"המסעות שעשיתי," מסבירה יעל הורוביץ, "ממש לקחו אותי להמון ידע ואנשים וחוויות שחיברו אותי לטבע וחיברו אותי לאדמה וחיברו אותי לקיימות ולעשייה של פרמקלצ'ר". לאחר לילות חסרי שינה ודאגות, תהליך שארך ארבע שנים, הצליחה להקים את חוות "עםהאדמה", שם היא מעבירה סדנאות ומספקת ירקות למסעדת שף
עםהאדמה פרמקלצ'ר
כשיעל הורוביץ הייתה בת 23 היא גרה בעיר ועבדה כמפיקה בטלוויזיה ובפרסומות. אחד הדברים האחרונים שהיא ציפתה שיקרו הוא שכעבור כשנה היא תהיה חקלאית ותהפוך לבעלים, העובדת והרוח החיה של החווה החקלאית האקולוגית והקהילתית "עםהאדמה", שבפארק השרון.
החווה, שהייתה בבעלות אביה, יחזקאל שטיר ז"ל, ניתנה בירושה לה ולאחיותיה, לאחר שאביהן נפטר מסרטן. את חודשי חייו האחרונים הוא העביר בחווה ויעל, שסעדה אותו שם יום וליל, התחילה כבר אז לחוות את כוחו המרפא והמחזק של האדמה והטבע.
השינוי – ממפיקה במשרה מלאה למפיקה שהיא גם חקלאית – לא קרה ברגע. עוד נדרשו ליעל כמה סיבובים בעולם, בין דרום אמריקה לאירופה, בין ערים וחוות חקלאיות בפורטוגל, כדי להבין שהקריאה הפנימית שהיא מרגישה, הקוראת לה לעזוב את העיר ולהתקרב עוד אל חיי הטבע והחקלאות, היא לא גחמה וגם לא תגובה למות אביה שתחלוף מתישהו
"המסעות שעשיתי ממש לקחו אותי להמון ידע ואנשים וחוויות שחיברו אותי לטבע וחיברו אותי לאדמה וחיברו אותי לקיימות ולעשייה של פרמקלצ'ר. לא בחרתי את זה. לא ידעתי את זה, אני אפילו לא ידעתי לשים זרע באדמה אז."
בזמן שיעל טיילה בעולם והתקרבה עוד ועוד אל העולם החקלאי, חוות "עםהאדמה" עמדה כמעט נטושה ומנותקת ממים. כשהורוביץ חזרה והתחילה לשקם את החווה – היא נאלצה להיאבק בגורמים רבים על מנת לחבר את החווה חזרה למים, שהרי חווה חקלאית ללא חיבור למים אינה יכולה להתקיים
"תמיד היה את האיום הזה שלא יהיו מים. עוד כשהייתי ילדה אבא שלי היה מלמד אותי לחסוך במים – ומאוד כועס על כל טיפה שאני מבזבזת."
"היה ידוע שיכול להיות שיום אחד לא יהיו מים כי המים מגיעים מהבאר של השכן, והכל באופן חוקי עם הקצאות והכל, ובכל זאת אחרי שהוא נפטר נותקנו מהמים."
ליעל לקח כארבע שנים להחזיר את חיבור המים לחווה, כשבמהלכן היא אפילו נאלצה לנסוע כל שבת הלוך וחזור עם מיכל של קוב מים על הטנדר לנקודת מים אחרת, למלא אותו שוב ושוב וכך לשמור על החווה בחיים. לימים הצליחה יעל לחבר את החווה למים באופן סופי.
מאיפה מתחילה אישה צעירה, שרק לאחרונה למדה קצת על חקלאות, לתחזק חווה של 16 דונם?
"אני מתחילה מתסכול גדול ומלהרגיש ככה קטנה. כי הדבר הזה הוא ענק ואינסופי. אני מתחילה מהאבל האישי שלי. מללכת פה בחווה ולראות כל פסל קטן או כל דבר שתלוי על עץ ולהבין שאבא שלי שם אותו. ואני עכשיו צריכה לבחור מה אני מזיזה, מה אני משאירה… אני חושבת שזו הייתה שנה שלמה בתוך הדבר הזה."
"אני מתחילה גם בלי שינה, בפחד מטורף פה לבד – וכל לילה יש לי חבר טלפוני, כי כל רעש הכי קטן בחוץ אני בטוחה שמישהו בא לפרוץ לחווה או לפגוע בי. ואני קמה כל יום בחמש בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, מתקשרת בבכי לאמא שלי והיא בבכי אומרת לי 'בואי הביתה' ואני עונה לה שאני לא יכולה, שיש פה משהו גדול ממני."
