עולם זכוכית רחב ומופלא

איריס יהל, חברת מושב שדה משה, היא אמנית זכוכית * איריס יוצרת בטכניקות שונות בעיבוד הזכוכית וחשה קשר עמוק לחומר זה * עבודותיה המגוונות הוצגו בתערוכות שונות * היא יוצרת פסלים וציורים, ואף יוצרת לפרויקטים ציבוריים במקומות שונים ברחבי הארץ, כמו שלטי כניסה ליישובים, לכיכרות ובפארקים 

דור 17 בישראל 

המשפט הראשון של איריס יהל בתחילת הריאיון מציין עובדה מעניינת: "אני דור 17 בארץ מצד אבא שלי."  

איריס מרחיבה ומסבירה: "בעת גירוש ספרד הגיעה המשפחה ישר לפלשתינה, חמישה דורות חיו בעזה, בה הייתה קהילה יהודית עתיקה. אחר כך עברה המשפחה לחברון וגם שם חיו חמישה דורות. לאחר מכן הם הגיעו לירושלים העתיקה. הסבים שלי, אבי חיים וחמשת אחיו נולדו שם. זוהי משפחה מאוד שורשית, לא דתית."   

ברור שההיסטוריה של המשפחה עברה מפה לאוזן מדור לדור: "ניתן לומר שמרגע שנולדתי התחלתי להיות מודעת לכך, כי אבי ואֶחיו סיפרו סיפורים משפחתיים לי, לאחים שלי ולבני הדודים שלנו. הם החיו באוזנינו את ארץ ישראל של פעם. הסיפורים הללו כללו את ההווי, וגם את הטרגדיה בה אחיהם נהרג בפריצה לכלא עכו."  

בנוסף לסיפורים זכה הדור הצעיר לטייל בכל המקומות בארץ שהוזכרו בסיפורים. "וכך זה חלחל אלי מהרגע שנולדתי." לשאלה אם המסורת עוברת גם לדור הבא, לילדיה ולאחייניה, מציינת איריס בשמחה: "בוודאי. גם הם מסתקרנים, שואלים שאלות, כותבים על זה וגאים להיות בני השושלת הזו."  

אביה של איריס, שהיה נטוע היטב בארץ, נשא לאישה את אמה אני, שהייתה עולה חדשה מאלג'יריה. משפחתה עלתה ארצה בסוף שנות החמישים והתיישבה בקריית גת: "אבי היה נחלאי, ממקימי המושב השיתופי אמציה. שם הוא הכיר את אמי והשניים נישאו בשנת 1958."  

איריס נולדה בקריית גת, וכשהיתה בת שנה עברה המשפחה לנתניה, שם עברו עליה ילדותה ונעוריה. בבית הספר התיכון בו למדה, בית ספר "שרת", למדה צילום במגמת אמנויות. בצבא היא שרתה כצלמת בחיל האוויר ולאחר מכן שימשה כצלמת בטלוויזיה. אירוע מיוחד שהיא זוכרת – באחת הפעמים היא צילמה בירושלים העתיקה, במסגרת התכנית "נקודת חן", תכניתו של אורי דביר ז"ל על מקומות בארץ. והנה היא נתקלה באחד המוזיאונים בתמונה ענקית של אבי-סבה, שהיה סנדלר בירושלים העתיקה. 

אמנות הזכוכית 

איריס מספרת איך התחילה לעבוד עם הזכוכית: "באחד הטיולים שלי ושל בעלי בארצות-הברית נתקלתי לראשונה ביצירות אמנות עשויות זכוכית – וזה ממש 'היכה' בי. חשתי שזה מה שאני רוצה לעשות. התחלתי ללמוד אצל כל מיני אמנים, גם בארץ גם בארצות חוץ, ביניהן בצ'כיה ובארצות הברית. כאשר הייתי רואה עבודות של אמן שמוצאות חן בעיניי, הייתי מתקשרת אליו ונוסעת ללמוד אצלו. אני עדיין עושה את זה גם עתה." 

