על אף הגמישות והיצירתיות שגילתה התעשייה הקיבוצית שאפשרה את הפעלת המפעלים לאחר הפגיעה הקשה של 7 באוקטובר, חושש דגן ילין מקיבוץ צרעה, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, שהגלגל מתהפך ופורש את האיומים והאתגרים
תמונה ראשית: דגן לוין, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית. "הגמישות והיצירתיות שגילתה התעשייה הקיבוצית, אפשרה את הפעלת המפעלים באתרים המקוריים, עד לגבול הלבנון וגם בעוטף". צילום: יעל לוין
270 מפעלים מונה התעשייה הקיבוצית, המייצרים כ-66 מיליארד שקלים בשנה. המפעלים המצויים בעיקר בקיבוצים עצמם, מעסיקים כדי 60,000 עובדים (40,000 עובדים מתוכם מועסקים בארץ), והם מהווים ביחד כעשרה אחוזים, מכלל התעשייה בישראל בכל הרכיבים המרכזיים: מכירות, ייצוא ותעסוקה.
לנתונים אלה משמעות מיוחדת, אומר דגן לוין, חבר צרעה, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, בשים לב לכך שהאוכלוסייה הקיבוצית מהווה רק שני אחוזים מהאוכלוסייה בישראל, ומספר "חברי הקיבוץ" מהווה אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה הבוגרת.
"איגוד התעשייה הקיבוצית", הוא גוף משפטי המצוי בבעלות שווה של התנועה הקיבוצית והתאחדות התעשיינים, והוא הגוף היציג של התעשייה קיבוצית בפני מוסדות המדינה, שפועל לסייע ולתמוך בפעילותם של מפעלי התעשייה הקיבוצים. רובה המכריע של התעשייה הקיבוצית, 77 אחוזים, פועל בפריפריה העמוקה של ישראל, ושם היא מהווה גורם דומיננטי ומעסיק מרכזי.
תעשייה פגועה אך צומחת
בארבע השנים האחרונות צמחה התעשייה הקיבוצית בשיעור שנתי של 5.8 אחוזים לאחר עשור של צמיחה מינורית בשיעור שנתי של אחוז וחצי. "זהו נתון מדהים" אומר דגן, "בהתחשב בתהפוכות שעבר העולם בתקופה הזאת: קורונה, מלחמת רוסיה אוקראינה, וכמובן, המשמעותית והנוראה מכל אלה המלחמה האחרונה, שפגעה בכלל התעשייה הישראלית, אך התעשייה הקיבוצית מטבעה הפריפריאלי נפגעה יותר מכולם".
דגן חוזר אל 7 באוקטובר. "בדרום, לאחר הטבח הנורא, כשבשטח עדין מסתובבים מחבלים, כאשר במפעלים חסרים עובדים שנרצחו והאחרים פצועים, בגוף ובנפש, מתמודדים עם כאב ושכול וצלקות נפשיות, רבים מפונים מביתם, בחרו המנהלים והעובדים בתעשייה הקיבוצית, בתנאים בלתי אפשריים, לחזור למפעלים, לשקם את המכונות ולהפעילם, וכך להבטיח את עתיד המפעלים. הם השיבו את אמון הלקוחות ויצרו עוגן וקטר לשיקומם של העובדים, הקיבוצים וכל קהילות העוטף".
גם בצפון, "ואפילו, בגבול הלבנון, מול ירי בלתי פוסק, הפגינו המנהלים והעובדים במפעלים נחישות, יצירתיות ודבקות יוצאת דופן במטרה; המשיכו לייצר בתנאים בלתי אפשריים ותוך סיכון חיים קבוע. התגברו על הפחד, נסעו בדרכים חשופות לאש אויב, עבדו בין האזעקות וסיפקו ללקוחות את המוצרים באמינות מפליאה".
הגמישות והיצירתיות שגילתה התעשייה הקיבוצית, ממשיך דגן, אפשרה את הפעלת המפעלים, רובם ככולם, באתרים המקוריים, עד לגבול הלבנון וגם בעוטף.
איגוד התעשייה הקיבוצית סייע ומסייע למפעלים להשתקם, בין היתר באמצעות פרויקט חוסן ייחודי שפיתח בתחילת המלחמה עם אנשי מקצוע המסייעים להנהלות ולעובדים להתמודד עם האתגרים והקשיים יוצאי הדופן, והיום הוא מודל לחיקוי בהתמודדות עם בעיות חוסן בתעשייה ובארגונים גדולים.
מול איומים אסטרטגיים
האירועים הגלובליים משפיעים גם על התעשייה הקיבוצית. דגן חושש ש"הגלגל מתהפך" ואומר כי "למעט התעשיות הביטחונית והתעשיות המשרתות את התעשיות הביטחוניות, ובמידה מסוימת גם תעשיות המשרתות את השוק המקומי, אנו רואים מגמה של נסיגה בתוצאות הכלכליות, ועננה כבדה ששטה לעברנו והולכת וסוגרת על התעשייה הקיבוצית והישראלית".
