עשרים שנה של מאבק: מאיר יפרח סוגר מעגל בין "תקופת האימה" לשיקום בצל המלחמה

"ב-2006 הוא הגדיר את כהונת ישראל כץ כ'תקופה האומללה ביותר מאז קום המדינה'. היום, כשהוא מנווט את ענף הירקות בשיאה של מלחמה, מאיר יפרח מסתכל לאחור על הנבואות שהתגשמו, על 'האויב' החדש שנמצא במסדרונות האוצר, ועל השר שהצליח להחזיר לחקלאים את החיוך – דווקא ברגע הקשה ביותר"

*תמונה ראשית: מאיר יפרח: "המלחמה הוכיחה שייבוא הוא משענת קנה רצוץ"

"לרגע הזה חיכינו, ישראל כץ כבר לא שר החקלאות, 'אימתו' עדיין מהלכת במשרד, אבל לאט לאט זוקפים ראש ומתחילים לחייך, מבינים שתמה התקופה האומללה ביותר לחקלאות מאז קום המדינה, נקווה שלעולם לא תחזור שכמותה".

את המילים המושחזות הללו כתב מאיר יפרח בטורו האישי, שהתנוסס על שער עיתון "מבזק ירקות" בינואר 2006. זו לא הייתה רק פרידה משר; זו הייתה אנחת רווחה קולקטיבית של מגזר שלם שחש תחת מתקפה. מאיר יפרח, אז והיום, הוא מהדמויות העקביות והשורשיות ביותר בנוף החקלאי. חקלאי בדם, שהקים משק לתפארת בעוטף עזה, ומי שמשמש כיום כמזכיר ארגון מגדלי ירקות ויו"ר ענף הירקות במועצת הצמחים.

העובדה שיפרח עדיין נמצא בצמתי ההכרעה הלאומיים, מאפשרת לו פרספקטיבה נדירה. הוא לא רק קורא את הדוחות; הוא חווה את "רוח המפקד" של משרדי הממשלה לאורך שני עשורים. שוחחתי אתו שיחה טעונה כדי להבין האם התקווה של 2006 התממשה, ומה נשתנה במפת האיומים על החקלאות הישראלית.

בין כץ לפורר: כרוניקה של הרס

כשאני מזכיר למאיר את הביטוי "התקופה האומללה ביותר", הוא עוצר לרגע, מחשב לאחור את רצף השרים, ומחלק את ההיסטוריה המודרנית של החקלאות לשני מוקדי רעש. "במבט לאחור", הוא אומר, "היו שתי תקופות של אומללות צרופה: התקופה של ישראל כץ והתקופה של עודד פורר. שתיהן התאפיינו בניסיון לשנות את הדי-אן-איי של החקלאות הישראלית לא מהיבט מקצועי, אלא מתוך אג'נדה של פירוק."

לדבריו, בין שני המוקדים הללו הייתה תקופה של "חצי אומללות" תחת השר אורי אריאל. "אורי עצמו היה ציוני ושר טוב", נזכר יפרח, "אבל הוא מינה מנכ"ל שבהמעטה אפשר לומר שהיה נגד החקלאים. הוא קידם יבוא חסר רסן, דיבר על 'מיליון דונם לסינים' ופשוט לא גילה אמפתיה למחקר, להדרכה או למועצות הייצור. זה היה דפוס חוזר: שרים ומנכ"לים שבאו להרוס, לא לבנות."

הטעות ההיסטורית של איחוד המועצות

אחד הנושאים שכאבו ליפרח ב-2006 היה איחוד מועצות הייצור (ירקות, פירות, והדרים) לתוך גוף אחד – מועצת הצמחים. כיום, הוא רואה בכך הוכחה לציניות פוליטית.

"ישראל כץ בא ממושב שבו הוא היה החרותניק היחיד, והוא רצה להתנקם במפלגת העבודה ובמה שהוא תפס כ'מאחזים' שלה", מסביר יפרח. "האיחוד לא נועד לחסוך כסף; הוא נועד לייצר כוח פוליטי עבור מרכז הליכוד, למינויים ותקציבים. הרעיון היה פשוט ומפחיד: לאחד את המועצות כדי שיהיה קל יותר לחסל גוף אחד גדול מאשר חמישה גופים נפרדים. אפילו השופט חשין המנוח הודה בדיעבד בבג"ץ שאישור המהלך הזה היה אחת הטעויות שלו. היום ברור שאין פה חיסכון אמיתי – הרי לכל ענף יש את המגדלים שלו שמשלמים עבורו, והאיחוד הזה נותר מלאכותי."

