פרשת השבוע: פרשת נח

פרשת השבוע, פרשת נח  בראשית פרק ו'

{יד} עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: {טו} וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: {טז} צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: {יז} וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע: {יח} וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: {יט} וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: {כ} מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת: {כא} וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: {כב} וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:

בחלק זה של הפרק נֹחַ הקבלן מקבל בְּמִסְפַּנְתּוֹ הוראות בניה לתיבה מהמתכנן האלוהי. מידות מדוייקות של אורך, רוחב וגובה/עומק, חלונות ואשנבים, פתחים. לאחר מכן באות הוראות האיכלוס לקראת הַשַּׁיִט בעיצומו של המבול. במדרש שוחר טוב, מזמור ז, יא ומדרש ילקוט שמעוני, בראשית, רמז נו,  בונים חז"לנו אגדה לתפארת.

אָמַר רַ' לֵוִי:

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ:

כְּנֹס לְךָ שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל מִין וָמִין בַּתֵּבָה,

בָּאוּ כֻּלָּם אֶל נֹחַ וְנִכְנְסוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זִוּוּגוֹ.

בָּא שֶׁקֶר וְרָצָה להִכָּנֵס.

אָמַר לוֹ נֹחַ: אין אַתָּה יָכוֹל להִכָּנֵס אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה נוֹשֵׂא לְךָ בַּת זוּג.

הָלַךְ שֶׁקֶר וּבִקֵּשׁ לוֹ בַּת זוּג. פָּגַש את הקללה.

אָמְרָה לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה בָּא?

אָמַר לָהּ: מֵאֵצֶל נֹחַ, שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה להִכָּנֵס לַתֵּבָה

וְלֹא הִנִּיחַנִי אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לִי בַּת זוּג.

אם זה רְצוֹנֵךְ, היי בַּת זוּגִי.

אָמְרָה לוֹ: וּמָה אַתָּה נוֹתֵן לִי?

אָמַר לָהּ: אֲנִי מְסַכֵּם עִמָּךְ, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי אוסף לי, אַתְּ נוֹטֶלֶת.

שָׁמְעָה לוֹ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לַתֵּבָה.

כֵּוָן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה – הָיָה שֶׁקֶר הוֹלֵךְ ואוסף, וּמְאֵרָה נוֹטֶלֶת זֶה אַחַר זֶה.

בָּא שֶׁקֶר וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן כָּל מָה שֶׁאָסַפְתִּי?

אָמְרָה לוֹ: וְכִי לֹא כָּךְ סוכָם בֵּינֵינוּ,

שֶׁכָּל מָה שֶׁאַתָּה אוסף אֲנִי נוֹטֶלֶת?

לֹא הָיָה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה.

לְכָךְ נֶאֱמַר: "וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר" (תהילים ז, טו).

הַמָּשָׁל אוֹמֵר: שֶׁקֶר מוֹלִיד וקללה נוֹטֶלֶת.

ירין רבן תוהה: אם נח היה מוֹנע מהשקר והקללה לעלות על תיבת נח, האם לא היו נספים במבול ונעלמים מן העולם? האם היינו, על פי האגדה, יכולים לחיות בעולם שאין בו שקרים? איזה מין עולם זה היה? ואולי היינו יכולים להסתפק בעולם שיש בו רק קצת פחות שקרים? קצת פחות עיוותי מציאות וחצאי אמיתות? השקר שמציירים חז״ל הוא מעין דמות פרדוקסלית, שכורת ברית עם הקללה על מנת להשיג את מבוקשו, אך יוצא ותאוותו בידו. הוא שיקר לה, כדרכו, אבל היא לא וויתרה.

חז"ל טוענים באמצעות המשל, שזוהי קללתו של השקר בעולמנו. השקר לעולם לא ייצא וידו על העליונה. העולם האמיתי שאנחנו חיים בו, מלא בשקרים ובחצאי אמיתות. תיבת נח לא הצליחה למגר אותם, והם לעד ילכו יד ביד עם הקללה. כזוג בלתי נפרד, שנועדו לחיות זו עם זו. הזוג הזה מהאגדה עלה כנראה לתיבת נח ושרד גם את המבול. לצערנו גם כיום רבים השקרים ,"הפייק ניוז", השימוש הנלוז שנעשה בהם ע"י מנהיגים ברחבי העולם. אלה האמורים לשמש דוגמא…

נֹחַ מילים: יורם טהרלב  לחן: מתי כספי  ( חלק מהשיר)

נֹחַ – לֹא שָׁכַחְנוּ אֵיךְ בַּגֶּשֶׁם וּבְסַעַר

נֹחַ – לְתֵבָה אָסַפְתָּ אֶת חַיּוֹת הַיַּעַר.

שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם מִכָּל מִין

הָאַרְיֵה וְהַמָּמוּתָה, הַגָּמָל וְהַשִּׁבּוּטָה

וְגַם הַהִיפּוֹפּוֹטָם.

