כמה הדי בן עמר אוהב אומנות? הוא מוכן להסתובב במוזיאונים של פריז בלי סוף, ובלבד שיש בהם מזגן
בביה"ס היסודי ובתיכון הייתי הממונה על ציור פלקטים ובריסטולים לקישוט הכיתה. הסיבה שנבחרתי לעשות זאת? המורים והמורות שוכנעו שיש לי כישרון ציור ולכן יהיה זה הדבר הנכון.
זרמתי איתם. בעיקר משום שבאמת אהבתי לצייר. עד כדי כך אהבתי לצייר, שהתחלתי להתעניין באומנות כבר בשנים ההן, וכשסיימתי תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב נרשמתי ללימודים במדרשה לאמנות ברמת השרון, כיום בבית ברל.
"לא מספיק שלמדת סוציולוגיה, עכשיו אתה לומד אומנות?" אבא שלי אמר. "למה לא תלמד גם מסגרות או פחחות, כדי שתוכל להתפרנס ממשהו?"
ואחר-כך הוסיף: "אתה כבר בן 25, אתה יודע".
"ואן-גוך היה בן 27 כשהתחיל לצייר", אמרתי. "ותראה לאן הוא הגיע!"
"המממ", אבא שלי אמר. "הוא הגיע לבית-חולים לחולי רוח, אם אני זוכר נכון."
ואז אמר: "אני מקווה שלא תיכנס אלינו באחד הימים בלי אוזן!"
ועדיין התעקשתי.
נהגתי להגיע אל המדרשה בשמונה בבוקר, שעת הפתיחה, ולהישאר בה עד השעה שמונה או תשע בערב, עובר משיעור לשיעור ומסדנה לסדנה – ציור, פיסול, איור, גרפיקה, צילום וכל תחום של אומנות שניתן היה לשים עליו יד.
נהניתי מכל רגע.
כשחזרתי ליד-חנה בשנת 80' עבדתי בגד"ש וחזרתי לצייר בחדר, אחרי העבודה, הפעם בפסטל וגיר, חומרים שלא נגעתי בהם במדרשה. מצאתי שהם מדברים אלי יותר משאר החומרים. הקריירה האומנותית שלי הייתה קצרה שכן פגשתי את חניה, שכבר הייתה אם לשניים, התחתנתי, קיבלתי עלי לרכז ענף, ונעשיתי אבא לחמישה, שכללו את שני ילדיה של חניה מנישואים קודמים, בת משותפת עם חניה וזוג תאומים, בן ובת, הכול בתוך פחות משלוש שנים.
והציור והאומנות נשארו כסיפור אהבה לא ממומש.
פה ושם חזרתי לצייר בעיתות פנויות, כשהיו כאלה, ולבקר יחד עם חניה בגלריות ובתערוכות. מעת לעת כשנסענו לחו"ל ביקרנו גם בגלריה מקומית או מוזיאון.
כך קרה שבביקורנו בפריז ב-2008 ביקרנו גם בלובר.
אומנות המיזוג
זה עשוי להישמע לכם טריוויאלי, שמישהו שאוהב אומנות הולך לבקר בלובר, אבל זה ממש לא.
ביקור בלובר בפריז, או בפראדו במדריד, או ברייקסמוזיאום באמסטרדם, או בנשיונל גאלרי בלונדון – למה הדבר דומה בעיניי? דומה הדבר בעיניי למישהו שאומר "אני אוהב לאכול תפוח עץ", ומביאים משאית של תפוחים והופכים אותה על ראשו.
אבל היי, הוא בסך הכול אמר שהוא אוהב תפוחים, לא שהוא רוצה להיקבר תחתיהם.
למרות האמור לעיל, נכנסנו כאמור בעת ביקורנו בפריז גם למוזיאון הלובר ונשארנו בו למעלה משלוש שעות, והייתה לכך סיבה טובה: בשלוש השעות הללו השתכנעתי, שוב, שהיצירה הגדולה ביותר שיצרה התרבות האנושית מאז ומעולם היא המזגן.
