אנחנו בתחילת נובמבר ובעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", וכמו חקלאים רבים גם הפרדסנים נפגעו קשות מהמלחמה * עיקר הבעיות הן במחסור עובדים לקטיף של הדרים * מועצת הצמחים נרתמה למען הפרדסנים ובשל איסור הטיס באזורים מסוימים, העבירה חלק מריסוסי הזבוב הים תיכוני לטרקטורונים, ריסוס עצמי וחלוקת מתקנים ללכידה
אנחנו בעיצומה של עונם ההדרים, שהחלה באופן רשמי בספטמבר עם אשכוליות מוקדמות ופומלית, כאשר תפוזי 'ניוהול' ולימון כבר נקטפו בחלקם. מלחמת "חרבות ברזל" תפשה את הפרדסנים כמו חקלאים רבים אחרים, כשהם באמצע הקטיף ללא עובדים וגם באמצע הטיפולים בפרדס, בעיקר בהדברת זבוב הים התיכון.
לדברי ניצן רוטמן, מנהל תחום הדרים בשה"מ: "אצלנו בצפון, בימים הראשונים של המלחמה עובדים זרים רבים לא באו לעבודה, אבל לאט לאט, כולם חזרו. הבעיה הקשה היא אצל פרדסנים שנשענים כמעט לגמרי על עובדים פלשתינאים, בעיקר ביהודה ושומרון וכמובן אצל פרדסנים שמתבססים על התאילנדים שרובם עזבו.
"יש המון מתנדבים המסייעים לפרדסנים בקטיף ובעבודה השוטפת אבל יש כל הזמן חוסר בעובדים. יש פרדסנים שכרגע אין להם מספיק עובדים לקטיף, אבל אנחנו מקווים שהכול זמני, אני מניח שיהיו גם פרדסנים שייתקעו בלי עובדים לקטיף. פרדסנים רבים רצו לקטוף באוקטובר, כאשר המחירים עדיין גבוהים ולצערי לא הצליחו ויצטרכו לקטוף מאוחר יותר, כאשר המחירים יהיו כבר יותר נמוכים".
עופר דאלי, האחראי על ריסוסים נגד זבוב הים התיכון במועצת הצמחים, מסר: " יש בעיה כשיש מלחמה. בגדול – אנחנו עושים כל מאמץ לתת פתרונות לחקלאים, בין אם זה ברחפנים, בטרקטורונים וכמובן (היכן שניתן) במטוסי ריסוס. יש פרדסים בעוטף עזה שלא ניתן להתקרב אליהם, שם יש מתקנים לתלייה בפרדס – מלכודות, זה במקומות שהצבא לא נותן לנו להיכנס עם טרקטורונים או לטוס. אנחנו עושים כל מאמץ אפשרי שהפרדסים לא ייפגעו".
תנו לנו עובדים פלשתינאים
עודד גבריאלי, מנהל ענף הפרדס בחברת "מושבי הנגב" שלה כ-3,000 דונם פרי הדר, דווקא פחות סובל מנושא הריסוסים ובעיית הבעיות עימה הוא ועוד פרדסנים באזור מתמודדים מולה היא המחסור בעובדים: "בחלק מהמקומות שלנו ניתן להעלות מטוס ריסוס ובחלק קטן של 500 דונם לא. גם ברוב השטחים שלנו מותר להכניס מתנדבים אבל קטיף בפרדס זה לא בשביל מתנדבים. זו עבודה רצינית.
"אומר לך את האמת – אנחנו מעוניינים שיביאו לנו עובדים פלשתינאים שיעבדו פה בקטיף. אני מדבר על פלשתינאים מיהודה ושומרון. למה בתקופת הקורונה נתנו להם לעבוד והיום לא? דיברתי עם ראש המועצה שי חג'ג' וביקשתי שיפעל לאשר לנו העסקת עובדים מיו"ש, להכניס אצל החבר'ה כאן כל אחד איזה עשרה פלשתינאים, כמה עשרות פלשתינאים שמאושרים בכל היבט ביטחוני, שאין להם משפחה בחמאס או שקרובי משפחה שלהם לא ביצעו בעבר משהו, ושיעבדו בקטיף.
"אני רואה את הפירות על העצים והלב שלי נקרע, חראם. זה נזק משמעותי. הפומלית למשל, אני לא יודע עד כמה היא שווה עכשיו לייצוא אבל אולי אפשר עוד למכור לשוק המקומי, למגזר הערבי, חייבים להתפרנס. יש לנו כ-800 דונם 'ניו הול' וטבוריים רגילים המחכים לקטיף. ה'ניו הול' עוד יכול לסחוב עד סוף דצמבר, מקסימום עד ה-10 בינואר, אבל המלחמה לא תיגמר עד אז והמחירים ירדו. אנחנו חייבים לקטוף את מה שיש על העצים ולהניע קצת את הכלכלה שלנו למרות המלחמה. עובד פלשתינאי יכול לקטוף בין 2 ל-2.5 טון ביום. תיקח עשרה כאלה ויש לך קטיף שהוא משמעותי, עם מתנדבים אתה לא יכול לעשות את זה".