"עולם הזכוכית הוא רחב מאוד," אומרת איריס. "יש בו ויטראז', פסיפס, התזת חול, יציקה וטכניקה שנקראת  פיוזינג, שהיא התכת זכוכית בתנור. יש עיבוד וציור על זכוכית, ניפוח זכוכית של מיניאטורות וניפוח זכוכית של דברים גדולים ומרשימים. נוסף לכך מייצרים עבודות זכוכית טכניות למעבדות, כגון מבחנות מסוגים שונים." 

לשאלה היכן היא משיגה את החומרים וכיצד נראה בכלל חומר הגלם לעבודותיה, עונה איריס: "חומר הגלם מגיע אלי בצורות שונות: כמשטחים, כקוביות שקופות ענקיות (הדומות לקוביות קרח), כמוטות, וגם כזכוכית גרוסה." את חלק מחומר הגלם היא מייבאת ואת חלקו היא רוכשת בארץ.  

"זהו עולם רחב ומופלא," מתלהבת איריס. "גיליתי בו את הקשר לעולם שלי. הסתבר לי, שהזכוכית הראשונה בעולם נתגלתה בארץ ישראל. זו הייתה הזכוכית של הפיניקים בגבול סוריה וארץ ישראל. עוד התברר שבעבר ארצנו הייתה השוק העיקרי של הזכוכית העולמית! פה ייצרו זכוכית ושיווקו אותה לכל העולם. התגליות האלו חיזקו את האהבה שלי לחומר הזה, לזכוכית. חשתי שיש לה קשר לעולם שלי."  

איריס התחילה להכין עבודות פסיפס וכן ויטראז'ים: "ומהר מאוד זה לא סיפק אותי," היא מעידה. "ההתמחות העיקרית שלי היא יציקות בזכוכית."  

והיא מסבירה את תהליך היציקות: "אני מפסלת פסל בחֵמר או בשעווה, יוצרת לו תבנית מתערובת של מספר גבסים מיוחדים שעומדים ב-900 מעלות, יוצקת לתוכה זכוכית, ומכניסה אותה לתוך תנור שיש לי בסטודיו. התנור מכוון לחום של כמעט 900 מעלות, והזכוכית מקבלת את צורת התבנית. היצירה שוהה זמן רב בתנור כדי להתקרר,  ממספר ימים עד מספר שבועות. תלוי בגודל היצירה. הקירור הוא ארוך כדי שהזכוכית לא תיסדק או תישבר. מגדירים זמן על פי נוסחה ומתפללים שזה יצליח – לעתים זה לא מצליח." מובן שהיציקות כוללות זכוכיות בצבעים שונים: "הצבעים הם תורה שלמה," אומרת איריס. 

השפעה משפחתית 

עבודותיה של איריס יהל הוצגו ברשימה ארוכה ומכובדת של תערוכות שונות, בהן: במוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון יפו העתיקה, בית נגלר בחיפה, גלריה חנקין, בית אות המוצר, גלריית מתחם התחנה בירושלים, גלריה בן עמי בתל אביב ועוד. 

"ההיסטוריה המשפחתית הארוכה, בת 17 הדורות, כאמור, השפיעה מאוד על היצירתיות שלי," היא מספרת. לאיריס יצרה בין היתר סדרה שלמה של יציקות זכוכית שהושפעה מן התולדות. קדם לה מחקר אישי שערכה  בכיוון מיוחד: "היה לי רצון לדעת במיוחד על נשות המשפחה: כיצד הן חיו הלכה למעשה – במה עסקו, מה הן בישלו, מה הן אכלו, על מה הן דיברו, איך הייתה החברותא שלהם. בקיצור, ההוויה המשפחתית שלהן. לשם כך ביקרתי וחיטטתי בארכיונים ובמוזיאונים שונים, ביניהם ארכיון 'בית התפוצות' ומוזיאון 'דונה גרציה' בטבריה. גיליתי מכתבים וגלויות מדורות קודמים."  