המהפך של דיכטר: מחקלאות כנטל לחקלאות כביטחון לאומי

ההפתעה הגדולה בראיון היא היחס לשר הנוכחי, אבי דיכטר. יפרח, שלא ממהר לחלק מחמאות, רואה בדיכטר את התיקון ההיסטורי. "ההבדל מאז כניסתו של דיכטר הוא עצום. למרות שהוא לא 'משלנו' במובן המגזרי המסורתי, הוא הוכיח שבאמת אכפת לו. הוא לקח את המושג 'ביטחון מזון' והפך אותו לתוכנית עבודה. הוא לא רואה בייבוא פתרון קסם להורדת מחירים, אלא הפרעה אסטרטגית לחקלאות המקומית."

ה-7 באוקטובר היה מבחן הלקמוס של התפיסה הזו. "המלחמה הוכיחה שייבוא הוא משענת קנה רצוץ," קובע יפרח. "השוק המקומי הוא הבסיס היחיד לאספקת תוצרת טרייה. כשיש משבר, אף אחד לא ישלח לך עגבניות במחיר סביר. רק החקלאי הישראלי שנשאר בשדה תחת אש הוא תעודת הביטוח של המדינה."

המצור של האוצר

אך גם בעידן דיכטר, המאבק לא תם. הוא פשוט שינה צורה. "פעם נלחמנו נגד שני משרדים – החקלאות והאוצר", מסביר יפרח. "היום לפחות משרד החקלאות איתנו, אבל האוצר הפך לאויב המר ביותר. הם מייבשים את המשרד, שובתים תקציבים ומנהלים מלחמת התשה אישית נגד השר בגלל עמדותיו בנושא ענף החלב והלול."

התוצאה היא פגיעה אנושה ביכולת הפיתוח. "מנהלת ההשקעות של משרד החקלאות הושבתה בכוונה", הוא טוען. "היום כל התקציבים זורמים רק למנהלת תקומה ול-4 הקילומטרים הראשונים בצפון. זה חשוב, אבל מה עם החקלאים במרכז? מה עם אלו שמעבר לקו 7 הקילומטרים? הם נדרשים להגדיל משקים ולהשקיע בטכנולוגיה בלי שום עזרה מהמדינה. זו התנהלות אבסורדית שפוגעת בחוסן הלאומי."

סכנת קריסה בגליל: גידולי התעשייה על פרשת דרכים

נושא נוסף שכואב ליפרח הוא ענף הירקות לתעשייה, שמרכזו בגליל. "יש שם קריסה שקטה", הוא מזהיר. "בגלל הרפורמות במיסוי, המפעלים מעדיפים לייבא חומרי גלם בזול במקום לקנות מהמגדלים המקומיים. 50% מגידולי התעשייה כבר ירדו מהפרק. אם המדינה לא תסבסד את הפער שנוצר עקב הורדת המכסים, אנחנו נאבד אלפי דונמים של חקלאות גלילית."

בנושא הידיים העובדות, יפרח מזהה שיפור אך נשאר מפוקח. "עברנו מהתחננות על כל 100 עובדים למכסות של 70,000. הוכחנו שאין פה 'גנבת' עובדים – אנשים לוקחים רק כמה שהם צריכים כי בסוף החודש צריך לשלם להם משכורות גבוהות. המגדלים רוצים לגדול, הם יכולים לייצר את כל התוצרת לשוק המקומי, אבל הם צריכים יציבות."

בלי חקלאות אין התיישבות: הקשר הגורדי שבין המחרשה לגבול

לקראת סיום השיחה, הטון של יפרח הופך ללאומי-פילוסופי. הוא קושר את הטור שכתב לפני 20 שנה למציאות הכואבת של 2026. "חשוב להבין איפה יושבים החקלאים האלה: בערבה, בשדות נגב, בחבל הבשור וברמת הגולן. אם לא תהיה שם חקלאות – לא יהיו שם יישובים. נקודה."

"המדינה עוברת טלטלה קשה, פנימית וחיצונית. השנאה בין חלקי העם והמלחמות התקציביות פוגעות בכולנו. הוכחנו שאנחנו יכולים להסתדר בלי ייבוא ולספק תוצרת איכותית במחירים הוגנים. כל מה שאנחנו מבקשים זה שהממשלה תפסיק לראות בנו נטל ותתחיל לראות בנו את מה שכתבתי אז ב-2006: השכבה שמגנה על המדינה מאז הקמתה."

בסיום השיחה עם מאיר, אני נזכר בסיומת של הטור ההוא: "עכשיו נתחיל לשקם". נראה ש-20 שנה אחרי, מלאכת השיקום עדיין בעיצומה, והחקלאות הישראלית, ממש כמו הירקות שמאיר מייצג, נאלצת "להישתל מחדש" בכל פעם שהרוחות הפוליטיות משנות כיוון.

תודות ליורם צביאלי על העלאת הנושא