חנן שור, מחברת "מטעי השקמה" שבבעלות הקיבוצים ארז ואור-הנר: "לחברה שלנו יש כ-2,300 דונם מטעים מתוכם 1,300 דונם פרדס והשאר זה אבוקדו, מנגו וליצ'י. הפרדס שלנו מתחיל מאזור ברור חיל ונגמר בארז על הגבול, כאשר הכניסה אליו כרגע היא רק באישור הצבא.
"ביום שבת האחרון (28.10) תלינו בפרדס מלכודות נגד זבוב הים התיכון. אי אפשר היה לטוס מעל הפרדס כדי לרסס מהאוויר ונשארנו עם המכנסיים למטה. היינו צריכים לרוץ ולקנות מלכודות אבל יש לנו כבר שטחים שלצערי איבדנו אותם, מקומות שהזבוב כבר עלה מבחינת העקיצות והפרי שם אבוד.
"בפרדס שלנו יש הכול: ניו הול, פומלית, אור, אורה, אשכוליות, הכול. אנחנו תקועים עם ההדרים וגם עם המון אבוקדו. היו לנו תאילנדים אבל הם עזבו. בסך הכל הספקנו לקטוף שלושה משלוחים של פומלית, זה כלום. בינתיים הפרי עומד על העצים. הפומלית תשבור צבע ותהיה בעיה לשווק אותה.
"עכשיו אנחנו מחכים שיפתחו את המעברים לעובדים הפלשתינאים. יש לנו עובדים פלשתינאים מהגדה המערבית שעובדים אצלנו כבר שבע שנים אבל כרגע אין אישור יציאה לאף אחד. בעיקרון אפשר להסתובב בשטחים אבל הבעיה היא שהם ממוקמים בשטחים פתוחים שבהם אין ירוט של רקטות. יש כאן עניין של ביטחון. אני מעריך שהנזק שיהיה לנו בעונה הקרובה יהיה נזק גדול מאוד".
מרבית הדרי חבל מעון ממוקמים ממזרח לכביש 232. להדרי חבל מעון 3,700 דונם של פרי הדר, עם המון תפוזים, לימונים, אור, ניו הול, רסטנברג, ולנסיה, פומלית ופומלו.
תומר ניסן, מנכ"ל הדרי חבל מעון, מסר: "אצלנו הצליחו לרסס מהאוויר, כי הפרדסים שלנו הם לא צמודי גדר. אז אחרי שבוע ימים ללא ריסוס הצלחנו לקבל אישור לרסס מהאוויר. שבוע ימים זה לא נורא ואין עקיצות".
ואתם יכולים להכניס עובדים לפרדסים?
"בוודאי, אני יכול להכניס עובדים לפרדס אבל הבעיה היא שאין לי את מי להכניס. הרוב המוחלט של העובדים הזרים עזבו. את המעטים שנשארו נכניס ממחר לעבודה אבל זה מעט עם הכמויות שלנו. אנחנו צריכים קבוצות של קטיף ומהר.
"ראשית, מתנדבים זה דבר יפה ומבורך אבל יום עבודה בקטיף זו עבודה קשה ומפרכת. דבר שני, אם רוצים לקחת פרי להבחלה צריך לדעת איזה פרי לבחור, זה דורש מיומנות בסיסית. כנ"ל לגבי הפומלית, וההספק של המתנדבים הוא ברמה של מיכל אחד ליום, זו כמות שדורשת המון המון מתנדבים שלצערנו אין; כך שאני מקווה שבממשלה או במשרד החקלאות לא יחשבו שהמתנדבים הם פתרון שיכול לעבוד. כרגע, אי אפשר לעשות קטיף רציני עם מתנדבים.
"עד ה-7 באוקטובר לא הצלחנו לקטוף אפילו לא ק"ג אחד. יש לנו פומלית וניו הול מוכנים על העצים ואם זה לא יקרה בקרוב אני לא יודע מה יהיה, יהיה מאוד קשה. אז הניו הול יכול להחזיק מעמד אבל עם הכמויות שיש לנו אנחנו חייבים להתחיל עכשיו, אחרת אני בכלל לא בטוח שנצליח להדביק את הפער.
"אני עדיין מחפש עובדים. היו לנו בעבר עובדים פלשתינאים, הן מהגדה המערבית והן מעזה, שעבדו אצלנו 20 שנה, אבל עכשיו הכול חסום והם בבתים. מצאתי קבלן אחד של עובדים בדואים, אבל הדרישות שלו מופרזות, 500 ₪ יומית ורק לשש שעות עם תשלום על הסעות ועוד – משהו שהוא לא הגיוני. אני עוד לא מצאתי קבלן רציני ואני עוד מחפש".
"נזק בל יתואר"
את הפגיעה הקשה ביותר בפרדסים ובמטעים ספגה ועדיין סופגת חברת "משקי חבל עזה" (מח"ע), שכלל עובדיה מנועים מלהגיע לפרדסים, המוגדרים עתה כשטח צבאי סגור.