בסדרה זו יש פסלים עשויים בטכניקה של יציקת זכוכית. בביקור בביתה של איריס במושב שדה משה ראיתי פסל אחד מסדרה זו, שנשאר לאחר שכל האחרים נמכרו. זה הוא גוף מפוסל של אישה, הלבושה בשמלה ארוכה עם רקמת פרחים מיוחדת. איריס מסבירה לי, שבשמלות הללו היו הנשים מסתירות תכשיטי זהב בין קפלי השמלות ובמכפלותיהן, בעת הנדודים ממקום למקום, כדי להגן על הרכוש מפני שודדים. כך שיש כאן גם שחזור הלבוש וגם פרטי הווי של דורות קודמים.  

יש לה יצירות שמושפעות גם מהנעשה ברחבי העולם, כגון הסדרה של "מי טו".   

"רקמתי את כל המשפחה יחד" 

בתקופת הקורונה היו לאיריס כאבי גב והיא עברה ניתוח. זה גרם לה להפסיק את יצירת עבודות היציקה הכבדות – כל פסל שקל עשרות קילוגרמים. לכן היא עברה לעבוד בטכניקות קלות יותר מבחינה פיסית. "חזרתי לטכניקה שלמדתי לפני שנים Lampworking, עבודה עם צינורות זכוכית דקות באמצעות מַבְעֵר, והנה זה הביא אותי למחוזות אחרים, מאוד מרגשים.  

"הפעם זה קשור לסיפור של אמי, שעלתה, כאמור, מאלג'יריה והייתה אישה של טקסטיל. אימא שלי אהבה את החומר הזה. היא ממש הייתה מלטפת את הבדים שעבדה איתם. רציתי להכין לכבודה עבודה. האתגר שלי היה לשחזר את אהבתה של אמי לבדים באמצעות הזכוכית, שהיא חומר שונה לגמרי, ומצאתי את הדרך בטכניקת המבער שנקראת 'רקמה בזכוכית'. כך שזרתי את הסיפור שלה עם הסיפור שלי. רקמתי פה את כל המשפחה שלי יחד. קראתי לסדרת העבודות הזו 'האדמה זוכרת הכול', כי למעשה האדמה הייתה פה לפנינו ותהיה אחרינו, והיא זוכרת הכול. אז הבאתי את הסיפור של דור 17 באמצעות הטקסטיל של אימא שלי." 

עבודות ציבוריות 

את העבודה הציבורית הראשונה שלה קיבלה איריס לפני כשמונה עשרה שנה: "פתאום קיבלתי שיחת טלפון מאדם ששאל אותי אם אני עוסקת בעבודות פסיפס, ואם אני עושה פרויקטים ציבוריים. עניתי לו בחיוב, למרות שלא היה לי  כל ניסיון קודם בעבודות ציבוריות.  

"הוא ביקש לבוא לראות עבודות שלי. דחיתי את הפגישה בשבועיים ובזמן זה הכנתי תיק עבודות, תמונות של יצירות שלי מרוכזות באלבום. לאחר שבועיים הוא הגיע לביתי מלווה באדריכל. הסתבר שהוא קבלן, והשניים מכינים פרויקט עבור עיריית ראשון לציון. הפרויקט היה גן גדול, בן ארבעים דונם, שהוקדש לברית ערים תאומות של ראשון לציון. העבודות שלי מצאו חן בעיניהם, והם הציעו לי לגשת למכרז כדי ליצור פסלים לגן זה."  

בסופו של דבר זכתה איריס במכרז, וב"פארק ערים תאומות" בראשון לציון קיימות יצירות פסיפס של איריס. איריס ביטאה בעבודותיה את הקשר בין ראשון לציון והערים התאומות שלה. לדוגמא, אחת הערים  היא בראשוב ברומניה. איריס יצרה עבודת זכוכית שמראה קיר של בית כנסת, שנשאר לאחר הריסתו.  

