לרגל הוצאת ספרו "בריק: לוחם ללא פשרות" מספר האלוף במילואים יצחק בריק על עיטור העוז שקיבל, על מוסד קבילות החיילים, על בריחת המוחות מצה"ל – ועל האיום הקיומי המשמעותי ביותר שמרחף מעל ישראל
האלוף במיל' יצחק בריק, בן 74, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא אדם עתיר זכויות במדינת ישראל ובעיקר בתרומתו לביטחונה. הוא לחם כמפקד פלוגה במלחמת יום הכיפורים וקיבל את עיטור העוז, אבל מי שיקרא את ספרו החדש "בריק לוחם ללא פשרות" (הוצאת ספרי ניב) יתרשם שהוא לוחם כעת בשטח האזרחי כדי שתהיה כאן מדינה יותר טובה.
עוקב בדאגה
"כמי שגדל עם המדינה מיומה הראשון ולחם בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, אני עוקב בדאגה אחרי מה שקורה פה בשנים האחרונות ואני מקווה מאוד שיהיה כאן שינוי לטובה כדי שכל מה שבנינו לא ירד לטמיון," הוא אומר. "מהות החיים שלי היא נתינה. אני לא חושב מה ייצא לי מזה, אלא מה ייצא למדינה מזה. לאורך השנים הציעו לי תפקידים שיכולתי לעשות בהם הרבה כסף וזה לא עניין אותי. כל מה שעניין אותי זה לקום בבוקר ולהילחם למען החברה והפרט."
בריק נולד לפני 74 שנה לאבא שאיבד את כל משפחתו בשואה ולאימא שאיבדה את כל משפחתה ויצאה בדרך נס מאושוויץ. הם התחתנו, עלו לארץ והיו ממקימי קיבוץ גלאון, שם נולד וגדל יצחק בריק.
"חונכתי על אהבת המולדת, לתת למדינה ולא רק לקבל ממנה, על ההבנה שאין לנו מדינה אחרת," הוא מספר. "בדור שלי ראו את המדינה לפני הכול ורק אחרי המדינה ראינו את עצמנו."
ברוח הזאת הגיע לבסיס קליטה ומיון חדור מוטיבציה להיות חייל קרבי. שם נכונה לו הפתעה כשקצין בדרגת רב סרן אמר לו: "אנחנו צריכים אנשים בחיל הקשר ואתה הולך לשם."
איך הגבת?
"אמרתי לו שכל חיי רציתי להיות קרבי ולתרום למדינה ואני לא רוצה להיות ג'ובניק. הוא ענה לי: 'אני מודה לך על הרצון לתרום. אנחנו מייעדים חיילים לפי צרכים. תעלה על האוטו'. עליתי על הרכב, אבל אחרי שתי דקות, ממש שניות לפני שהרכב התחיל לנסוע, ירדתי מהרכב, רצתי לקצין הזה ואמרתי לו: 'אני מתחנן בפניך: תן לי להילחם למען המולדת'. הוא השתכנע ואמר לי: 'כזאת רוח לחימה לא ראיתי. רק בשביל זה אני נותן לך ללכת לשריון'."
עיטור העוז
בשנת 1969 השתחרר מצה"ל, עבר לרכז את המשק בקיבוצו וסיים תואר ראשון בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון.
במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה (במילואים) בגדוד 113 שנקלעה למארב קומנדו מצרי. בריק נפגע מרשף של טיל נ"ט ונכווה קשה בפניו.
"והייתי כפשע ביני ובין המוות. הטיל לא פגע בי, אולם התחלתי לבעור מהרשף ומהחום שפלט הטיל. האש אחזה בחולצתי, ובתוך שניות הפכתי ללפיד בוער" (מתוך הספר, עמוד 146)
על אף הפציעה שב ליטול את הפיקוד על הטנק ויחד עם חבריו השמיד את פלוגת הקומנדו.
למחרת השתתף עם יחידתו במתקפת הנגד הכושלת של צה"ל. לאחר הנסיגה ארגן כמה טנקים, חזר והסתער כדי לחלץ טנקים ונפגעים.
"כמפקד פלוגה הייתי נתון באחת מהדילמות הקשות בחיי. מצד אחד, הבנתי שאנחנו צריכים לחבור אל כוחות צה"ל שכאילו חצו את התעלה" (מתוך הספר, עמוד 177).
