כרטיס ביקור של כתבת חדשה במערכת "יבול שיא" – אביבה ספאיה
אני מתגוררת במושב תלמי אליהו, חבל אשכול עוטף עזה, עם בעלי יעקב בן ה-69, מזה 35 שנה.
הישוב ללא ממ"ד כי אנחנו 7.1 ק"מ אווירי מעזה. יש עוד 7 ישובים כאלה במועצה, ובכל שאר המושבים יש ממ"דים (המועצה נותנת את אותם שירותים לכולם). לתאילנדים שמתגוררים במתחם שלנו יש ממ"ד; משרד העבודה דאג להם. הזוי.. אבל זה נושא לכתבה אחרת.
בעלי דור שני לחקלאים. הוריו ז"ל היו ממקימי מושב רנן שבנגב. אני הייתי מחנכת בבי"ס האזורי 35 שנה. יצאתי לפנסיה לפני כ-6 שנים; מאז אני מטפלת בכל ענייני המשק, מטפלת ורואה מקרוב את כל העוולות לחקלאים, את ההוצאות הענקיות את השבר הגדול שיש.
גידלנו לתפארת חמישה ילדים. בן פורת יוסף. הבכור, דביר בן 39, נשוי +2, מתגורר בתלמי אליהו בבית בהרחבה, ללא משק. עובד ב"גניגר" כאיש מכירות ובנוסף מסייע רבות במשק שלנו, עם ראש צעיר ופתוח, למרות שהבין מזמן שהחקלאות "מתה".
אחריו, הילה, בת 37, נשואה +1, מורה ומחנכת בגדרה. מתגוררת כשכירה בקיבוץ שדה יואב ליד אשקלון.
אחריה, בתנו מטר בת 34, נשואה+1, עובדת בהייטק, מתגוררת בתל אביב.
טל, נשואה טרייה בת 29, מסיימת לימודי ראיית חשבון באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.
בת הזקונים, אדר, בת 26, מאפרת מקצועית מתגוררת בהרצליה.
אנו רואים ברכה בילדינו היקרים, בנכדים האהובים והיקרים שלנו, ורוצים לסייע להם כמו שהורים בדרך כלל נותנים ולא תמיד אפשר.
לצערי איני יכולה להגיד על המשק שלנו שרואים נחת בעמל הרב שלנו. והוא באמת רב. בעלי קם השכם בבוקר לעבודה במשק שהוא כל כך אוהב ועדיין מאמין בו.
שלא תטעו.. בשנים הראשונות ראינו ברכה בעמלנו. גידלנו פרחים לייצוא; כיום יש מעטים שמייצאים פרחים. גידלנו מיני ירקות ובעיקר עגבניות, עד שהתחיל היבוא מטורקיה שריסק אותנו ועוד חקלאים.
מדינה שלא שמה בראש מעייניה את החקלאות והחקלאים תמצא את עצמה ללא יכולת לגדל ולספק את צרכיה, את מזונותיה הבסיסים ואת זאת ראינו בימי הקורונה.
כיום אנחנו מגדלים 56 דונם עגבניות שרי. משק לא גדול אבל משק עם עבודה קשה, סיזיפית, שדורשת המון כוח אדם ובעיקר בלי התפשרות על טיב הסחורה. והעלויות? בשמים… הכל עלה, אין צורך שאפרט, כולם מרגישים את זה בכיסם. רק שבחקלאות זה פי כמה וכמה; כל בקבוק חומר ריסוס או כל דשן, עולה הון, וכשאני מגיעה בסוף החודש לשלם במחסן אני מזדעזעת. ואיפה מים, קרטונים, שתילים, סולר, הוצאות שוטפות של תיקון מרסס, תיקון טרקטור ועוד, והכי הכי משכורות לתאילנדים, ואתה פשוט מפסיד כסף.
זה מזכיר לי – משה דיין אמר פעם שיש שלוש דרכים להפסיד כסף: הדרך המהירה בהימורים, המענגת היא על נשים, והבטוחה ביותר – בחקלאות. כמה נכון.
וכפי שציינתי התאילנדים הם לא אותם תאילנדים שהיו פה בשנים הראשונות שלנו. היום הם עסוקים בדבר אחד, יותר נכון עורכי הדין ש"צדים" אותם בכל מקום עסוקים באיך לתבוע את המעסיק.