הירקות של פעם
כיום חוות "עםהאדמה", שאת שמה העניק לה יחזקאל, אביה של יעל, היא חווה אקולוגית המשתרעת על שטח של 16 דונם. היא ממוקמת במרכזו של גן לאומי מיועד שנקרא "פארק השרון". השטח שעליו ממוקמת החווה הוגדר כשטח חקלאי, עוד לפני שגן לאומי "פארק השרון" הוכרז כגן לאומי מיועד, ובזכות זה מתאפשרת פעילות החווה כחווה חקלאית.
את הפעילות החקלאית התחילה יעל, יחד עם מי שהיה בן זוגה דאז, מגידול של ירקות מזני מורשת ושימור של זרעים. זני מורשת הם זרעי הירקות של "פעם". הזרעים הללו הם זרעים יציבים גנטית, של האבקה פתוחה, ובכך הם משמרים את כל תכונותיו של הדור הקודם
"אלו הם זנים שלא עברו הכלאות, זאת אומרת שאנחנו שומרים עליהם נקיים גנטית… יש כל מיני טכניקות לשימור של זרעים נקיים מבחינה גנטית. קוראים להם 'הירקות של פעם', כי יש להם יותר טעם ויותר ערכים תזונתיים.
"מה שקורה היום בתעשייה זה שאם נסתכל, למשל, על עגבנייה, לוקחים אבא שהוא מזן שמאוד עמיד על המדף ואמא שמאוד עמידה למחלות בשדה ועושים מהם הכלאה כדי שיקבלו את התכונות האלה והאלה וכך לייצר משהו שהוא יותר רווחי".
כשאני שואלת את יעל אם לא כל חקלאי שואף להיות רווחי, היא אומרת שהיא מבדילה בין רווח כספי לרווח ערכי, או להבנה של שפע שמגיע גם בצורות אחרות
"אני לא החקלאית של פעם. זו חקלאות חדשה ואני חושבת שאני מייצגת בסיפור שלי המון חקלאים חדשים, שמביאים איזשהו פן מאוד חשוב שבלעדיו, ככה אני מאמינה, לא נוכל להתקיים הלאה. פן שמבקש לחקות תהליכים טבעיים שקורים בטבע ולתמוך בהם כדי ליצור חוזק, פן שמבקש ליצור חיבור ולא ניכור."
"אנחנו לא שולטים על הגידולים, כלומר החקלאות הקונבנציונאלית חושבת שכן, אבל אנחנו לא מעל הטבע, אנחנו חלק ממנו. כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על ההתנגדות הזאת לטבע."
"למה? למה לא ללכת ביחד? כמה מתנות נגלות שם שהן לא כסף, שהן לא זה שהעגבנייה שלי עמדה 80 שנה על המדף? אז נכון, אני לא אתעשר מזה כלכלית אבל בהמון צורות אחרות כן, וכך גם כל הקהילה והסביבה שלי."
מלבד שימור וגידול של זרעי מורשת לירקות, הורוביץ מגדלת בחווה גם צמחי בר וצמחי תבלין, בדגש על צמחים מקומיים. הכל בעבודה ידנית, ללא מיכון או הדברה. הרבה ממה שהיא בוחרת לעשות נולד מתוך השאלה 'מה יקרה אם לא יהיו בחווה עוד הפעם מים?' ולכן ההסתכלות היא איך שותלים צמחים שיוכלו להתקיים בכוחות עצמם בעתיד ובפרט בעידן ההתחממות הגלובלית, עם מינימום עבודה ומקסימום תוצרת.
זה כולל גם ריבוי של זנים של צמחים מקומיים. הורוביץ אוספת זרעים של זנים מקומיים, שגדלים בשטחי החווה, ומרבה אותם תוך חיקוי תנאי הגידול הטבעיים שלהם. כמעט כל העצים בחווה, לדוגמא, הם עצים מקומיים שמתאימים למערכת האקולוגית המקומית
"שתלנו בשנים באחרונות מאות עצים, ש-98% מהם הם זנים מקומיים כמו תאנים, זיתים, רימונים, תותי עץ, עוזרר, שקדיות, חרובים ואלונים ועוד".
שיתוף פעולה
מלבד עצים אלו נשתלו בחווה לאחרונה עצי ארגן, שהוא אמנם לא עץ מקומי אך הוא נשתל מתוך הבנה שהאקלים בארץ משתנה, הוא הופך להיות יותר חם ויבש, וצריך לחשוב מה ניתן לשתול באדמה שגם ישרוד וגם יכול לתת תוצרת רווחית.
במשך זמן ארוך העבודה בחוות נעשתה על ידי יעל, בר (מי שהיה בן זוגה דאז ומאז כבר עזב) ומתנדבים רבים שהגיעו לחווה בדרכים שונות.
מכיוון שהחווה ממוקמת על שביל ישראל הרבה "שביליסטים" עוצרים בחווה לזמן מה, חלקם מתארחים ונחים וחלקם גם תורמים את חלקם בעבודות החווה השונות.