בקרב פגע ב-25 טנקים ועצר בכך את התקדמות כוחות המצרים. בהמשך הלחימה השתתף בצליחת התעלה וסיים את המלחמה, לאחר שהחליף שבעה טנקים, ונותר אחד מהלוחמים הכשירים הבודדים מגדודו שמנה יותר מ-200 איש לפני הקרבות. על מעשיו אלה הוענק לו עיטור העוז.
אחד הקטעים המרגשים בספר הוא הקטע בו משוכנעים כולם בקיבוץ שבריק מת כי נקלע לשדה מוקשים ולא שמעו ממנו כמה ימים:
"בשעת הצוהריים צעדתי במעלה הדרך לעבר הקיבוץ, כשאני מכוסה בשכבה עבה של אבק דרכים. בדרכי לביתי, טיפסתי במעלה הכביש, ותוך כדי הליכה ראיתי אדם מבוגר שפניו הופנו לעברי וידיו האהילו על עיניו,ֵ והוא מתאמץ לראות מיהו ההֶלך הצועד לעברו. אף אני נהגתי כמותו. רציתי לזהות את הדמות. ככל שהתקרבתי, זיהיתי כי זו דמותו הקטנה של הרפתן יענקל. מבטו הופנה לעברי, אך פיו נדם והוא לא מש ממקומו. כשהגעתי למרחק של עשרה מטרים ממנו, הוא החל צועק לעברי: "מי אתה?" אני הייתי המום מעצם השאלה וצעקתי לו בחזרה: "אני בריק. אתה לא מכיר אותי?" הוא אמר לי, "בריק מת!" ואני עניתי לו באותו הטון: "בריק לא מת, זה אני, ואני חי". הוא קפץ כנשוך נחש ממקומו והחל לרוץ כאחוז אמוק, תוך שאגות רמות: "הוא חי, הוא חי". הוא המשיך לרוץ כרוח סערה לכל עבר במשק ועלה בידו לקרוא רק שתי מילים: "הוא חי, הוא חי". החברים התקבצו סביבו ושאלו אותו: "מי חי?" "מי חי?" שום מילה אחרת לא יצאה מפיו, עד שנשם כמה נשימות עמוקות. וכשרוחו שבה אליו, הוא הצליח לומר: "בריק חי".
לדברי בריק, אפילו ההורים שלו היו בהלם שהוא חזר חי מהמלחמה. "אימא שלי יצאה מהמטבח והתייפחה", הוא מתאר את היום שלא ישכח לעולם.
מה היית אומר היום לבריק הצעיר בן ה-25 שחזר הביתה בחיים מהמלחמה?
"הייתי אומר לבריק הצעיר, ממרום גילי, שהודות ללוחמים כמותך שנלחמו במצבי קיצון, בערפל הקרב, בחוסר ודאות, כשסכנה ריחפה מעל ראשם, המשיכו להילחם, גם כשחברים נהרגו ונפצעו לידם, כי הבינו שאין להם ממלאי מקום, שאם לא יעמדו כחומה בצורה מול האויב לא יהיו אחרים שיעשו את המלאכה ויגנו על משפחותיהם ועל מדינתם, הודות לחירוף נפשם ואומץ ליבם ניצחנו במלחמות ישראל, הודות לגבורתם אנחנו חיים היום במדינת ישראל."
מהו הגורם החשוב ביותר לדעתך שמוביל לניצחון במלחמה?
"מחקרים מוכיחים שרוח לחימה איתנה בקרב הלוחמים היא קריטית להשגת ניצחון בשדה הקרב. גם צבא עתיר טכנולוגיה, מאומן כהלכה ובעל יכולת מקצועית גבוהה, לא ינצח בשדה הקרב ללא רוח לחימה: היא זאת שמפיחה חיים בכלי הנשק ומדרבנת את החיילים להסתער, לחתור למגע ולשאוף אל הניצחון בכל מחיר.
"טועה טעות קשה מי שמניח את כספו אך רק על קרני אמצעי הלחימה הטכנולוגיים ויהיו הטובים והמשוכללים ביותר; ללא רוח לחימה של החייל האוחז בהם, הם משולים לאבן שאין לה הופכין. חיזוק רוח הלחימה בצה"ל הוא בעיניי משימה לאומית עליונה שעומדת על שתי רגליים: קידוש ערך הניצחון ותחיית אתוס ההקרבה העצמית.
"אני מודע היטב לכך שהסביבה התרבותית שבה גדלים חיילי צה"ל בהווה ובעתיד אינה הולמת ערכים אלה – להפך, היא משמשת אבן נגף שמכשילה את שתי הרגליים האלה ומונעת את הילוכן הסדיר. ואף על פי כן – את הניצחון וההקרבה יש לשוב ולהעמיד כאבן הראשה של ערכי צה"ל."