אז נכון, לא כל החקלאים מסודרים בעניין תלושי שכר, משכורות וזכויות לתאילנדים, אבל לא יתכן לבקש עבורם זכויות שאני בתור תושבת הארץ שעבדתי 35 שנה קיבלתי. אבל שוב, זה נושא כאוב וארוך לכתבה אחרת, מבטיחה.
כל יום אני שומעת על עוד חקלאים מהאזור שפושטים רגל, שסוגרים את המשק והלב נחמץ…חקלאים שהעמידו משק לתפארת וקרסו. לא פשוט לסגור משק; יש הלוואות בערבות מדינה מימי הקורונה, יש התחייבויות ויש בעיקר תקווה. וזה מזכיר לי בדיחה שאם לא היתה עצובה היתה מצחיקה בטירוף.
שלושה עלו לשמים אחרי מותם: עורך דין, רופא נשים וחקלאי. הקדוש ברוך הוא נתן להם הזדמנות לחזור לחיים אבל בתנאי שכל אחד מהם יבחר מקצוע אחר. עורך הדין אמר שחלם תמיד להיות רופא נשים. טיק תק בורא עולם החזירו לאדמה לחיים. רופא הנשים אמר שתמיד חלם להיות זמר. טיק תק חזר לחיים. ואתה? שאל הקדוש ברוך הוא את החקלאי, באיזה מקצוע תרצה לחזור לחיים? תחזיר אותי להיות חקלאי, ענה החקלאי, שמעתי שהעונה הבאה תהיה טובה ממש.
אז כן מעונה לעונה, משנה לשנה ומנסים לסחוב, מקווים לראות ברכה בעמלנו, כי אנחנו עובדים באמת קשה ומגיע לנו.
אבל זה לא יכול להגיע בלי עזרה מהממשלה, משר החקלאות, משינוי המדיניות כלפי העובדים הזרים. סכומי עתק משלמים על האגרות שלהם, על תביעות שלהם לעורכי הדין שמבטיחים להם להתעשר בזכות התביעה ואח"כ גורפים לעצמם את רוב הסכום; והבטחתי ארחיב בפעם הבא עם סימוכין..
לא פלא שאין כמעט דור המשך לחקלאים הוותיקים בארץ, מי רוצה להיות חקלאי? רוב החקלאים בארץ הם אנשים מבוגרים מגיל 60 ומעלה, זה בדוק. מי רוצה להפסיד כסף? מי רוצה להתעסק בבירוקרטיה שלא באה לטובת החקלאי?
אז נכון, אני מכירה גם חקלאים גדולים שמתפרנסים יפה ובכבוד ומרוויחים אפילו הרבה, בודדים בודדים. עם נכסים שירשו, עם גב חזק שהיה לפני שהתעסקו בחקלאות, וגם הם לא מרוויחים כמו שהרוויחו פעם.
בעוד כמה שנים לא יהיו פה חקלאים. נצטרך לייבא את רוב התוצרת החקלאית שלנו.
השבוע שמעתי על חקלאי גדול מהאזור שלנו שסגר את המים לפרדסים שלו. אלפי דונמים. לא רווחי.
אנחנו הישראלים היינו פעם גדולי היצואנים לתפוזי הזהב שלנו. לאן הגענו?
אמר לי פעם אחד מראשי הוועדה החקלאית באזור, שאיננו חקלאי,"החקלאים פה לא יוצאים להפגנות כמו בצרפת איטליה, אף אחד לא איכפת לו".
לצאת להפגנות?? כל החקלאים עסוקים בלשרוד את היום, את החודש, מה זה לא איכפת להם? לצאת ולעזוב את המשק להפגין? מה זה משרד ממוזג? ממש לא, הנה צינור התפוצץ, הנה תאילנדי חולה שצריך לקחת למרפאה, הנה לדאוג מי ייקח את הסחורה. אז די עם ההשוואות לארצות אחרות שם העלויות אחרות שם דואגים לחקלאים. די.
אני מצרפת תמונה של העגבניות שרי שאנחנו מגדלים. איך אומרים לנו כל מי שטועם אותם – סוכריות. באמת איכות טובה ובעיקר מגדלים עם כל הלב והנשמה.
מבקשת לסיים בנימה אופטימית.. שתהייה לכולנו שנה של בריאות, שגשוג, הצלחה, שבאמת – העונה הבאה, העונות הבאות, יהיו טובות יותר. אמן!