בנוסף, היו תקופות בהן הגיעו לחווה מתנדבים מחוץ-לארץ דרך ארגונים, כגון: WORK AWAY ו-WWOOF (WORLD WIDE OPPORTUNITIES ON ORGANIC FARMS). לאחרונה שכרה עובדים באופן מסודר.
ממה מתפרנסת החווה?
"את רוב התוצרת שלי אני מוכרת למסעדת OPA, מסעדת שף טבעונית בפלורנטין. זו הפריה הדדית כזאת ביני לבין השפית המוכשרת, שיראל ברגר.
זו יצירה משותפת מדהימה, כי היא עובדת עם ירקות ופירות עונתיים ואני מוצאת את עצמי מתפרנסת היום ממה שאבא שלי שתל." הורוביץ מוכרת למסעדה את הירקות שהיא מגדלת, צמחי תבלין, פירות שגדלים על עצי החווה וסוגים שונים של פטריות שהיא מגדלת בעצמה גם כן.
תחום הפטריות הוא תחום נוסף בו מתמחה הורוביץ: "מי שהיה אז בן הזוג שלי הוא מיקרוביולוג חובב והוא אמר לי 'בואי ננסה'. זה עשוי להיות יותר רווחי מירקות. התחלנו מארבעה מדפי כתר פלסטיק מכוסים בניילון כדי ליצור מעין חממה קטנה ואז גדלנו לחממה קטנה ואז לחממה יותר גדולה."
תוך כדי הגדילה וההתנסות הגיעה גם ההבנה, שאת הידע שנצבר יש להם תשוקה להעביר הלאה. כך התחילו להתקיים הסדנאות, בהן לומדים אנשים איך לגדל פטריות מסוגים שונים בבית. הסדנאות הללו התחברו לחזון רחב יותר של הורוביץ, שרואה במקום לא רק חווה חקלאית אלא ממש מרכז לימודי ללימודי קיימות ופרמקלצ'ר.
הפטריות שהיא מגדלת בחווה הן בעיקר מינים שונים של פטריות אויסטר (מה שמכונה בתעשייה "יער"). כאשר יעל מדברת על אויסטרים היא מתייחסת לקבוצה של כמה זני פטריות (למשל: BLUE OYSTER, PINK OYSTER וכו'). הסיבה שקוראים לזני הפטריות הללו בשם הזה היא כי הן מאוד דומות לצדפות בצורתן. בעברית קוראים להן "אוזניות הצדף".
את הפטריות מהסוג הזה יחסית קל לגדל כי הן יותר "אגרסיביות", לדבריה של יעל, ולצידן היא מגדלת גם זנים יותר רגישים ועושה המון ניסיונות ותהליכי חקר ופיתוח של שיטות גידול המתאימות לאקלים ישראלי, ושיטות המחקות את תנאי הגידול של הפטריות בטבע.
היא מגדלת כיום פטריות על מצעים מנותקי קרקע, על בולי עץ, בערוגות חשופות בשטח ועוד. גם את הפטריות הללו מוכרת יעל למסעדה בתל אביב ולעוד קבוצות רכישה קטנות.
מה החזון או החלום שלך לגבי החווה?
"החלום שלי זה לראות את המקום הזה מתקיים בלעדי. מתקיים באופן מאוד הרמוני, שבעצם הטבע לא זקוק יותר לאמא הזאת שתחזיק אותו, שתתן לו, שתעשה את החיבורים, כי הכל בעצם כבר חובר."
"שהעצים פה ישגשגו אפילו רק עם המים של הגשמים, כי העבודה של איפה לשתול אותם ואיזה זנים לשתול נעשתה כל כך טוב שהטבע עושה את שלו."
"שהירקות והצמחים הירוקים פשוט מפילים את הזרעים שלהם כל שנה ומתרבים במקום שהכי טוב להם בלי שאני אצטרך לעשות דבר."
"שהאנשים שנכנסים למקום הזה חווים איזשהם הרמוניה וריפוי, ומגיעים לפה עם הידע שיש להם ועם הכאבים שיש להם והם מוצאים לעצמם אדמה, מפרים אחד את השני, שיש סביב המקום קהילה, קבוצה של אנשים שיש לה זיקה מסוימת ורצון שכל אחד ישים את האנרגיה שלו איפה שהכי נעים ומדויק לו כדי להניע משהו משותף."
כשיעל מנסה לדמיין איפה היא הייתה רוצה לחיות עוד חמש שנים ולגדל ילדים היא מתארת מדינה שמסכימה לראות את ההכרח, היופי, הפשטות ואפילו הרווחיות שיש בלאפשר למקומות כאלה, כמו החווה שלה, להתקיים ולפרוח. חוות שמשלבות חקלאות מתחדשת והרמונית לצד ריפוי אנושי וצמיחה של בני אדם ואדמה יחד, מתוך הבנה שזה כדאי, רווחי ואף הכרחי עבור החברה כולה.
עםהאדמה פרמקלצ'ר : תמונות באדיבות עםהאדמה
