ספרו האוטוביוגרפי של אריה איתמר "ערפילים, ערפיליים" יצא במהדורה מחודשה בהוצאת "מורשת". המחבר בחר לתאר ברצף כרונולוגי את קורות נדודיו, כאשר הציר המרכזי של הספר נסוב סביב סיפורה של "יציאת אירופה"
"ערפילים, ערפיליים" : אריה איתמר, יליד אודסה בריה"מ, עלה לארץ בשנת 1947. דוקטור לגיאולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית. למד בביה"ס היסודי "תל נורדאו" ובתיכון ערב "מכס פיין בת"א. מצעירותו חבר "בהשומר הצעיר" ואף היה ראש קן בנווה שאנן, חיפה. שירות צבאי עשה בנח"ל ובצנחנים ולחם במלחמות ישראל. היה עובד דפוס, חקלאי בקיבוץ, מדריך נוער בפנימיות ורוב שנותיו חוקר – מדען במכון הגיאולוגי ומפקח מחצבות. ממשיך להדריך ולערוך השתלמויות בגיאולוגיה ולעסוק בשימור מורשת הבריחה ואקסודוס. (קטע מקורות חייו על דש הספר).
בכל אוטוביוגרפיה יש ממד היסטורי. סיפור חיים לאורך זמן. לעתים, מיועד ספר חייו של המחבר אל סביבתו המשפחתית הקרובה וחבר ידידיו. לעתים יש בסיפור לא רק עניין פרטי אלא הוא נושק אל אתוס לאומי שנהפך לסמל. כזה הוא ספרו של אריה איתמר "ערפילים, ערפיליים" שיצא לאחרונה במהדורה מחודשה ומתוקנת בהוצאת "מורשת" (בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'). מדי פעם אני מתבקש במסגרת עבודתי ביד יערי, לעיין באוטוביוגרפיות כדי לחוות דעתי עליהן. מכל אוטוביוגרפיה זו או אחרת, אני מנסה לקחת דבר מה. ללמוד עוד על נפתולי הדרך, על מושג המקריות והאחריות . לכן, כאשר הוצע לי לעיין במהדורה המחודשת של האוטוביוגרפיה פרי זיכרונותיו של אריה איתמר, (עריכה לשונית : איסי שמש. עיצוב עטיפה: סיגלית אורגד), לא היססתי, בעיקר שהנושא המרכזי של הספר נוגע לפרשת אניית המעפילים "אקסודוס" היא "יציאת אירופה", נושא הקרוב לליבי באשר חברים מקיבוצי המעפיל (גם שם קיבוצי מחייב…) היו מבין מעפילי האנייה, וסיפורם שזור בהיסטוריה של קיבוצי.
"ערפילים, ערפיליים"
מרתקות הן קורות ילדותו של המחבר, נדודיו ומעבריו לאורך המלחמה ויכולת ההישרדות המופלאה שלו האישית ושל משפחתו בדרך לארץ ישראל, ומרתקת לא פחות היא יכולת הביטוי המילולית של אריה איתמר. המחבר בחר לתאר ברצף כרונולוגי את קורות נדודיו (אודסה, סטלינבאד, הוולגה, אסטראחאן, סטלינגראד, הערבה הרוסית, סמולנסק, שטטין, נאחוד, אירופה ההרוסה, גרמניה, איינרינג, שטרסבורג, צרפת, אקסודוס, חיפה , שוב צרפת, שוב גרמניה שוב חיפה ולבסוף תל אביב), כאשר מעת לעת בהתאם לתוכן הדברים, מדלג המחבר על עשרות בשנים קדימה משלב ומחבר בין עבר להווה בצורה מרגשת (כדי להדגיש את ההווה נבחרו אותיות מודגשות המבדילות בין הזמנים). נפשו הלירית מוצאת מקום בספר בציטוט שירים המלווים אתו לאורכו. עוד שכבה המוסיפה רגישות וטעם לנקרא. שם הספר כמדומני אף הוא לקוח מאחד השירים המצורפים.
התמליל שוטף ואין רצון אצל הקורא לדלג על "קטעים חסרי עניין", אלא לקרוא דף אחרי דף את קורות נדודי ילדותו של הילד אריה ומשפחתו. לא פשוט לכתוב סיפור חיים אישי המבוסס על זיכרונותיו כילד קטן. לשמור על אמינות, חיוניות, לא לגלוש לקלישאות ויחד עם זאת לשמור על אמינות ורצף כרונולוגי, היסטורי.
לא אחת חוזר אריה בספרו על כך שהוא אינו יודע את תאריך הולדתו. הוא איננו מבין מדוע אמו לא סיפרה לו באיזו שנה הוא נולד, או פרטים על נפילת אביו, נושא שהציק לו מאוד. רק בשנת 2016, בעקבות מכתב ששלח לארכיון הצבא האדום מתגלה האמת במכתב תשובה קצר: "החובש הקרבי מיכאל בן שלמה וולצ'ונוק נולד ב-1914; מת מפצעיו ב-18 בינואר 1942. אין פרטים נוספים" . "בן עשרים ושמונה היה במותו, צעיר שלא הספיק לחיות הרבה. האינפורמציה תואמת, אך דלה מאוד. ואימא שותקת כבר כמעט ארבעים שנה" (עמ' 26)*.
מקץ שנה נישאה אמו דורה בשנית, לפועל יהודי, פליט מפולין בשם שלמה, שעבד במפעל ליציקת פסי ברזל לרכבת, היכן שעבדה אמו כמנהלת חשבונות. מנישואין אלו נולדה לאריה אחות. ואכן כפי שכותב המחבר בעצמו "הדרך קשה ומפותלת, קשה ומעורפלת, אך מתלווים לה שירים ומנגינות; שירים של חג ומנגינות של עצב, שירים של מוות ומנגינות של תחייה".
