ירדן שחם מקיבוץ דן מספר בכנות על ההתמכרות לסם הקאנביס, האומץ לגעת בכאב שנמסך בעשן ועל הבחירה להיות איש טיפול העוזר לאחרים במצוקתם
"מצד אחד – עישון הקנאביס הוביל אותי לחשוב שבמקום אחר יהיו לי כוחות ואוכל לפתוח דף חדש.
מצד שני, לא הבנתי שבכל מקום אני נשאר עם עצמי, עם הפחדים שלי וחוסר הקבלה של החלקים הפגיעים שבי. אמנם הצלחתי לתפקד, היו רגעים של חופש, הכרות עם אנשים מדהימים וחוויות מרגשות, אבל הכל תוך תלות בסם".
במילים כנות אלו, מתאר ירדן שחם (מקיבוץ דן), את תשע השנים הקשות שעברו עליו בין הגילים 21 ועד 29. הוא משרטט את מסעו המפותל המלא באתגרים ריגשיים, מאז היה ילד שגדל ב"בועה" הקיבוצית, דרך גבר שהתמכר לקנאביס, ועד היום – איש משפחה יציב, בן 37, המטפל באנשים במצוקה.
מחשבות רעות בפינות החדר
"גדלתי והתבגרתי בקיבוץ של פעם" הוא פותח. "עם חדר אוכל שהיווה מרכז חברתי, חינוך מושקע עם פעילויות רבות וקבוצת גיל גדולה ומגובשת. חיינו על שפת נחל, ב'חממה', במובן הטוב של המילה, ולכאורה לא נדרשנו להתמודד עם סיטואציות מורכבות. יש לי משפחה חמה ואוהבת, הייתי ספורטאי ואהבתי מוזיקה", מספר ירדן ברוך על הילד התמים שהיה, ומסמן את גיל 10 כנקודת מפנה משמעותית. "בשלב זה התחלתי להתנהל על פי פחדים בלתי מוסברים. הסתובבתי עם מחשבות טורדניות שהשתלטו עלי והלחיצו אותי. בתגובה לכך נוצרו אצלי טקסים כמו שטיפת ידיים בתדירות גבוהה, הימנעות מדריכה על פסים, ולפני השינה הייתי מזהה מחשבות רעות בפינות החדר. השקעתי אנרגיות רבות בהסתרה. בעוד שבחברת הילדים המשכתי להיות הילד החברותי והספורטאי, בעולמות האישיים התנהלתי כילד רגיש מאוד שכותב שירים על משמעות החיים והמוות".
הוריו של ירדן היו ערים למצבו, ושלחו אותו לאיש מקצוע המטפל בתופעות של OCD. הטיפול הרגשי אכן הפחית את המחשבות הטורדניות ואת הצורך בטקסים רפטטיביים, אך לא העלים את התופעות באופן מוחלט. "חלק ממאפייני ה- OCD", מסביר ירדן, "הוא התפרצות חוזרת במצבי שינוי ומעברים. בכל פעם שעמדתי בפני יציאה מהשגרה, חשתי שהמציאות שלי מתערערת, ונפלתי ל'דאונים' שהתבטאו בשינה ממושכת ובמצבי רוח. לפני המסע לפולין או לקראת כל טיסה אחרת לחו"ל, במהלך השינויים שכל נער עובר בגיל ההתבגרות וכמובן גם לקראת הגיוס לצבא – בכל הנקודות הללו הרגשתי חוסר אונים שהוביל אותי למחשבה שיש בי פגם מהותי.
פיתחתי ביקורת עצמית גבוהה, שגרמה לחוסר בטחון בסיסי ולקשיי מסוגלות בבניית מערכות יחסים. הרגשתי שמצד אחד אני שותף לחיים, אך במקביל – מפחד מהם".