מהי הסיבה העיקרית לדעתך לאובדן רוח הלחימה?
"אובדן האמון של החיילים במפקדיהם הוא תופעה חמורה שיש להעמיד בראש סדר היום של הדיון הציבורי בצה"ל. היא חשובה עשרת מונים משאלת שילוב הנשים, גיוס החרדים או גובה הפנסיה לאנשי הקבע. זוהי שאלה שנוגעת לעצם קיומו של צה"ל כצבא מרתיע ואפקטיבי ובעיקר, כצבא מנצח שעשוי להגן על מדינת ישראל בפני הסכנות שעומדות בפניה מצד אויביה.
"ביחידות בהן מאבדים הלוחמים את האמון במפקדיהם הם מאבדים גם את רוח הלחימה. אובדן אמון במפקדים גורם לחוסר מוטיבציה ולחוסר תפקוד של הלוחמים, והחמור מכל שהלוחמים לא ילכו בחפץ לב לקרב אחרי מפקד שהם אינם מאמינים בו. חיילים לא מסכנים את חייהם בגלל דברים ברומו של עולם, חיילים מוכנים לסכן את חייהם כאשר יש להם מפקד שהם סומכים עליו ועל שיקול דעתו, שהוא דוגמה אישית בשבילם – הוא מקצועי, מפקד ישר ואמין, נחוש ודבק במשימה, מפקד שמטפח את חייליו בשגרה ללכידות ולערבות הדדית איש לרעהו, מפקד שמחדיר בחייליו אמונה בצדקת הדרך – אהבת מולדת, ערך השרות, ההבנה שאין לנו מדינה אחרת, הנתינה למדינה ולא רק לעצמך."
מסייע להלומי קרב
בהמשך חזר בריק לשירות והגיע לדרגת אלוף. בין התפקידים שמילא: מפקד המכללות הצבאיות, מפקד גיס דרומי, נציב קבילות החיילים, יו"ר הוועד המנהל של המכללה האקדמית עמק יזרעאל ויועצו המיוחד של התעשיין סטף ורטהיימר, על כך הוא כותב בספרו: "בשעה עשר בבוקר לערך, תוך כדי ארגון החומר והזמן, נכנסה הפקידה שלי למשרדי ואמרה לי בשיא הטבעיות: 'בריק, איש אחד בשם סטף ורטהיימר רוצה לשוחח איתך'" (עמוד 364).
לאחר חמש שנים בהן עבד בשיתוף פעולה מלא עם סטף ורטהיימר, נפרד מהתפקיד והצטרף ל"קרן רש״י" כיועץ אסטרטגי.
בוא נדבר על העיסוק שלך כנציב קבילות החיילים, עליו אתה כותב בספר: "הבנתי שכנציב קבילות החיילים אעסוק בערכים ובנורמות החיילים והמפקדים בצה״ל, וכדי להגיע ליישומם המיטבי, יש לעסוק בחינוך, חינוך, ושוב חינוך", אנא הסבר.
בשלהי כהונתו כנציב קבילות החיילים טען בריק כי כוחות היבשה אינם מוכנים למלחמה. בראיון רדיו שנערך ב-11 בינואר 2019 הוא מתח ביקורת נוקבת על התרבות הארגונית בצה"ל. כמו כן טען שבמלחמה הבאה לא יהיה די בחיל האוויר, במודיעין ובסייבר כדי להפסיק את ירי הטילים על העורף, אלא יידרש תמרון יבשתי לעומק שטח האויב ואף יתכן שבכמה חזיתות במקביל. בריק הבהיר שלא הסתפק בבירור תלונות החיילים, אלא חקר בעצמו את הסיבות – את שורש הבעיה וזאת על בסיס ניסיונו הקרבי העשיר בצבא היבשה.
בשנים האחרונות אנו עדים לבריחת מוחות מצה"ל, כשמיטב המפקדים שלנו בדגש על לוחמי סייבר, נחטפים על ידי חברות הייטק שמציעות להם משכורות שמנות. איך זה פוגע בצה"ל?
"זאת בעיה קשה מאוד. לצערי הרב צה"ל לא מצליח לשמור על האנשים הטובים וזה פוגע במוכנות שלנו למלחמה. יש היום במדינה חוסר הבנה לגבי האיומים עלינו. אנשים נוטים לחשוב בטעות שהאיומים הקיומיים עלינו הוסרו ואין זה כך.
