הספר "מסע סוער", שכתב וליקט מוקי צור, מתאר את המעשה הקיבוצי בין השנים 1932 ל-1954, המדינה שבדרך, דרך תקומה ועד לפילוג האידיאולוגי שצרוב בנשמת הקיבוץ. אוסף של סיפורים אישיים ותמונות מחיי היומיום שיחד מספרים סיפור הגדול מסך חלקיו
ספר מסע סוער
שם הספר "מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932" (הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים) שכתב וליקט מוקי צור בעריכת חנה עמית, מעיד על תקופתו. מסע סוער בין הציבורי – המשימתי, לאישי והאינדיבידואלי. בין "פגישה לאין קץ" של אלתרמן (1938) לבין "המנון הפלמ"ח" של זרובבל גלעד (1941). הדימוי שנבחר לעטיפת הספר מעיד על תוכנו ומקוריותו. ילדה (בשער הקדמי) ונער (בשער האחורי) קופצים למרחק במאמץ נעורים מתפרץ (צילומו של צבי נהור מקיבוץ גת). מה יותר נכון לתאר את התקופה האמורה מאשר הבחירה בתמונה הזו שאין בה מהגבורה והפאתוס, אלא צילום של ילדים ביום ספורט קיבוצי. לא עלילות גבורה ואגרופים קמוצים, אלא דימוי פשוט הלקוח מאירוע מקומי, המדגיש שהמעשה הקיבוצי בנוי ברובו מרגעי חול קטנים, במידה רבה השלמה לשם הספר.
"ספר זה הוא המשך לספר 'כאן על פני האדמה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1981)", מספר מוקי צור, "שנכתב יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. בספר שזרנו מסמכים, צילומים, זיכרונות, מכתבים וקטעי ספרות המתארים את ראשית התנועה הקיבוצית עד 1939". את הספר "מסע סוער" תוחם צור בשנת 1954, ולא מסיימו עם קום המדינה ב-1948. להבנתו, החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. יש בי הרהור, שקביעתו של מוקי לוקחת בחשבון את תקופת השסע והפילוג בתנועה הקיבוצית שהתרחשה בשנת 1951, היה לו חשוב לכלול פרק זה בספר.
לספר, שיצא לאור במלאת 50 שנה ליד טבנקין, שלושה חלקים: "החלק הראשון עוסק במציאות הקיבוץ, ביסודות המבקשים ביטוי בחיי היומיום המתעמתים עם המציאות ומעצבים אותה. שזור בו תום נעורים, ניסיון ליצור במהירות שגרה שתאפשר התמצאות וכלים ולהנחילם לממשיכי הדרך.
החלק השני עוסק בשלוש קבוצות מהן ינק הקיבוץ את יכולת צמיחתו. שלושתן הדגישו את הקשר בין צמיחתו של הקיבוץ עם עולם הנעורים. הקיבוץ שכבר היה בן כמה עשרות שנים קלט את עולם הנעורים מתנועות הנוער, ההכשרות מעליית הנוער ומהפלמ"ח.
החלק השלישי עוסק בהשתתפות הקיבוץ בדרמה ההיסטורית הגדולה – התפרצות הר הגעש, שבשיאה היו שישה מיליון יהודים תלויים 'בשערה שרופה' כדברי המשורר (י.ח. ברנר).
תמונה שווה אלף מילים
לדימוי החזותי שבספר, כלומר לצילומים הדוקומנטריים יש תפקיד שווה ערך לתמליל. הם לא אילוסטרציה לשמה, אלא תוכן משמעותי תומך ומרחיב את הכתוב. עבודתה של המעצבת נעמי מורג מוסיפה לספר איכות ומשמעות, ומשלבת את התצלומים כמארג מפתיע ומעניין שמלווה את הספר בכל דפיו. מן הראוי לציין שמוקי צור הוא זה שבחר את תצלומי הספר משלל מאות תצלומים, בעצה אחת עם המעצבת.
התצלום הפנימי הפותח הוא זוג רגליים משולבות נעולות בנעלי עבודה נוטפות בוץ, קש ורפש של עמל שדות, לא מזוהות, ללא תווי דמות. לאמור, נעלי העבודה (צילום: טוביה ריבנר) הם הבסיס עליו בונים קיבוץ, ואילו תצלום בדף הסיום הפנימי מתאר צייר קיבוצניק מבית אלפא המצייר את נופי הקיבוץ וסביבתו, מפרש את המעשה הקיבוצי בדרכו. אף הוא ללא פנים מזהות, אלא בגבו (צילום: אליעזר סקלרץ). שילוב בין הלחם לפרח. הבחירה המאוד אישית של דמות, פרט לא מזוהה, לא רק שהיא מסקרנת, היא מצביעה על מהות הספר, שהוא אוסף של סיפורים אישיים שהסך הקולקטיבי שלהם גדול ממרכיביו האישיים, זאת מבלי לאבד את זהותם.