חשתי שאני יכול לברוא את עצמי מחדש
בחופשת השחרור מהצבא התנסה ירדן לראשונה בעישון קנאביס. "זה היה קטע חזק של החבר'ה. ראיתי שזה עושה טוב, ורציתי להיות חלק מהאווירה הכיפית הזו. למרות שבפעם הראשונה שלקחתי את הסם התעלפתי, עדיין לא פיתחתי באותה התקופה את הקול פנימי שימנע ממני מלהשתמש. להפך, בניגוד לאותות האזהרה שקיבלתי מהגוף שלי, אמרתי לעצמי – 'זה יעבור, הפעם הבאה תהייה מוצלחת יותר'. בעזרת הקנאביס רציתי להרגיש חופש, לשנות פאזה, להיות 'קול'. אבל למעשה נכנסתי לזה ממקום שלא היה לי טוב עם עצמי".
זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא, הרגיש ירדן כאבים עזים בבטן התחתונה. אשפוז בבית החולים הוביל לאבחנה כי הוא חולה בקרוהן. "קישרתי זאת מייד למצב הנפשי שלי, והבנתי שהגוף שלי אגר כל כך הרבה תסכול ולחץ, שזו הדרך שלו לבטא מצוקה". למרות שמדובר באבחנה רפואית הדורשת שינוי מוקפד באורח החיים, החליט ירדן להתארגן לקראת הטיול הגדול בחו"ל. "קול פנימי דחף אותי לצאת לדרך למרות הפחדים. חשתי שזו הזדמנות להשאיר את ה'אני הישן' בארץ, לפרוץ את הגבולות של עצמי, ולהתמסר לחוויות". כדי להרוויח כסף לטובת החלום, עבד ירדן במפעל שבקבוץ, "במשמרות עבודה משעממות ובלתי נגמרות. כדי להעביר את הזמן ב'צ'יל', עשנתי קנאביס באופן שגרתי".
במהלך המסע בדרום אמריקה, נתקל ירדן באווירה משוחררת, המעודדת עישון אינטנסיבי יומיומי. "הגענו לחווה בארגנטינה, הממוקמת בחלקת טבע מדהימה שנחל זורם בשטחה. אזור שקצת מזכיר את הגליל… הקנאביס היה נוכח שם בכל פעולה. כשאתה מכין אוכל, קופץ לנחל או מנגן. שמתי לב שעישון הקנאביס מאפשר לי להחצין את הצדדים הטובים שלי. בחנתי את עצמי בעיני עצמי, ובדקתי – האם אני ירדן המופנם והשקט, או שאני יכול להיות מישהו אחר. הרגשתי שהקנאביס נותן לי שייכות וכוחות של עשייה, שבזכותו גובר הבטחון שלי ואני מצליח ליצור קשרים, ליזום, ולהשתמש בחוש הומור. חשתי שאני יכול לברוא את עצמי מחדש". אבל, האופוריה הרגשית לא נמשכה זמן רב. כעבור ארבעה חודשי טיול, שוב חווה ירדן התקף קרוהן ונאלץ לחזור לארץ לטיפול רפואי. "הקושי הפיזי מנע ממני להמשיך לטייל, ומצאתי את עצמי, שוב, חי בקבוץ ועובד במפעל. חשבתי לתומי שיצרתי ירדן חדש, אבל בפועל חזרתי לאותו המקום".
ההתנהלות היומיומית שלי היתה תלויה בסם
מונע מתוך רצון לשינוי, עבר ירדן לחיות בתל אביב. "לא התכוונתי לחסוך כסף, אלא בעצם להמשיך את אווירת הטיול הגדול, ולגבש את הזהות העצמית שלי". נסיונותיו לבניית תדמית חברתית מסוימת, הובילו אותו לעבודות מזדמנות כמו ברמן ובריסטה. "בהתחלה הרגשתי ממש טוב, אבל עם הזמן הייתי בבלבול רציני, שהוביל אותי לדיכאונות ולשימוש מוגבר בקנאביס. סיפרתי לעצמי שזו לא התמכרות אלא דרך לעודד את היצירתיות שלי". כשמצבו הנפשי הגיע למקומות אפלים של דיכאון עמוק, חוסר תיאבון וחוסר שליטה ברגשות, הבינו ירדן ומשפחתו שיש צורך להיעזר בפסיכיאטר, ולחזור לאורח חיים רגוע יותר. "אז שוב מצאתי עצמי בקבוץ, גבר צעיר שנתמך במשפחתו, שהתרופות הפסיכיאטריות שיטחו את מנעד רגשותיו, והוא רק מתגעגע לתחושות שחווה בעקבות הקנאביס".