32 מהעובדים התאילנדים של החברה התבצרו ביום שבת ה-7 באוקטובר בממ"ד אחד ליד משרדי החברה ונאבקו במחבלים שניסו לפתוח את דלת הממ"ד. בתום יום הלחימה ניסה הצבא לחבור אליהם אך הם סירבו לפתוח את הממ"ד (ולא ברור עדיין מדוע, יתכן שלא הבינו את שנאמר להם). רק ביום שני, ב-11 בבוקר, אחרי יומיים וחצי בממ"ד, עייפים, צמאים ורעבים, הם השתכנעו ויצאו מהממ"ד ופונו לקיבוץ גליל ים, רובם ככולם לא רצו לחזור לעבודה וביקשו לשוב לתאילנד.
יגאל רביב, מנכ"ל מח"ע: "המטעים שלנו הם צמודי גדר, שטח צבאי סגור. יש לי חלקות שהדבר היחיד שמפריד בינם לבין הגדר זה שביל הטשטוש. ביד מרדכי ובמקומות אחרים הצליחו להיכנס לפרדס, אנחנו לא יכולים להכניס עובדים לחלקות. עוד אתמול מצאו גופה של מחבל באחד הפרדסים. יש לי שם גם אבוקדו שאני בכלל לא יכול לקטוף אותו. יש לי פרדסים שאני לא יכול להיכנס לקטוף ולא יכול להיכנס ולבצע ריסוסים נגד מחלות ומזיקים, דישון, השקיה. היינו צריכים לרסס נגד אלטרנריה במורקוט, נגד אקרית החלודה והזבוב גם במורקוט ובלימון; להשקות מסודר, לדשן – ואי אפשר.
"צריך לחלק את הפרדסים בין אלה שנמצאים מערבית לכביש 232 לאלה שמזרחית ל-232. תוסיף לזה את הנושא של המחסור בעובדים. גם כשאתה סוף סוף מוצא קבלן בדואי שמוכן להביא עובדים אתה מגלה שהוא הפך לחברת כוח אדם, אז אתה קודם כל צריך לשלם לפועל שלו ולהוסיף עוד 30% לחברה שלו.
"מעבר לזאת, נותני שירותים לא מוכנים להגיע לתיקונים. יש לי מערכות שחובלו ע"י מחבלים, מערכות השקיה ודישון ונותני שירותים לא מוכנים להגיע, לא באים לטפל מטעמים של ביטחון אישי. שברו לנו את האירינטים, שברו לנו מערכות הדשיה וסינון, מה לא. גם הצבא, בזמן שכיתרו מחבלים עשו חישוף שפגע בעשרות דונמים של הדרים, כך שבמצב הקיים אף אחד לא יאשר לנו כניסה של עובדים."
אני מבין שהנזקים שלכם עצומים.
"הנזק הוא אדיר, נזק גדול מאוד. יש לנו בסביבות 3,200 דונם אבוקדו צמוד לגדר שמה-7 באוקטובר לא נכנסנו אליהם. הלך שם היבול של השנה ובגלל שהם לא מושקים העצים סופגים שם חומרים שיזיקו גם לעונה הבאה ולעונה אחריה. אני כבר לא יודע למה לצפות לעונות הבאות, לא יודע מה זה עשה לעץ אחרי שוק כזה ואיך הוא מתאושש.
"יש לנו כמעט 2,000 דונם פרדסים צמודי גדר ו-350 דונם תפוחי אדמה צמודי גדר. יש לנו שם חלקות ניו הול, אור, מורקוט, לימון, אשכולית אדומה, רסטנברג ופומלו. היינו צריכים לרסס בלימון, במורקוט ובאור. בקיצור הנזק לעונה הזאת הוא בלתי יתואר ואנחנו לא יודעים מה יהיה בעונה הבאה.
"יש לנו גם שטחים מזרחית לכביש 232, אבל גם שם יש בעיות קשות, בנוסף לעובדה שכל המנהלים הישראלים והתושבים פונו לאילת וים המלח. 72% מהתאילנדים שעבדו אצלנו עזבו כבר והעובדים הישראלים מפחדים לבוא. לא יכול להאשים אותם, הם לא יודעים אם בכלל הם רוצים לחזור לגור או לעבוד בעוטף, הביטחון האישי משחק כאן תפקיד מרכזי. היום דיברתי עם בחור מבארי שעובד איתנו והוא אומר לי: הביטחון האישי זה הדבר המרכזי.
"אני מגיע לאזור מדי יום. אני גר במשואות יצחק ומגיע לכאן כל בוקר, גם מכיוון שיש לנו גם לא מעט שטחים בלב הנגב. ואם אני נכנס לבית האריזה ולמשרדים אני עושה זאת בליווי ותיאום מראש עם הצבא. כל יום אני צריך להגיש בקשה להיכנס. אנחנו נמצאים באזור שיש בו כינון ישיר מהרצועה אלינו, אתה לא יכול להסתובב פה ככה סתם. אנחנו בבעיה רצינית. מה יהיה ביום שאחרי המלחמה אף אחד לא יודע להגיד".