"נפתחה לי דלת לעולם שלא הכרתי. מאז המשכתי עם פרויקטים ציבוריים. יש עבודות שלי בערים רבות בארץ – כיכרות, איי תנועה, שילוט, גנים ציבוריים." 

תחום מיוחד שאיריס מתמחה בו הוא שלטי כניסה גדולים ליישובים שונים. היא הכינה 20 שלטים למושבים במועצה האזורית לכיש, שלטים למועצה המקומית עומר ועוד. בשלטים הללו היא מדגישה את אופי היישוב, המיוחד לו, מה שמסמל אותו – וגם מגמות לעתיד, כמו התפתחות ופריחה. תכנון ויצירת שלט כניסה ליישוב מלווה בעבודת תחקיר מול תושבי המקום: מה חשוב להם שייזכר לדורות הבאים, מה מאפיין אותם, ואיך יראה העתיד שלהם. כל שלט הוא עולם ומלואו.   

רשמי ביקור 

הוזמנתי לביתה של איריס לראות את עבודותיה ואת הסטודיו בו היא עובדת. הגעתי למושב שדה משה והיא קיבלה את פני בלבביות רבה. כבר בכניסה אל הבית היו תלויות עבודות זכוכית יפהפיות. הבית עצמו לוהק בלובנו, עם חלונות זכוכית גדולים מאוד, מבעדם נראית החצר, עליה נרחיב בהמשך. תקרות החדרים גבוהות, וכך התאפשר לאיריס ובן זוגה לתלות את ציורי הזכוכית שלה על הקירות הלבנים. בארונות עם דלתות שקופות ועל מדפים יש פסלי זכוכית פרי יצירתה.  

זכיתי לסיור ולהסבר אמנותי. שתי תמונות זכוכית צבעוניות ענקיות (180X140 ס"מ) מושכות את העין מיד עם הכניסה אל הסלון. "אלו ציורים בצבעי זכוכית קרים," מסבירה איריס את הטכניקה של עשייתם. "הזכוכית הענקית מונחת על השולחנות ואני מציירת עליה."  

אחת התמונות היא פורטרט צבעוני של נערה צעירה. מסתבר שהמקור היה תמונת שחור-לבן של איריס עצמה, שצולמה בהיותה תלמידת תיכון. "הגדלתי את התמונה שלי והכנסתי לתוכה צבע, המחשתי את סיפור נעוריי," היא מסבירה. בתמונה אחרת, מאוד מרשימה, נראות כמה דמויות של נשים. מסתבר שהתמונה נעשתה עבור אמה של איריס, כשזו הייתה כבר בשלבי מחלת הדמנציה. איריס שילבה שם את תמונת האם בצעירותה, בעת חתונתה, תמונה שלה עצמה של בתה, כלתה והנכדה. 

"כל נשות המשפחה מחוברות בקשר עמוק ומיוחד ולכולנו מוח על הראש," היא מוסיפה בחיוך.  

ישנן עוד יצירות מרתקות בסלון הבית ובמסדרונות. אחת מהן – טבעת של כדורסל, ממנה משתלשלים חוטי זכוכית כיהלומים – יצירה של איריס כמתנה לבעלה הכדורסלן לשעבר, במלאת לו שישים שנה. תמונה אחרת היא של בגד ים ורוד, עשוי זכוכית גרוסה. זו מחווה לאימא שלה, שהייתה כאמור אשת בדים ועבדה 16 שנה עם המעצב הנודע גדעון אוברזון, יוצר בגדי הים המפורסם. מעל פינת האוכל מתנוסס פסל שהוא גוף תאורה, אף הוא מחווה לאמה, ועשוי בטכניקת רקמת הזכוכית עם המבער.  