בניגוד לכל הגיון והמלצה רפואית, חזר ירדן לעשן, והפעם אף הסתיר זאת מהוריו כדי לא להדאיגם. "הרגשתי שהקנאביס עוזר לי להרגיש טוב, קראתי לו 'חיזוקית', ובחסות התחושות שחוויתי, שוב עברתי תהליך של חיפוש עצמי ממושך". בפועל, חווה ירדן תשע שנים של חוסר יציבות נפשית. הוא עבר מספר מקומות עבודה בארץ ובחו"ל, התחיל לימודים גבוהים והפסיק אותם, נדד בין כמה מקומות מגורים, ולא הצליח לתחזק מערכות יחסים זוגיות. "בגיל 29 הייתי גבר צעיר, בלי כיוון לקריירה וללא חסכונות. ההתנהלות היומיומית שלי היתה תלויה בסם, כך שאם פתאום נגמר לי החומר, אספתי מפינות המגירה את האבקנים הבודדים שנשארו בקצוות. הפסקתי להרגיש את העוצמות של החיים, והגעתי לידי דכאון".
הגעתי לקצה
בסופו של דבר, המצב הרגשי הוביל את ירדן להבנה שהוא זקוק לעזרה חיצונית משמעותית. הוא חשף בפני הוריו את האמת, ובעקבות המלצות וברורים החליט להכנס לתהליך גמילה בכפר איזון שדות-ים, המטפל במשברים נפשיים אקוטיים באופן הוליסטי. "זו היתה מכה חזקה לאגו שלי, כמו הוכחה ניצחת לכך שאין לי כוחות להתמודד בעצמי עם חיי. למרות ההבנה השכלית שאני זקוק לסיוע הזה, נכנסתי לכפר עם הרבה התנגדויות ועם ההרגשה שכל הסיפור הזה לא קשור אלי". בשבוע הראשון לשהותו בכפר חווה ירדן את כל סימני הגמילה – סיוטים, זיעה, הסתובבות בלילות, וחוסר מנוחה. בנוסף, התגלתה אצלו דלקת בלבלב שהתפתחה בעקבות הטיפול התרופתי נגד מחלת הקרוהן. מצבו הרפואי הרעוע זירז את ירדן להפסיק גם את עישון הקאנביס וגם את עישון הסיגריות הרגילות. "לטובת מי שלא בקיא בתחום", מבהיר ירדן את הנקודה, "בכפר מתמקדים בגמילה מסם ולא מסיגריות רגילות. כדי לתמוך בתהליך הזה המדינה אפילו מספקת לנגמלים קופסאות סיגריות כתחליף לעישון הסם. בגלל שסבלתי ממצב רפואי קיצוני, נוצר מצב שתוך שבוע מרגע הגעתי לכפר נגמלתי לחלוטין מסיגריות ומקנאביס. כשכולם סביבי שאפו עשן סיגריות אני לעסתי מסטיק ופיצחתי גרעינים. גם כשהתאוששתי גופנית לא חזרתי לעשן, כי הזכרתי לעצמי שהגעתי לקצה".
השבועות הראשונים בכפר זימנו לירדן התמודדות קשה עם עצמו. הוא נדרש לעמוד במערכת יומית אינטנסיבית, שנפתחה בקבלת תרופות מהמדריך במקום, והמשיכה לטיפולים קבוצתיים, פרטניים ומשפחתיים, עבודות גינון, סדנאות אומנות, פסיכודרמה, יוגה וקונג פו מהבוקר עד הערב. מעבר לכך, הוא חש כבול למסגרת שכביכול אינו מתאימה לו. "הסתכלתי על האנשים סביבי והרגשתי שאני לא קשור לסיטואציה. לא יכול להיות שגם אני נמצא במצב חמור כשלהם. הרבה סביבי היו במצבי נפש סוערים, והרגשתי שאני במקום הזוי, שלא מאפשר לי חופש פעולה כרצוני".