תיבת אוצר
עורך הספר בחר לכל פרק ושער את הסיפורים המלווים אותו. המקורות לקוחים מהשיח הכתוב בתנועה הקיבוצית. עבודת איסוף רבת שנים. לכל סיפור המובא בלקט יש כתובת. אין זה ספר רגיל שמיועד לקריאה בשעות הפנאי מראשית עד אחרית. למרות שמתרחשים בו כל המרכיבים של ספרות במיטבה: מדרמה סוערת עד אכזבה לאין קץ. מכישלון לתקווה. מרעיונות אוטופיים מול מציאות מתגבשת, כאן ועכשיו. זה לא ספר היסטורי רגיל, זה לא סיפורה של התנועה הקיבוצית בפרק זמן נתון, במובן הקלאסי. זה לקט של גם וגם. הספר כמוהו "כתיבת אוצר" שיש לדלות ממנה מעת לעת פיסות פז של מידע לצורך נתון. הספר הוא כלי עבודה, למדריך, למחנך, לתלמיד, לאדם המתעניין, ולאלה כמוני שאוהבים לחטט בעבר (נוסטלגיה). יתרונו שהוא רב שימושי להרבה שנים. זה לא ספר שגומרים ומעבירים הלאה למי שעוד לא קרא. זה ספר לארון הספרים האישי והחינוכי לשימוש רב פעמי.
הספר נוגע במנעד רחב של נושאים: בתקופת הייצוב, מהעלייה החמישית, לאחר שנות העיצוב של ראשית התנועה הקיבוצית (עליהם דובר בספר "כאן על פני האדמה"). במעמד החברות בקיבוץ, במעשה החינוכי. תרבות ואמנות לצד חג ומועד. וכמובן, תנועות הנוער וההכשרות, תקופת "חומה ומגדל" והמאבק על המדינה בדרך כאשר מכונת ההשמד של העם היהודי ממשיכה את פעולתה באירופה. כאן מצטרף הסיפור על גיוס היחידות הארצישראליות במסגרת הצבא הבריטי, החיילים שהיו לשליחים. ולאחר תום המלחמה נותן העורך תזכורת למפעל הבריחה במסגרת עליה ב', למחנות העקורים שלאחר המלחמה, לאי הגירוש בקפריסין ועוד.
הפלמ"ח שכולו תוצרת התנועה הקיבוצית מקבל בספר זרקור מיוחד. הפלמ"ח (פלוגות מחץ) גילם במסגרתו, את ערכי ההגנה, ההתיישבות, העבודה וההתנדבות. חבורת צנחני היישוב (חלקם הגדול מהקיבוצים) פעלו מאחורי קווי האויב הנאצי באירופה, כדי להציל יהודים ולפגוע בצוררים, מקבלים מקום של כבוד בספר, שבו גם הארה מיוחדת של תרומת הקיבוצים במלחמת השחרור, והמחיר הכבד ששולם בה. ולבסוף, פירוק הפלמ"ח וכנס הפלמ"ח בו נאסר בפקודת בן גוריון על חברי פלמ"ח בצבא להשתתף בכנס.
כהמשך לכך אנקדוטה קטנה:
"אלון קיבל מכתב מאיש האצ"ל לשעבר אורי אבנרי בו הוא כותב כי גזלו מהחיילים את הניצחון כי ההנהגה זקנה. במכתב הוא מציע לארגן את שלוש המחתרות – האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח ולהשתלט על המדינה – יגאל אלון לא השיב למכתבו" (עמ' 234).
איחוד ומאוחד
הנתון המרשים ביותר לדעתי בספר הוא עובדת הקמתם של 114 קיבוצים שהוקמו בתקופת מלחמת העצמאות עד 1954. "הם נוסדו בידי בוגרי תנועות הנוער הישראליות בידי נוער יהודי שהגיע מארצות המערב, בידי נוער שהגיע מדרום אמריקה ובידי נוער שעלה מבין שרידי השואה. פרק מיוחד היה פרשת הקיבוצים של יוצאי הפלמ"ח" (עמ' 234).
לצד התקופה ההרואית הזו עומד הפילוג הכואב בתנועה הקיבוצית: "היה הכאב של ההולכים, והיה הכאב של הנעזבים. ההולך הלך מתוך בחירה אישית, ובחירתו הייתה החיזוק שלו. הנשאר – נעזב בעל כורחו, אבל כמובן, נשאר בתוך גופו ובביתו, אשר היו החיזוק שלו" (עמ' 252). בספר מובא ציור של הילדה נירה לב מגבעת השלושה, תיאור צבעוני של חדר האוכל שבמרכזו חומה המבדילה בין האוכלים משני הפלגים (עמ' 253).
בין הסיפורים והאנקדוטות המובאים בשם אומרם משבץ העורך תובנות משלו, שהן הסבר על הכותרים המופיעים בספר.
הספר נחתם בחתימה אישית של מוקי צור. דברים משלו על הספר:
[…]"אני מאמין כי המפגש עם מקורות לכתיבת היסטוריה יכול להיות מקור השראה והזדהות, גם לחדד את יסוד הביקורת ואת הצורך לחפש חלופות. דווקא ידיעת העבר מסוגלת לטפח תחושה של אי ודאות, של ביקורת ובמיוחד של ענווה לנוכח הידיעה שתחזיות של העתיד שנחזו בעבר התבררו כטעויות ואפילו חטאים" (עמ' 271).