ואז יצאנו החוצה, אל הצד האחורי של הבית. בחצר רחבת הידיים עם הדֶק המדורג, ניתן ליהנות מהנוף מסביב וכמובן מעבודותיה של איריס, ביניהן פרחי זכוכית ענקיים יפהפיים. ואז נכנסנו אל הסטודיו שלה, בה נעשות העבודות. יש כאן שולחן גדול מאוד המשמש את איריס לעבודה וכן לסדנאות וקורסים. יש בסטודיו תבניות וחומרים המשמשים לעבודתה ויצירות בשלבים שונים של העבודה.  

ניתן לציין את הסדר המופתי. "הכול חייב להיות פה מסודר וממוין היטב," מסבירה איריס, "כי יש סוגי זכוכית שונים ובכלל יש צורך להיזהר לא לשבור דברים." איריס מראה לי את התנור לשריפת הזכוכית, שניתן לכוון אותו למעלות החום הנדרשות, וכמובן גם למשך הקירור של היצירות. מסתבר שאיריס עורכת מחקר מעמיק לפני כל עבודה, "כאשר מזמינים ממני עבודה," היא מספרת, "אני יושבת עם המזמין, מראיינת אותו ולומדת על נטיותיו וציפיותיו מהיצירה. אחר כך אני מכינה סקיצה ומתחילה לעבוד." 

פרויקט מעניין עליו סיפרה איריס הוא סדנת טיפול באמצעות אמנות, שהיא מעבירה לקבוצת נוער בסיכון. הקבוצה מגיעה אליה פעם בשבוע והיא במגוון גילים, נערים ונערות שמפלטו ממסגרות חינוך. הטיפול בהם והקשר איתם נמשך אפילו בעת היותם חיילים או משרתים בשירות לאומי.  

בשיחות ששמעה איריס בעת המפגשים שלהם, הסתבר לה שרובם ככולם עובדים כמלצרים. ואז עלה בדעתה רעיון כיצד לקדם אותם ולהכשירם לעוד תחומים. היא בנתה קורס בשם "אמן בקהילה", כאשר המגמה היא לתת להם כלים שיכשירו אותם להיות מדריכי אמנות בקהילה, שיוכלו להשתלב כמדריכים בגני ילדים, בתי ספר, צהרונים, מועדוניות נוער ומתנסים. בשלב ראשון הם יהיו עוזרים למורים או גננות, ובשלב שני – מדריכי אמנות עצמאיים: "אני מאוד מתרגשת מהפרויקט הזה," מעידה איריס על עצמה, "כי אני מרגישה שאני מצליחה להביא אותם למקום אחר, מתקדם יותר."  

במושב 

איריס ובן זוגה דגן קנו משק בשדה משה. "אנחנו אוהבים את האזור ואת המושב וחיים בו כבר שלושים שנה." אומרת איריס. "דגן הוא במקור מקריית גת, כלכלן בהשכלתו, מנכ"ל פארק התעשייה קריית גת. המקום הפך עם השנים ל'עמק הסיליקון' הישראלי והרבה בזכותו." היא מעידה על בעלה. עוד היא מספרת, שאביו של דגן היה חקלאי, גידל בעיקר כותנה בחוות מרים, שהייתה ליד מושב כוכב מיכאל, ונתן שירות לחקלאי האזור.  

איריס ודגן הם הורים לשניים. הבן עידו, בעל תואר שני בשיווק, חי בקיבוץ גלאון עם רעייתו שני בת הקיבוץ ושלושת ילדיהם. הבת אביב נשואה לעמרי ואם לילד, חזרה לא מכבר עם משפחתה מאיטליה, שם למדה תכנון ועיצוב כלי תחבורה – מכוניות ויכטות. עתה הם מתאקלמים בארץ ומתגוררים במשק של ההורים בשדה משה.  

"הילדים שלנו התחתנו פה, בחצר המשק. אני מארחת בסטודיו קבוצות, עורכת ימי הולדת ואירועים קטנים עם פעילויות שונות. הילדים שלי גדלו במושב בכיף," מסכמת איריס. "זו הייתה בחירה נכונה לקנות את המשק."