פעמיים מני 

המינוי של מני מזוז לא מסתדר עם התכניות של מי שמתכננים את חזרתם לשלטון * איילה חסון איימה לתבוע את "הארץ". היא לא תתבע 

נשתדל להבא להתווכח בנימוס 

שני מנים השתרבבו לסדר היום הציבורי בשבוע שעבר. אחד חשוב, השני לגמרי לא. מני מזוז, שופט בית המשפט העליון לשעבר ולפני כן היועמ"ש, ימלא ב-8 השנים הבאות את תפקיד יו"ר הוועדה המייעצת למינויים הבכירים. המינוי הצפוי עורר מחאות מצד האופוזיציה וארגוני ימין, אבל הממשלה התכנסה ואישרה. הנימוק הרשמי של המתנגדים היה, שלא ראוי לבצע מינוי כזה בממשלת מעבר. הנימוק האמיתי הוא החשש שכשהימין ישוב לשלטון, יהיה בתפקיד יו"ר הוועדה אדם שאולי יפריע לבצע מינויים עם רקע מפוקפק, פוליטי למשל. במסגרת המאבק במינוי הצפוי, הוגדר מזוז ע"י מתנגדיו: "איש בעל ראיית עולם שמאלנית קיצונית", "פוסט ציוני", "שמאל על מלא" וכן הלאה. על מה ולמה? על כך, שבהיותו שופט בית המשפט העליון, פסק מזוז מספר פעמים נגד הריסת בתי מחבלים. מי יכול לפסוק נגד הריסת בתי מחבלים אם לא שמאל קיצוני?  

 המזימה ברורה. ההגמוניה של השמאל, באמצעות מינוי אנשי שלומה לתפקידי צמרת, משמרת  את שליטתה במוקדי הכוח של המדינה, גם כשהימין לכאורה שולט. ההגמוניה היא אשכנזית כמובן, אבל איננה מהססת להשתמש לצרכיה גם במשת"פים ממוצא מזרחי, כמו מני מזוז, יליד תוניס. (הנימוק המרכזי למינוי – הצורך לבחור רמטכ"ל חדש. רשימת השרים השמאלנים שתמכו  –  לפיד, גנץ, בנט,  סער, ליברמן  ואחרים).  

המני השני, הלגמרי לא חשוב, הוא מני אסייג. אח של. בליל ה-14 בחודש היה פיגוע סמוך לעיר העתיקה. מחבל תושב מזרח ירושלים ירה באקדח ופצע שמונה, שניים מהם קשה. הנפגעים היו ברובם חרדים. מני אסייג מיהר לשגר את הציוץ המרושע הבא: "אמצע הלילה באולפן חדשות 12/13. – איש צוות קום! היה פיגוע!! – מבזקן תורן: מה אתה אומר? אני קם. – איש צוות: ירו בחרדים בעיר העתיקה. – מבזקן תורן: חרדים? בשביל זה אתה מעיר אותי? זוז ותן לישון". 

הציוץ עורר את סקרנותו של עקיבא נוביק והוא הגיב בציוץ הבא: "מני אסייג, מומחה לריקודים על הדם, נתן ציוץ דוחה על מבזקני הטלוויזיה, שלא דיווחו על הפיגוע בירושלים, כי הנפגעים היו חרדים. אז הלכתי לבדוק מי דיווח מה. ובכן, תוך 40 דקות מהדיווח הראשוני, עלו לשידור כל שלושת ערוצי הטלוויזיה. משה שטיינמץ בכאן 11, לירון זייד בקשת 12 ואור הלר ברשת 13. קטעו את לוח השידורים ודיווחו את מעט הפרטים שיידעו. כמו שצריך. ומי הערוץ שעלה אחרון? נכון, ערוץ 14 (הערוץ שאסייג עובד בו)". 