"אם פעם שלחו ההורים את הילדים לצבא כדי שיגנו על המדינה, היום מנחים ההורים את הילדים שלהם לשרת בתפקידים שלאחר השחרור מהצבא יוכלו לתרגם אותם לעסקים. מה הפלא שהחיילים האלה מגיעים לצבא עם מוטיבציה נמוכה לשירות קרבי!
"בעיניי חמורה לא פחות היא העובדה שהצבא הוא כבר לא כור היתוך לאומי שבו מתחברים הדתיים, החילוניים, האשכנזים והספרדים. כשבודקים מי הולך היום לקרבי מגלים שזאת הפריפריה הכלכלית והגאוגרפית – אותם אנשים שלא יכולים להגיע ליחידות כמו 8200, כי אין להם את ההעשרה הפדגוגית שמקבל הבחור שגר בתל אביב והיכן שיש להורים שלו כסף למורים פרטיים בכל מקצוע."
ומה לגבי המנהיגות בצה"ל? היא ברמה שאתה זוכר מתקופתך?
"שאלה טובה. לצערי אני לא רואה את המפקדים של היום חונכים את הכפופים להם בצורה נכונה. התוצאה היא שהמ"פ נופל למים הקרים אחרי קורס קצר והוא לא יודע איך להנהיג את החניכים שלו. כתוצאה מכך מאבדים הפקודים שלו את האמון בו. כשחייל מאבד אמון במפקד שלו הוא מאבד אמון בכל הצבא."
אם מדברים על איבוד אמון בצבא אי אפשר לא להזכיר את הטיפול בהלומי הקרב שעלה לכותרות עם המקרה של איציק סעידיאן ששרף את עצמו.
בריק מלווה אישית חמישה הלומי קרב. "האנשים האלה תרמו את כל כולם למדינה ולצערי המדינה הזאת שכחה אותם לאורך שנים, לא טיפלה בהם, התעמרה בהם והתייחסה אליהם כאל שקרנים. רבים לא עמדו בזה והתאבדו. המינימום שצריך לעשות הוא לעזור להם בכל מה שאפשר."
איך אתה עוזר להם?
"אני נפגש איתם, מדבר, נותן טפיחה על השכם ועוזר להם בהרבה דברים שאין להם את האיש הנכון לדבר איתו. עד המקרה של סעידיאן הגישה הייתה לא איך לטפל באנשים האלה, אלא איך לא לשלם כסף. אחרי המקרה של סעידיאן החליטו סוף סוף במשרד הביטחון לעשות מעשה – שלא יהיה מצב שאדם שהוא הלום קרב יצטרך לקחת עורכי דין ולשכנע את הוועדות שהוא סובל מטראומה. זה מצב לא תקין ולא סביר.
"אני שמח לפחות שבעניין הזה מתחיל להיות שינוי, כי יש לזה השלכות דרמטיות על המוטיבציה של בני נוער להתגייס. הם אומרים לעצמם: 'אם אני הולך עכשיו לצבא ובסוף אני אצא הלום קרב – מי יטפל בי? האם יתייחסו אליי בכלל? האם יכירו תודה על זה שהייתי מוכן להקריב את חיי?' אז עכשיו יש התחלה של שינוי. זאת רק התחלה וברור שהיא לא מספיקה, אבל זה משהו חשוב בכיוון הנכון."
אם המקרה של סעידיאן הוא התחלה של שינוי מבורך הרי שהמקרה של התאבדות ניב לובטון הוא נורת אזהרה מהדהדת.
לאחרונה חטף הרמטכ"ל מכה משמעותית בדיון בעליון כשהשופטים סירבו לשמוע את ראש אכ"א וחזרו על עמדת המחוזי, כי לא נמצא כשל בתפקוד רס"ן פרנקן, לשעבר מפקד בסיס מצ"ח באר שבע. נזכיר שהקצין הודח אחרי שרכזי מודיעין תחתיו היו מעורבים במחדלים שהובילו להתאבדות הלוחם ניב לובטון.
"אני מכיר את המקרה הזה היטב," אומר בריק. "אני חושב שזכותו של מפקד להחליט להדיח קצין שקרה אצלו דבר חמור מאוד, גם אם הוא לא היה אחראי ישירות למעשה. ביפן מתפטר שר התחבורה כשמטוס נופל, גם אם הוא לא היה אחראי ישירות לעניין. יש בצה"ל ובכל מקום שיש בו מנהיגות אמיתית הבנה שאם יש אחראי הוא משלם מחיר על טעויות קשות. איך נתת שיקרו מקרים כאלה, איך לא עשית ביקורת.