תורם של הנתונים הכלכליים יגיע לעת סיכום ותמיד אחרי מעשה. לכן, דגן מצביע כעת על מספר "נתונים זמינים", שהגם שהם ראשוניים וחלקיים, יש בהם לדעתו כדי ללמוד על "תופעה העולה גם בפגישות עם התעשיינים". בעוד שבשנה שעברה דיווחו 80 אחוזים מבין החברות הקיבוציות הציבוריות על גידול בהכנסות, הרי בחציון הראשון של השנה רק 56 אחוזים מהחברות דיווחו על גידול במכירות בהשוואה לחציון הראשון בשנה שעברה. יתר על כן, שני שלישים מהחברות דיווחו על רווח תפעולי חציוני נמוך מהרווח התפעולי החציוני בשנה שעברה, וכך גם ברווח הנקי. ("רווח תפעולי" הוא הרווח הנובע מהפעילות הרגילה והשוטפת של החברה; "רווח נקי" הוא הרווח שנותר לחברה לאחר ניכוי כל ההוצאות והמיסים מכלל הכנסותיה).
לדעת דגן, הנסיגה בהתקדמות היא תוצאה ישירה של החמרה בסביבה המקרו כלכלית של התעשייה בפרמטרים האלה: שוק העבודה והתחרות הגוברת מהמזרח; אתגר ה-AI ושלושה תהליכים אקסוגניים (חיצוניים): שניים הקשורים קשר הדוק למלחמה (חרם ואמינות האספקה), והשלישי – מכסי טראמפ (ראו הרחבה).
והיכן ממשלת ישראל?
דגן אינו בורר מילים. "נדמה שקברניטי המדינה אינם מבינים את עוצמת הבעיה או שהיא לא מספיק מעניינת אותם. בראיה מקצועית בלבד, ומבלי להיכנס לפוליטיקה, עוצמה צבאית איננה נמדדת רק בהיקף השטח שנכבש בעזה או כמה מחבלים נהרגו. עוצמה צבאית וטכנולוגית המאפשרת את המבצעים שומטי הלסת באיראן ובלבנון, תיצרוך תקציב בטחון של למעלה מ-100 מיליארד שקל בשנים הקרובות. זהו אירוע אסטרטגי המחייב תמיכה של כלכלה חסונה ומשגשגת. לקיומה של כלכלה כזאת דרושה תעשייה איתנה וצומחת, אקדמיה מובילה וחברה פתוחה ונאורה ואלו אינן יכולות להתפתח בסביבה חומצית של עוינות מדינית ומשטמה ציבורית ומוסדית (למשל באקדמיה בחו"ל) כלפי ישראל". דגן חושש כרבים אחרים מ"בריחת מוחות", מחרם כלכלי ומחוסר יציבות". הוא מקווה שלא נגיע למקום ממנו כבר יהיה קשה, אם בכלל, לסובב את הגלגל לאחור.
ובנימה אופטימית לשנה החדשה
"התעשייה הקיבוצית, מאז ותמיד היא סמל של חלוציות והגשמה, המציאה את עצמה במלחמת 'חרבות ברזל' פעם נוספת כנושאת בגאון את דגל החלוציות והציונות של העת הנוכחית. הפוטנציאל של התעשייה הקיבוצית הוא בלתי רגיל, והיא מובלת על ידי אנשי חזון ומעש יצירתיים ומנצחים.
חשוב שהמדינה תסייע לתעשייה, אך גם אם תסתפק בלהימנע מלהפריע לה, התעשייה הקיבוצית והישראלית כולה ידעו לצמוח ולחלץ את הכלכלה הישראלית קדימה.
ונסיים, כמובן, בחשוב מכול: החטופים: את כולם, הביתה, עכשיו!".
החרם העולמי על ישראל, הפצעת ה-AI וגם טראמפ
האתגרים עימם מתמודדת התעשייה הישראלית ובפרט זו הקיבוצית
מחסור בעובדים: זו אומנם אינה דווקא בעיה מקומית, אלא היא קיימת בעולם המפותח כולו. איגוד התעשייה מנסה לסייע למפעלים בדרכים שונות. באמצעות פרויקט שחוקר את הסוגייה לעומק ומקיים חשיבה משותפת עם המפעלים לאיתור פתרונות, ובאמצעות פרויקטים המאתרים עובדים מסקטורים שיש בהם פוטנציאל התפתחותי – חרדים, אסירים, בעלי מוגבלויות וכו'. בכל זאת הבעיה הולכת ומחריפה.