אסייג קרא, נעלב, והשיב בציוץ שלכלך על נוביק, זה ענה, והתפתח קרב-רב של ציוצים. בסופו של דבר השניים עשו שולם, והחליטו למחוק את שרשרת הציוצים. אסייג הסביר: "נוביק כתב עלי משהו פוגעני ואני הגבתי בציוץ פוגעני וזה גרר צונאמי של רעל וארס כלפי שנינו. זה לא עשה לי טוב והחלטתי למחוק את הציוצים שלי. הוא בתגובה מחק את שלו. שנינו שלהבנו והחטאנו את העוקבים בלשון הרע ותיקנו. נשתדל להבא להתווכח בנימוס ובכבוד ובא שלום על ישראל". 

מה עם – נשתדל להבא לא לשקר לעוקבים אחרינו? דרישה מוגזמת. קצת אחרי העימות הזה, בעקבות הקמת מפלגת המחנה הממלכתי, צייץ אסייג: "המילה 'ממלכתי' מכשירה כל שרץ במחנה השמאל. למשל באיזו ממלכתיות הם הוציאו את לימודי התנ"ך מבתי הספר הממלכתיים". (שקר. לימודי התנ"ך לא הוצאו מבתי הספר הממלכתיים). אחר כך הוסיף: "אפרופו אייזנקוט. מדוע בשנים האחרונות מרבית הרמטכ"לים, האלופים הבכירים, בכירי השב"כ ועוד נוטים שמאלה? תשאלו את קרן וקסנר והם יספרו לכם על ההסללה שהם מעבירים את הבכירים בהרווארד, ועל הכסף הגדול והחיצוני של הפרוגרס שמנהל את העניינים במדינת היהודים בדרך למטרה הסופית: מדינת כל אזרחיה". 

מדי פעם אני שואל את עצמי, מה ההבדל בין מני אסייג ודומיו, והם כנראה לא מעטים, שמאמינים בקיומה של איזו ישות אנטי-ציונית נעלמה, שבאמצעים שונים (שטיפת מוח שמבצעת קרן וקסנר לבכירינו, הכסף הגדול של הפרוגרס וכיו"ב), מקדמת את חיסול מדינת ישראל כמדינת היהודים, ובין אלו שהאמינו ואולי מאמינים גם היום, שהפרוטוקולים של זקני ציון איננו מסמך אנטישמי מזויף, אלא מסמך אותנטי שמעיד על כך שהעם היהודי אכן שולט בעולם? 

לא אהבו, בלשון המעטה 

בסוף השבוע פורסמה ב"הארץ" כתבת תחקיר על איילה חסון. זו הכתבה שלפני שנכתבה שיגרו עורכי דינה של חסון אזהרה לעורכי העיתון, שאם היא תפורסם הם צפויים לתביעת לשון הרע. הימור: לא תוגש תביעה, אין על מה. אין בכתבה סקופים מטלטלים, גם לא טענות שבגינן חסון תחליט לתבוע. בסך הכל מאשרת הכתבה את מה שיודע מי שצופה בתכניות של חסון ובפאנל הפרשנים החד-גוני המקיף אותה: חסון הפכה ביביסטית על מלא. 

במכתב האזהרה ששלחו ל"הארץ", ידעו עורכי הדין של חסון לקבוע, שהכתבה, שכאמור אז עוד לא נכתבה, תהיה "מגמתית", "שלילית" ונושאת "אופי רכילותי". עוד קבעו, כי הכותבים (עידו דוד כהן ואיתי שטרן), "לא אהבו בלשון המעטה דברים חיוביים שנאמרו על גב' חסון"  

לא אהבו או כן אהבו, לא רלוונטי. האם שובצו בכתבה גם דברים חיוביים שנאמרו על חסון? כן. שובצו. האם חסון אהבה את מה שקראה? בוודאי שלא. היא הייתה רוצה שכתבת תחקיר עליה תוציא אותה אשת תקשורת חסרת פניות, כזו שהשיקולים שלה מקצועיים בלבד, מי שפועלת ללא מורא וללא משוא פנים. משימה בלתי אפשרית לעיתונאי הגון. בלשון המעטה.