"אני חושב שהתערבות בג"ץ לא נכונה ולא טובה, אבל באותה נשימה צריך להגיד שהצבא הרוויח את ההתערבות הזאת ביושר וזאת הבעיה. רואים היום מפקדים בכירים שמקבלים החלטות לא ראויות בניגוד לערכים ולנורמות. יש בצבא תרבות של טיוח והפלת האחריות על הש"ג, ולכן אנחנו רואים התערבות חיצונית של גוף כמו בג"ץ וחבל שהגענו לשם."
בשנים האחרונות "חורש" האלוף בריק את הארץ עם הרצאות לקהלים מגוונים: חברות וארגונים, הקהל הרחב, חברות ציבוריות ואחרים. לדבריו, ההרצאות האלה בהן הוא נתקל בסיפורים מרגשים ומעצימים, חידדו אצלו את הצורך לכתוב לראשונה את סיפור חייו.
"במשך שנים פנו אליי וביקשו ממני להעלות על הכתב את מסכת חיי, אך דחיתי את בקשתם מכול וכול כי הרגשתי שטרם בשלה השעה. עד שישבתי עם נדב, בנה של טובה, לאחר הרצאה שהשתתף בה. הוא שכנע אותי שאיני יכול לדחות עוד את הקץ ועליי להתחיל לכתוב את קורותיי בשבעים שנות חיי. הספר שאני מוציא מתחת ידי כתובות בו עיקר תולדותיי, והרי הן כספר הפתוח לפניכם" (מתוך הספר).
בריק – לוחם ללא פשרות
זהו ספר מרתק ומלא תובנות שעוסק במנהיגות במצבי קיצון ובמשבר בימי מלחמה ושיגרה. ספר בו סיפורים מסמרי שיער שמתארים את חייו הסוערים ואת מעשיו של אלוף (מיל') יצחק בריק שמעבירים צמרמורת בגוף קוראיו, התרגשות עד דמעות והמון השראה.
בספר מתאר בריק מנהיגות בגובה העיניים, את היכולת לגעת באנשים, ליצור ניצוץ בעיני אנשיך, הרגשת שייכות ושותפות, אמון בעצמם ואמון בך כמנהיג – זוהי תמצית אומנות המנהיגות במיטבה. בספר מתוארים אירועים שמצויים בליבה ומהותה של מדינת ישראל, אירועים בהם היה לבריק חלק חשוב ומהותי במהלך ההגנה, הבנייה והעצמתה של המדינה, אירועים אשר תגלו בהם עניין רב. נוסף לכך מתאר בריק בספרו גבורה, נחישות ודבקות במשימה של לוחמים שנלחמים עד כלות, הליכה עד הקצה בעקבות האמונה בצדקת הדרך בהבנה שאין לנו מדינה אחרת, והם נלחמים עם רוח לחימה בלתי מתפשרת על ביטחונה ותקומתה של מדינת ישראל. בעקבות הלחימה הזאת נסגרים ונפתחים לאחר עשרות שנים מעגלים מעוררי התרגשות והשראה עם משפחות הלוחמים שנפלו במלחמות ועם לוחמים שנפצעו קשה. הספר עוסק בערכי ליבה – דוגמה אישית, מקצועיות, יושרה ואמינות, נחישות ודבקות במשימה, לכידות וערבות הדדית איש לרעהו.
מה עשתה לך כתיבת הספר?
"קודם כל היא חידדה לי את כמות הזמן שהייתי מחוץ לבית בשירות המולדת. שנית, היא חידדה לי את ההבנה שבאמת הייתי כל חיי בשליחות."
אילו תגובות אתה מקבל על הספר?
"לא הרבה אנשים קראו אותו עד כה, אבל אלה שכן קראו התרגשו עד דמעות. העורכת הספרותית הראשונה של הספר התקשרה אליי לאחר הקריאה הראשונה ואמרה לי שזה ספר שצריך להיות בכל בית בישראל. העורכת השנייה של הספר לא דיברה איתי ישירות, אלא עם תת-אלוף ששירת תחתיי ושאלה אותו: 'אתה מכיר את בריק?' תשובתו הייתה: 'מה זה מכיר את בריק? הוא החבר הכי טוב שלי', אז סיפרה לו: 'אני עורכת את הספר שלו והפכתי למעריצה שלו'. אלה שתי תגובות חמות מאוד שחיזקו אותי מאוד."