התחרות ממזרח: גם אם ניסינו למתג את התעשייה המקומית כאיכותית ביחס למתחרה הסיני הזול, ככל שחולף הזמן הסינים סוגרים את פערי האיכות והתחרות מחריפה.
אתגר ה-AI: לאורך ההיסטוריה שינויים טכנולוגיים משבשים יצרו רעידות אדמה: חברות קטנות הפכו למפלצות ותאגידי ענק קרסו או התפוגגו תוך תקופה קצרה. מהפיכת הבינה המלאכותית מגלמת סיכויים וסיכונים עוצמתיים. מי שלא יאתר דרכים אפקטיביות להתמודדות מעמיד את עצמו בסיכון אסטרטגי, ומי שכן – ייצר לעצמו הזדמנויות אסטרטגיות.
חרם על התעשייה: אומנם זה לא (מספיק) "תופס כותרת" אך לפי דגן, לאורך ציר הזמן החרם העולמי מתהדק על צווארה של ישראל, והשפעתו ניכרת על התעשייה הישראלית ובפרט על זו הקיבוצית, שהיא מוטת ייצוא. מרבית המפעלים המייצאים מדווחים על השפעה הולכת וגוברת של החרם, הלובש צורות שונות. אחת מהן היא ניתוק הקשר המסחרי עם טורקיה שהייתה לקוח וספק משמעותיים של תעשיות רבות.
חמור מכך הוא החרם השקט. דגן מספר על מקרה בו מנכ"ל של אחת התעשיות אמר לו כי לקוח ותיק שלו, שהיו ביניהם יחסי קרבה (ברכות הדדיות לחגים, ביקורים הדדים, אפילו בבית המגורים) – הפסיק באחת לענות לטלפונים, ווטסאפים והודעות מייל. אחרים מקבלים תשובות מתחמקות כמו "מדיניות התאגיד להימנע מקשר עם אזורי מלחמה"; הודעות לקוניות על אי זכיה במכרז או "הצעתך פחות טובה מהצעת המתחרה", כשברור לך שהצעתך עדיפה; והסברים שהצרכן הסופי אינו מוכן לרכוש תוצרת ישראל.
כל אלה, אומר דגן, הם "מופעים שונים של תופעת החרם, שלאחרונה מתרחבת מלקוחות למספקים". בהתחלה עוד הייתה תקווה שזה אירוע חולף ומינורי, אך היום הדעה הרווחת היא שהשפעת החרם כבר אינה מינורית ואפשר ובחלקה אף בלתי הדירה. לפעמים לקוח שעבד איתך ומוצא ספק חלופי, לא ימהר לחזור גם אם תשקוט הארץ 40 שנה".
אספקה אמינה: "לאורך מלחמת חרבות ברזל הקפידה התעשייה להתגבר על כל הקשיים", מדגיש דגן, "כדי להוכיח ללקוחות בחו"ל שלמרות המלחמה התעשייה מצליחה לעמוד בהתחייבויותיה (כמעט) ללא עיכובים". גם ב"עם כלביא" כאשר היה קשה יותר לעמוד בהתחייבות בגלל סגירת השמיים, הסגירה הייתה מוגבלת בזמן. עם זאת, התחושה, אומר דגן, שלקוחות רבים בחו"ל מביעים ספק אם ניתן לחזור ולבנות על התעשייה הישראלית כמקור אמין או שיש לחפש מקור אספקה אחר, ולהעביר לו כבר היום חלק מההזמנות.
התעשייה הקיבוצית מול טראמפ: שורת המכסים החדשים שהטילה ארצות ברית מקשים על תעשיות ברוב חלקי העולם להתמודד עם התעשייה האמריקאית או עם אותן מדינות שלא הוטל עליהן מכס או שהוטל שם מכס נמוך או שהן פטורות מהמכס. המכס שהוטל על התעשייה הישראלית הוא בשיעור של 15 אחוזים ויותר. לא אחת, כשהתחרות חריפה לא ניתן לגלגל את עלות המכס אל הלקוח, מתאר דגן, ולכן המפעל סובל מפגיעה קשה ולפעמים אף אנושה ברווחיות, עד כדי חשש מהעדר כדאיות בייצוא לארה"ב.
מרבית הייצוא הישראלי מיועד לעולם המפותח, לצפון אמריקה ולאירופה, מוסיף דגן. חרם אירופאי ומכס אמריקאי, החשש של לקוחות מאמינות עמידה במועדי אספקה, על רקע בעיות יסוד של התעשייה כמו המחסור החריף בעובדים (על רצפת היצור, מפעילי מכונות, בעלי מקצועות טכניים ועוד) – יוצרים לחץ כבד על התעשייה וזו הקיבוצית בכלל זה; והתוצאה – העברה של קווי ייצור לחו"ל ופגיעה בתוצר ובתעסוקה בהמשך הדרך.