לגעת בכאב שהיה ממוסך בעשן
עם הזמן, החל ירדן להסיר את המגננות. בעזרת הטיפולים המקצועיים בכפר הוא בחן את דפוסי החשיבה המוטמעים בו, צמצם את הביקורת העצמית, ופיתח כלפי עצמו חמלה ורכות. "המקום הזה איפשר לי לגעת בכאב שהיה ממוסך בעשן לאורך שנים. זכיתי לעבור תהליך משמעותי בכפר. בליווי צמוד, ובשלבים איטיים, הצלחתי לשחרר את המטען הכבד שסחבתי במשך שנים, וסלחתי לעצמי ולילד שהייתי".
ירדן מדגיש את המשמעות והכח שיש לקבוצת התמיכה במקום שכזה, ומציין שעל אחד מקירות הכפר נכתב: "כל אדם זקוק למקום בטוח, כדי שיוכל לצאת מדעתו בשלווה". המעטפת המיטיבה של הכפר, והתמיכה מהמשפחה והחברים, אפשרו לירדן להתחזק. הוא חזר לנגינה וליצירה, תחומים שהרשה לעצמו לגעת בהם רק תחת השפעת סם, ועם הזמן גם החל לתמוך במטופלים חדשים שהגיעו לכפר. יחד עם השיפור שחווה, ירדן אינו מסתיר את התקופות הקשות במהלך השהות בכפר האיזון. "תמיד ניקר בי החשש שאכשל בתהליך השיקומי ושאפול חזרה לעישון. גם זמני הביקורים בבית הציבו בפניי אתגרים קשים – הייתי מגיע לקבוץ בסופ"ש, יוצא עם חברים לפאב, ומרגיש מוזר שאני לא יכול לעשן או לשתות. כשהרגשתי מעורער מעט, הזכרתי לעצמי שאני האחראי הבלעדי על החיים שלי, ושבכוונתי לסיים את התהליך בהצלחה".
עד שהרגשתי מספיק חזק
ירדן שהה בכפר במשך כחמישה חודשים, כאשר לקראת סופם הכין תוכנית סדורה שתמנע ממנו לחזור לדפוסים של תלות ולמצבי דכאון. כדי לשמור על עצמו, ארגן סביבו מערכת של שגרת עשייה ולמידה. "חזרתי לצפון, ובתמיכת הפסיכולוג שלי בכפר, למדתי בתל חי עבודה סוציאלית. הבנתי שזה התחום שמתאים לי כשראיתי שגם במקומות הנמוכים שלי אני מצליח להיות עבור אחרים – להיות אמפתי כלפיהם ולסייע להם". בנוסף, שמר ירדן על כושר, שיחק כדורסל ואף שידר ב"רצועת הסטודנטים" של "קול הגליל העליון".
"התחלתי לפרוח, ונעזרתי בטיפול תרופתי ופסיכולוגי ששמר עלי עד שהרגשתי מספיק חזק. כולם סביבי עישנו, אבל מכיוון שידעתי לאן זה עלול להביא, שמרתי על עצמי". בכל אותה תקופה, המשיך ירדן להגיע לכפר האיזון כדי לדבר עם מטופלים ולספר את סיפורו. "רציתי לתת להם תקווה שאפשר להיות במקום אחר, ושחשוב להתמסר לתהליך ולהעזר באנשי המקצוע". ירדן דיבר גם מול הוועדה למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול בכנסת, במטרה לעורר מודעות בתקווה לשינוי מדיניות והנגשת הידע לצעירים ונוער.
את הלימודים סיים ירדן בהצטיינות ומייד המשיך לתואר שני, לאחריו התמקד בלימודי CBT. במהלך לימודיו הפסיק את הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, אבל התחיל…. במערכת יחסים חדשה. "בתואר הראשון הכרתי את מאיה. הייתי במקום טוב ומשוחרר יותר. אדם רגוע, עם קבלה עצמית ובטחון. כשסיפרתי לה את כל מה שעברתי – היא לא נרתעה. יצרתי איתה זוגיות בטוחה וממושכת, עברנו לגור יחד, וכיום אנחנו נשואים ויש לנו ילד מתוק בן שנתיים".