צריך להבין שהיינו בפריז בתחילתו של הקיץ, הטמפרטורה בחוץ מתקרבת ל-30 מעלות וגשם יורד מעת לעת, מה שהביא את הלחות ל-60 אחוז ויותר, ובלובר יש את אחת ממערכות מיזוג האוויר הטובות בעיר.
ואין כמוני מכור למזגנים.
על כן אין להתפלא על כך שגיליתי בלובר העדפה ברורה לציור הפלמי של המאות ה-16 וה-17 על פני הניאו-קלאסיציסטים והרומנטיקנים הצרפתיים, מאחר שאצל הללו האחרונים התקרה חצי-שקופה, ועל כן חלק מקרינת השמש חודר פנימה, ועל כן הטמפרטורה אצלם באולם גבוהה בארבע עד חמש מעלות מאשר אצל ההולנדים, שהתקרה באולם שלהם מבודדת ממש והמיזוג באולם שלהם עושה יופי את העבודה.
וגם הכורסאות שם יותר נוחות.
אז באומנות אני בעד אייאקס.
מדרום-מזרח רמת גן ועד לפומפידו
מיזוג טוב יש גם בבובורג. בובורג הוא שם חיבה למוזיאון לאמנות על שם פומפידו, נשיא צרפת המנוח. הבובורג נחשב הוא עצמו ליצירת אומנות, ואפילו גאונית, לאחר שיצא מכרז בינלאומי לתכנונו בין גדולי האדריכלים בעולם, ומתוך 680 הצעות נבחרה הצעתם של זוג יוצרים, בריטי ואיטלקי. הגאונות ביצירה הזו, כך אומרים, היא שהמתכננים תכננו את המבנה כך שכל הצנרת הולכת על הקירות בחוץ – מים, ביוב, חשמל, מיזוג וכו'. אני חייב לציין שהמוטיב הזה, של צנרת שהולכת על קירות המבנה מבחוץ היה מאוד נפוץ בשנות ה-50 בשכונת ילדותי "מפדה אזרחי" בדרום-מזרח רמת-גן, וכשהתבגרתי ועבדתי בשנות ה-70 עם נוער עבריין שנקרא גם "נוער שוליים" בכפר הנוער קדמה, גיליתי שאותו מוטיב עדיין נפוץ מאוד בשכונה ד' בבאר-שבע, שידועה כשכונת מצוקה קשה, שממנה הגיעו חלק מהנערים לכפר.
מדהים הדבר בעיניי איך לא תפסתי כל השנים הללו עד כמה התכנון הזה גאוני, ולא ברור לי עכשיו למה משקיעים בכל הבניינים החדשים כל כך הרבה מאמץ כדי שכל הצנרת תעבור בקירות, אבל זה משום שגם אם אני מבין משהו באומנות, באדריכלות אני מודה ומתוודה שאין לי כל מושג.
לחתוך את המונה ליזה בסכין
מיזוג טוב, מסתבר, יש גם במוזיאון ד'אורסה – תחנת רכבת ישנה שהפכה למוזיאון. במדריך התיירים כתוב שבמוזיאון ד'אוֹרסֵה יש המיזוג הטוב ביותר בעיר, אבל גם בהיבט האומנותי מוזיאון ד'אורסה נראה מעניין.
לבקר במוזיאון מזכיר לי ישיבה בקונדיטוריה: העוגה הראשונה היא עונג ללקק ממנו את האצבעות. העוגה השנייה טובה לא פחות או כמעט. השלישית כבר מתחילה להעיק, וברביעית אתה רץ לשירותים להקיא.
במוזיאון התהליך דומה: האולם הראשון מהמם. האולם השני מעניין. האולם השלישי מתחיל להעיק, ובאולם הרביעי אתה נזכר בהוא מהלובר שחתך את המונה ליזה בסכין, ואתה חושב: "הממ, יש בזה משהו".
כמו שאומרת חניה אשתי כשהיא יושבת מולי ברולדין: "הכול עניין של מינון, כן???"
