עצמי: האם כל האנשים הללו סביבנו במחלקה אינם יודעים מה מחכה להם? לילות בלי שינה, עייפות רצוצה, מצב תודעתי של טירונות בצבא – איפה ששָׂמים אותך אתה נרדם – ויתור על כל מה שהיה אישי ופרטי, ויתור על עצמיותך לכמה שנים עד שהילד מגיע לגיל שאפשר לשלוח אותו לשחק אצל חברים ולהרוויח כמה שעות של שקט ואינטימיות, או להושיב אותו מול אתרים פורנוגרפיים באינטרנט, שישעשע את עצמו. כל זה בשביל להראות לכולם שגם לך יש ילדים משלך? משפחה?
האווירה הקסומה והקסם שפג
משפחה זה דבר נהדר.
כל יום שישי בערב נהגו באותם ימים להגיע אל הבית של חניה ושלי חמשת הילדים שלנו – אנשים בוגרים כולם, לפחות כרונולוגית, אם לא באישיותם – והנשים והנכדים, וכולם נהגו להתיישב בסלון או הסתובבו סביב המטבח בזמן שחניה ואני ערכנו את השולחן, ובאוויר עמד תמיד ריח של בישולים שחניה או אני בישלנו במשך היום, ואני נהגתי להסתכל על המשפחה שלי תמיד בהנאה ובגאווה ובשביעות רצון עצמית לא מעטה, ולשמוע מהם מה חדש אף שדיברתי איתם בטלפון או פגשתי אותם גם יום וגם יומיים קודם לכן, והייתה אווירה חגיגית, כמעט אפשר לומר קסומה.
אחרי שבע דקות בערך העניין הזה נהג למצות את עצמו והקסם פג.
בשלב הזה הרגשתי בָּשל לכך שכולם ילכו הביתה ואני אתיישב בשקט על הפוף שלי עם ערמה של עיתונים ומוספים או אצפה בתוכניות איכות כמו "אמריקה גאט טאלנט" או "הטופ-מודל הבאה”.
אבל עדיין חיכתה לי הארוחה המשפחתית עצמה, וצריך הייתי לשרוד אותה איכשהו.
רבאק, יום שישי! הערב היחיד בשבוע שבו הייתה לי האפשרות לקחת את הזמן שלי לאט לאט, בניחותא – או ככה לפחות צריך היה להיות. הערב היחיד בשבוע שבו הגעתי הביתה לפני שמונה או תשע בערב. שהיה לי הזמן להיזרק קצת. לנקות את הראש. במקום זה ניקיתי את השולחן.
ניקיתי את השולחן ושטפתי את הכלים בזמן שכולם יצאו למרפסת אחרי הארוחה לעשן סיגריה ולשתות קפה. נעשיתי מומחה לעניין. יכולתי לשטוף כלים של ארוחה בת 12 נפשות ב-20 דקות, כולל כלי הבישול, ההגשה, הצלחות, הכוסות, הסכו"ם והשולחן עצמו. עשיתי זאת אז ואני עדיין עושה כך היום כי אני שונא את המדיח, ששוטף את כל זה בשתי נגלות של שעה ורבע כל אחת, זאת אומרת שעתיים וחצי עם הרבה רעשי רקע בסביבה. אני יודע לעשות זאת ב-20 דקות, כאמור, ולי, בניגוד למדיח, לא צריך להכין קודם את הכלים כדי שיהיו נקיים ומוכנים לשטיפה. שלא כמו המדיח שלנו, אני מוכן לשטוף גם כלים מלוכלכים.
לוּ רק אפשר היה לערוך את ארוחת ליל שישי כמו ארוחה צבאית תקנית, נהגתי לחשוב אז – שבע דקות וחוזרים למאהל! אבל חניה מאוד אהבה ועדיין אוהבת את כל הקטע של משפחה לדוגמה, ולי נותר תמיד רק לומר, "בטח יקירתי, אם זה עושה לך את זה״.
כך גם במחלקת היולדות.
חניה נשארה במחלקת היולדות כי כולם היו שם. אני נפרדתי והתנשקתי עם כולם ונכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה, מקווה לתפוס איזו סדרת מתח טובה.
בדרך הדלקתי רדיו וממנו בקע קולו של שלמה בר, שר "ילדים זה שמחה". התחלתי לשיר איתו בקול רם. ניידת מאחורַי הבהבה באורות והשמיעה "טוט" קצר עם הסירנה.
הפסקתי לשיר. אני יודע לזהות מתי אני הופך למטרד ציבורי.