אֵיךְ פָּתַחְתָּ אֶת הַצֹּהַר

וּמִתּוֹךְ הַתְּכֵלֶת הַלְּבָנָה

בָּאָה הַיּוֹנָה.

נֹחַ – כַּמָּה זְמַן נַמְשִׁיךְ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם?

נֹחַ – כָּל הַחַלּוֹנוֹת סְגוּרִים כִּמְעַט חָדְשַׁיִם.

פְּתַח לְרֶגַע אֶת הַצֹּהַר

וְאֶל תּוֹךְ הַתְּכֵלֶת הַלְּבָנָה

שְׁלַח אֶת הַיּוֹנָה.

נֹחַ – הַיּוֹנָה כְּבָר שָׁבָה עִם עָלֶה שֶׁל זַיִת

נֹחַ – תֵּן לָנוּ לָצֵאת וְלַחֲזֹר לַבַּיִת

כִּי כְּבָר נִמְאַסְנוּ זֶה עַל זֶה

הָאַרְיֵה עַל הַמָּמוּתָה, הַגָּמָל עַל הֲשִׁבּוּטָהּ

וְגַם הַהִיפּוֹפּוֹטָם.

פְּתַח לְרֶגַע אֶת הַצֹּהַר

וְנָעוּף לַתְּכֵלֶת הַלְּבָנָה

כָּךְ עִם הַיּוֹנָה.

השיר מתאר את דמותו של נוח, הדמות הראשית בסיפור המבול. מתי כספי הלחין את השיר, לקראת פסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1974.  הוא  העביר את הלחן ליורם טהר לב והוא שכתב את המילים ללחן. את השיר ביצע מתי כספי בפסטיבל הזמר והפזמון יחד עם שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק". השיר הופיע כאחד מהשירים באלבומו הראשון של מתי כספי וזכה להצלחה רבה.

יורם טהר לב, כותב מילות השיר, אומר שכתב את מילות השיר, לאחר שמתי כספי שר לו את הלחן בטלפון: "הוא השמיע לי בטלפון את הלחן המדליק הזה ואני כתבתי את המילים באותו לילה", כך מתאר את תהליך כתיבת השיר באתר שלו, טהר לב הפזמונאי הסביר כי השיר מציג דמויות, אלגוריה לאנשים חסרי סבלנות שיודעים כי "משהו דואג להם" כל הזמן והם למרות זאת, דוחקים בו להשלים את המלאכה כמה שיותר מהר, מכיוון שאינם סובלים אחד את השני.

מי זו השיבוטה? היא מופיעה בשיר כאחת מהחיות שהוכנסו לתיבה על מנת להצילם מהמבול. היא למעשה דג, שיכול היה להמשיך לשחות במים גם כשיש מבול, אך היה צורך לחרוז מילה עם ממותה.

ר' יונתן זקס, מתוך  "לכבוד השוני": "הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות – הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים… יתכן שקהילות דתיות הן אחת הסביבות המעטות שעדיין מחזיקות ערכים כאלו. זו כשלעצמה עשויה להיות סיבה לכך שבחלקים גדולים של העולם מתחוללת תחיה של הדת…

האדם הראשון מוצב בגן עדן ל"עובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות . "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשמרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע" לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד." נראה שדבריו הנאים של זקס אינם אלא בבחינת משאלה. הרי הדתות אינן מקור של ממש לשלום עולמי אלא דווקא למלחמות, וודאי שאינן מקור למוסר או לשמירת הטבע.

ייתכן שסיפור המבול ותיבת נוח בספר בראשית נוצר "להסדיר" את מערכת היחסים בין האדם ואלוהים שכזכור הופרה בסיפור גן העדן והגיעה לביטוי דרמטי בסיפור הרצח של קין את הבל. בסיפור המבול ניתן למצוא שני רעיונות מרכזיים הנוגעים ליחסים אלו ולמציאות קיומו של האדם. הראשון היא תורת הגמול הבאה לידי ביטוי ע"י מערכת של שכר על מעשים טובים ועונש על מעשים רעים . ידוע מניסיון אמפירי של אלפי שנים, שאין קשר בין שכר  לטוב או עונש ומעשים רעים. הרעיון השני הוא שיש הכרה אלוהית בכך שהרוע הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות האנושית, ולמרות זאת נכרתת ברית בין אלהים לאדם.

המבול, כשם גנרי כולל לאסונות טבע, ממחיש לנו את מציאות חייו הארעית של האדם ואת העובדה כי ברגע אחד יכול הכל להימחק ולהיהרס. הוא גם מדגים את חוסר האונים של האדם כנגד איתני הטבע הנשלטים על ידי אלוהים (?) , כלומר מעבר להישג ידו. כוחם ההרסני של איתני הטבע שרירותי ואינו מצוי בתחום השפעתו של האדם. המבול נגרם בשל רשעותם של בני האדם ואילו ההצלה ממנו היא בעקבות צדיקותו של נוח. הסבר זה של תופעת טבע כתולדה של התנהגות האדם קלוש למדי.

