יעל לייבושור בת ה-20 שֵרתה כתצפיתנית סמוך לקיבוץ נחל עוז * היא מילאה את תפקידה באומץ ובמסירות עד הרגע האחרון, עד שהמחבלים פוצצו את החמ"ל בו היתה עם חברותיה ומרביתן נהרגו * יעל היתה דור רביעי למשפחה שורשית במושב גיאה ליד אשקלון
דור ראשון – סבא-רבא יצחק וייס
מספרת סבתה רחל: "מוצאם של הוריי, טובה ויצחק וייס, מטרנסילבניה. שניהם ניצולי שואה שעברו את הסבל בנפרד, ולאחר סיום המלחמה בשנת 1945 הם נישאו זה לזו ועברו לגור בכפר הרומני של אבי. מכל בני משפחתו ניצלה רק אחותו. כל שאר בני המשפחה ניספו בשואה. אבל אבי התאושש מיד והחל להיות חקלאי, רכש אדמות והצליח מאוד. גויים מן הסביבה עבדו אצלו. שם נולדנו אנחנו, שני אחיי ואני. שש שנים אחר כך, בשנת 1951, כשהייתי בת שנה וחצי עלינו ארצה. המשפחה התגוררה כשנתיים בבאר-שבע. שם פגש אבי מכר מרומניה, והוא המליץ לאבי לעבור למושב גיאה, בו התגורר."
בשנת 1953 הגיעה משפחת וייס למושב גיאה. טובה ויצחק טיפחו משק שהתבסס על רפת גדולה.
דור שני – סבתא רחל לייבושור
רחל, הבת הצעירה של טובה ויצחק וייס, ביקרה בגן הילדים במושב גיאה, למדה בבית הספר היסודי במושב ובניצנים, ואחר כך המשיכה ללמוד בכפר סילבר. בשנת 1972 היא נישאה לחנן לייבושור מאשדוד ונקבע שהיא תהיה בת ממשיכה במשק המשפחתי. רחל וחנן, סבה וסבתה של יעל ז"ל, החלו לעבוד בחקלאות וגידלו גיבסנית בחממה. אבל אחרי תקופה קצרה הסתבר שאין בכך די פרנסה, וחנן, סבה של יעל, פתח מוסך לחשמל רכב באשדוד. בכל יום הוא נסע מהמושב לאשדוד וחזר. וכך גם רעייתו רחל שעזרה לו במשרד.
לרחל וחנן נולדו שלושה בנים – חגי, אביה של יעל ז"ל, אסף ותומר. גם הם צמחו במושב גיאה, למדו באותו גן ילדים בו ביקרה רחל אימם, וגם הם למדו בבית הספר התיכון כפר סילבר כמוה. אסף הוא בן ממשיך במשק של רחל וחנן לייבושור, לאחר שהאב חנן נפטר בשנת 2012.
דור שלישי – חגי וגילי לייבושור
חגי הבן הבכור נשא לאישה את גילי לבית משפחת אילוז מירושלים, והם גרים עכשיו בהרחבה במושב. שלושה ילדים נולדו להם, יעל ז"ל, עידו ותמר. חגי הוא מהנדס אזרחי ומודד מוסמך, מנהל את מרחב ירושלים של המרכז למיפוי ישראל (מפ"י), וגילי היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת את יוזמת ה-sel. "היום אף אחד מאיתנו לא חקלאי," אומר חגי, "אבל מרכז החיים שלנו הוא המושב. זה הבית שלי ושל אחיי וגם של ילדיי. אני עוד זוכר מילדותי את הרפת של סבי וסבתי ואת מיון הפרחים בבית האריזה של הוריי."
דור רביעי – יעל ז"ל, גיבורה
יעל לייבושור, בתם של חגי וגילי, היתה תצפיתנית סמוך לנחל עוז ונהרגה בהתקפה באותה שבת נוראה, כאשר מחבלים פוצצו את החמ"ל בו מילאה את תפקידה עם חברותיה עד הרגע האחרון. יעל היתה דור רביעי למשפחה שורשית במושב גיאה ליד אשקלון.