להתרומם מהשפל
ירדן ומשפחתו, התפנו מקבוצם בעקבות המלחמה, ומצאו את מקומם בגבע.
למרות האתגרים הרבים שהציפה המלחמה, החליט ירדן להיות בעשייה משמעותית. "מתוך השבר הנורא היה לי דחף לתרום ולהיות בעשייה אז הצטרפתי לעמותת 'לב בטוח', וליוויתי במשך מספר שבועות את שורדי הנובה. בנוסף, עסקתי בליווי רגשי עבור סטודנטים עם לקויות למידה וקשב וריכוז, שלמדו ב'חממה' במכללת תל-חי. חשתי שנסיון החיים שלי בשילוב הידע המקצועי והכלים שלמדתי ב CBT, עוזרים לי להתמודד עם אתגרי המלחמה ואף להגיש סיוע למי שנזקק לכך. זו היתה תקופה מאד משמעותית עבורי".
מאיה וירדן מתכננים לחזור לגור בצפון. "בעקבות המצב, הבטחון שלנו התערער, אבל ביננו, בכל מקום בארץ אין בטחון מוחלט. מעבר לזה, שנינו מרגישים שייכות לאזור ורוצים לבנות בו את ביתנו. אני מקווה שיתגבשו התנאים בהם נוכל להרגיש בטוחים בבית שלנו".
אתה לא חושש לבנות את חייך במקום שיש בו סטיגמות קיבוציות?
"בניגוד לאנשים במצב דומה לשלי שלא משתפים את סביבתם, הרגשתי מההתחלה שיש כאן משהו שאני דווקא יכול להתגאות בו. הרי הייתי במקום מאוד נמוך – והצלחתי לעשות דרך ולהתרומם מהשפל. אני יודע לקבל את עצמי יחד עם כל הצדדים שאולי נחשבים לפחות יפים. עם כל זה שאני חי במקום קטן, אני מרגיש שהקיבוץ הוא סביבה תומכת. תמיד היה לי עוגן של משפחה עוטפת, ומעגל חברים שחיזק אותי ללא שיפוטיות".
ומה לגבי האפשרות שתפול שוב לעישון סמים?
"אני מרגיש מאד בטוח בעצמי ומקפיד להישאר עם אצבע על הדופק, במיוחד מאז שהפכתי להיות אבא – החלטתי נחרצות שאני לא רוצה את הדבר הזה בסביבתי. בתקופה האחרונה אני נמצא בשינוי כללי כלפי הבריאות שלי, ולכן לא תמצאי אותי אפילו שותה בירה עם חברים. לכולנו יש רגעים של בריחה – החוזקה היא להצליח לעשות שינוי כיוון ולחזור לדרך הטובה והנכונה לי".
בימים אלו ירדן מלווה אנשים במקומות מורכבים בקליניקה פרטית ובאונליין. בנוסף, מעביר הרצאות על סיפור חייו לבני נוער ומבוגרים. "כיום אנו חשופים לפרסומים שמציגים את הקנאביס כסם קליל שיש לו יתרונות רפואיים, אבל לצערי לא מדברים מספיק על הצדדים המזיקים של הסם. בני נוער משתמשים בזה בכמויות ואינם מבינים שזה מוביל לפגיעה בהתפתחות המוח, ועלול להוביל להתמכרות, לדכאון ולפסיכוזה. במהלך השנים, הגיעו אלי הורים שמתלבטים כיצד לפעול מול ילדיהם שנמצאים במצוקה. הענקתי להם ידע וכלים כיצד להתמודד עם המצב. אני מאמין שהנסיון האישי שלי בשילוב הידע המקצועי מייחד אותי כמטפל. הבחירה שלי בחיים והדרך שצמחתי מתוך המשברים, יכולים להעניק לאנשים שאני מלווה ידע, בטחון ותקווה לשינוי".