נקודת מוצא זו המתגלמת בסיפור המבול מניחה את התשתית לאחת מהמערכות האמוניות החשובות ביותר- תורת הגמול של שכר ועונש.  כאשר בני אדם עושים את הרע בעיני אלוהים הם נענשים עד כדי כליה גמורה. כאשר אדם צדיק ועושה טוב בעיני אלוהים הוא יכול להינצל ולשרוד ואף לקבל גמול גם כאשר כל השאר כָּלֶה. עשיית הטוב בעיני אלהים אינה בהכרח מוסרית או צודקת. לכן המקיימים את דבר אלהים, הבא מפי "שליחיו" עוברים לא פעם על ציוויי "בין אדם לחברו".

נושא נוסף שבא לידי ביטוי בסיפור המבול התנ"כי, הוא הסדרת היחסים בין אלוהים והאדם. אלוהים מגיע להכרה כי "יצר האדם רע מנעוריו" ועל כן הוא מבטיח כי אירוע אפוקליפטי כמו המבול לא ישנה עוד. סיפור המבול אם כך מציג כעין "מודוס ויוונדי" של קיום האנושי ויחסיו של האדם עם אלוהים. מערכת הגמול של שכר ועונש עומדת על כנה, אך מצד אלוהים היא גם באה לידי ביטוי והכרה בכך כי הרוע הוא חלק הכרחי ובלתי נפרד מן הקיום האנושי, ועל כן אלוהים מתחייב לא להשמיד שוב את כל יצורי הבריאה כפי שעשה עם המבול.

תיבת נח מילים: יצחק קצנלסון לחן: עממי

מִסּוֹף עוֹלָם עַד סוֹף עוֹלָם הַס

תַּם כָּל בָּשָׂר וְכָל אָדָם פַּס

רַק מַיִם מַיִם, רַק מַיִם מַיִם

רוֹעֲשִׁים וְגוֹעֲשִׁים בַּכֹּל

מִי זֹאת נָעָה, מִי זֹאת בָּאָה שָׁם?

מִי מִתְעַלָּה שָׁם בֵּין גַּלֵּי יָם?

תֵּבַת-נֹחַ, תֵּבַת-נֹחַ –

זוֹ הַשְּׂרִידָה, זוֹ הַיְּחִידָה, הִיא.

קצנלסון מתאר בשפתו השירית את המבול והתיבה ששטה בו כהעתק של הסיפור המקראי.

במאמר "לשבת "שבעה" על עצמך" כותב  ארי אלון שבראשית ברא אלהים באופוריה, אך לבסוף הוא עצמו טבע במבול של דכאון. בראשית ראה אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, בסוף הביט בכל מעשי ידיו, ראה רק רע כל היום וצלל בתהומות העצב. הוא התעצב מאוד, עד שקרע קריעה בבגדו וגזר על עצמו אבלות, שנאמר "וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ – ואין עציבה אלא אבל" (תנחומא שמיני א), והחל לשבת שבעה על עולמו: "מנין ששימֵר (ישב) הקב"ה על עולמו שבעה? שנאמר (בראשית ז י) "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ" (ירושלמי מועד קטן ג ה).

אלהים ברא עולם בששה ימים וקידשוֹ ביום השביעי, אחר כך הוא ישב שבעה על עולמו והטביעו ביום השמיני. לא רק על עולמו ישב אלהים שבעה אלא גם על עצמו ועל כל יתר הטבועים שבדרך. על כל הילדים והילדות, והגורים, הגוזלים והפרפרים שהוא עתיד להטביע ביום השמיני.

תיאור אלהים בדרך של האנשה והמקיים מנהג ישיבת שבעה כאבל על מתיו, מצטרף לתיאורים הרבים של האל במקרא ובשאר מקורות. תיבת נוח, מג'אמי 'אל-תאוארך מרשיד אלדין, טבריז, איראן, (1314-15 לספירה). מאוסף נאסר ד. חלילי לאמנות אסלאמית.

במבול – דורי מנור

לֹא נִלְקַחְתִּי לַתֵּבָה.

שְׁנֵינוּ לֹא נִלְקַחְנוּ.

הֶבֶל אִישׁוֹנֵי אֲנִי:

זֶה מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ.

מנור כותב על חוויית המודרים מן התיבה, אלה שלא זכו להינצל. הוא רואה עצמו חלק מהם. החוויה היא פסיבית. להילקח אל התיבה. לא לבוא אליה ולדרוש בה מקום.

פרשת השבוע פרשת נח, נאחל לעצמנו עולם ללא אסונות טבע, וחיים שקטים ובריאים בו.