היא גדלה במושב ולמדה בכפר סילבר בכיתת המצוינים "מופת". מעידה עליה חברת המושב מיכל אריאל, שהיתה גם מורתה: "אני לימדתי את יעל בכיתות ז-ח של חטיבת הביניים. זו הילדה המושלמת," היא אומרת בהערכה רבה וממשיכה לתאר את תלמידתה: "היא היתה ילדה חכמה, מוכשרת הרבה מעבר לנורמה, מצטיינת בכל דבר שהיא נגעה בו. ויחד עם זה, היא היתה הילדה הכי טובה, זו שתמיד תעזור לכל מי שצריך. היא למדה בכיתת 'מופת" ושם התחרות היא מאוד גדולה." היא מסבירה. "אבל יעל לא הרגישה שהיא בתחרות עם אחרים, כי היא היתה מאוד צנועה, למרות כל כישרונותיה." ומיכל מוסיפה: "פעמים רבות ביקשתי ממנה לעזור לתלמיד שהתקשה. לפעמים הרגשתי לא נעים שפניתי אליה שוב ושוב והתנצלתי. אבל יעל ענתה לי: 'אין צורך להתנצל. אני עושה את זה בשמחה'."
מספר חגי אביה: "יעל גדלה רוב חייה במושב. היא אהבה את הטבע והסביבה. כאשר היתה תלמידה בכפר סילבר, היא מאוד אהבה את יום העבודה ברפת. בכל שנה השתדלה שישבצו אותה לעבודה ברפת. כנראה יש בזה משהו גנטי," אומר אביה, נכד לרפתן. "יעל היתה מאוד פעילה בתנועת 'בני המושבים'. היתה חניכה ומדריכה כמה שנים, אחראית על חג המעלות ופרויקטים נוספים. הלב שלה היה עם תנועת המושבים," מעיד אביה חגי.
לאחר סיום בית הספר התיכון היא התנדבה לשנת שירות בחברה להגנת הטבע במצפה רמון. "היא אהבה את המדבר את אזור המדבר. בתקופה שבין שנת השירות והגיוס לצבא התנדבה יעל לעזור לחקלאים בצפון, ועבדה במושב בית הלל בגידולי חסה וחצילים. בצבא, כאמור, היא היתה תצפיתנית ושירתה כ-800 מטר מקיבוץ נחל עוז. שם היא נפלה על משמרתה, כאשר מחבלים פוצצו את החמ"ל (חדר המלחמה) בו היתה עם חברותיה.
גילי האם סיפרה בריאיון טלוויזיוני לרפי רשף, על גבורתן של החיילות: "זה היה המוצב הקרוב ביותר לגבול עזה. כשהתחילה ההתקפה ראו הבנות במצלמות את כוחות המחבלים מתקרבים אליהם. הן לא עזבו את המשמרת שלהן, אלא המשיכו לדווח לכוחות מאחור, במאמץ להגן על חברי קיבוץ נחל עוז. על פי ההקלטות ידוע עתה שהן לא קמו מכיסאותיהן עד הרגע האחרון."
חגי מספר בהספד שלו בעת ההלוויה, על היחסים המעולים שהיו ליעל עם הוריה ועם אחיה ואחותה. עוד הוא מספר: "כאשר שמענו שמחבלים זרקו רימונים לתוך החמ"ל, הבנו שהגרוע מכול קרה ויעלי שלנו איננה. אבל עוד לפני שקיבלנו את ההודעה הרשמית על מותה, החלטנו, גילי ואני, שעידו ותמר זכאים לחיים מאושרים ושמחים, ולכן קבענו כולנו חוקים לביתנו מעתה ואילך."
והוא מפרט את חוקי הבית שקבעה המשפחה: "תמיד אומרים רק את האמת; הבית יישאר להיות בית שמח, בדיוק כמו שיעל הקורנת שלנו היתה רוצה; להגשים את החלום של יעל – לצעוד ב'שביל ישראל'; ולהישאר בחיים." וזו משימה לא פשוטה, לדברי גילי. ומסיימת האם השכולה והאמיצה: "אל תאמרו שיעל נהרגה. יעל נפלה על משמרתה. היא נפלה, אבל אנחנו לא ניפול."
יהי זכרה של יעל ברוך. תהיו חזקים, בני משפחת לייבושור.