הציר המרכזי של הספר נסוב סביב סיפורה של "יציאת אירופה". עניין רב יש גם בתיאורים שקדמו לפרשת אקסודוס . החשש ממשטר הרשע של סטלין הביא את המשפחה לקבל החלטה ולברוח לכוון פולין והלאה. הבריחה מברה"מ התרחשה ברכבת שהייתה לבית. מסע ארוך ומייגע לאורך שבועות, בין שדות הקרב הנטושים, בין ערים הרוסות ומחוררות , לאורך נהר הוולגה וערבות רוסיה. הרכבת נוסעת ונוסעת. לעתים נסוגה, ולעתים נעצרת והזמן כמו לא נע. ובכל זאת הרכבת ממשיכה לנסוע בין דרכים ונופים, לאורך אלפי ק"מ. מסע פרידה מארץ הנושאת עמה פחד אך גם את קברו של מיכאל, אביו של אריה.
"ההר הוא הר כרמל שמעל חיפה, ואני מרגיש את ריח החופש והשחרור – טעם שטעמתי לראשונה בחיי. אני מתנער מהחלום כאשר הוריי מושכים אותי בידי לעבר אוטובוס העומד ומחכה לנו" (עמ' 155). תיאור מתומצת זה מלווה את הספר לאורכו. מעבר בין חלום למציאות. בין הגיגים למעשיות.
המחבר בוחר לסיים את ספרו בטיסה משדה התעופה בפאיד שבסיני בשלהי מלחמת יום הכיפורים ללוד, כדי להספיק להגיע להלוויית אביו החורג, ששימש לו כאב לאורך חייו. הוא מבין שזיוף שמו, גילו ומקום הולדתו היה הכרחי כדי לברוח מברה"מ. ללא זיופים אלה להם היה אחראי אביו החורג, אי אפשר היה להוציאו מרוסיה.
"עייפות מתוקה של השלמה נחתה עליי. אני צריך להשלים עם הכול, אמרתי לעצמי – עם עברי הרחוק, עם התעלומות על חייו ועל מותו של אבי הראשון, עם העובדה שהיו לי שני אבות, עם משא הזיכרונות ועם הדרך שכה קשתה עלי בגלל העבר הרחוק" (עמ' 163) .
לשוחרי הסוגה , מומלץ בחום. "ערפילים, ערפיליים"
קונכיות
9 שנים אחרי יציאת ספרו הראשון “לעוף כמו בוב בימון”, עומד לראות אור רומן חדש מאת הסופר גונן נשר, “קונכיות”
גונן נשר הסופר כבד-השמיעה מתגורר בקיבוץ שער העמקים. עד גיל חמש אף אחד כולל הוריו של גונן לא זיהו שהילד לא שומע וכשהם הבינו והעלו בפני חברי הקיבוץ את הבקשה לרכישת מכשירי שמיעה, גונן ראה בפרוטוקולים של הישיבות את המשפט שאביו אמר שהשפיע על כל חייו “הבן שלי לא ילבש מכשירי שמיעה כל עוד אני חי”. התחושה שהוריו מתביישים בו ומנסים להסתיר שהילד “פגום” נחרטה עמוק בנשמתו ומכאן ואילך זה המוטיב שיעצב את חייו עד היום.
9 שנים אחרי יציאת הספר שזכה לאהדת הקוראים והמבקרים “לעוף כמו בוב בימון” עומד לראות אור רומן חדש מאת הסופר גונן נשר, “קונכיות” . (רואה אור בקיבוץ המאוחד בסדרת “הספרנית” שבעריכת יהודית קציר). ברומן החדש גונן נשר, הגיבור-המספר של 'קונכיות' , מיטלטל בין אהבתו לאמו, שמאושפזת כבר שנים במוסד הסיעודי בקיבוץ וכבר אינה מדברת, לבין תחושת הדחייה ממה שנותר ממנה, והמשאלה כי תמות. מדי פעם באה לבקרו לובנא, אחות במוסד הסיעודי. היא מקשיבה לסיפורים מילדותו, בעיקר אודות אביו הנוקשה והמסוגר, וגופה הגדול מנחם אותו בלילות.
גונן מתאמץ להירפא מפרשת אהבה בת שנתיים עם עתליה הנשואה, אך בה בעת כופה על עצמו לחיות שוב ושוב את התשוקה ואת הכאב. פרטים רבים במציאות חייו עדיין קשורים באהובתו ומזכירים לו אותה, ודמותה לא מרפה ממנו גם כאשר הוא בורח לאיסלנד הרחוקה.
מכיוון שהמספר הוא כבד-שמיעה, הוא חווה את העולם באינטנסיביות של צבעים, ריחות, טעמים ומגע, ובאמצעות דמיונו הפראי. רגשותיו מועצמים והוא צולל בתוכם כמו בים, משוחרר ממכשירי השמיעה.
הרומן עוסק ב'קונכיות'; ההגנות שאנחנו מחביאים בהן את הנפש, על פצעיה וכמיהותיה, אל מול המסגרות החברתיות וצוויהן הנוקשים. הוא בודק אפשרויות חשיפה של החלקים הרכים והפגיעים, ואת סיכויי המפגש עם החלקים הללו אצל הזולת. רק מי שמתקלף משריונו יכול לשמוע את המיית הים שבקונכייה. כתיבתו של גונן נשר עשירה, חושנית ואסוציאטיבית, ונעה בווירטואוזיות בין עבר והווה, ובין מציאות לחלום או הזיה.
ספרו הראשון של גונן נשר, 'לעוף כמו בוב בימון', ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2011) וזכה בשבחי הביקורת ובפרס רמת-גן לספר ביכורים.
