דבי ברא"ס ממצר מסיימת כהונה כראשת אגף חינוך ו-17 שנות פעילות בתנועה הקיבוצית. היא קוראת ל"חידוש הנדרים" בין הקיבוץ והחינוך, מדברת על שני הפנים של תפקיד ראש האגף: עם הצוותים בשטח והמנהיגות בתנועה, ומתכוננת לדרך החדשה. ראיון פרידה
*תמונה ראשית: דבי ברא"ס. "צריכה ללמוד להכיר את עצמי בלי החינוך הקיבוצי". צילום: מהאלבום הפרטי
"קשוח".
מה קשוח?
"קשוח לסיים, קשוח לשחרר, קשוח".
קשוח וטוב?
"כן. בחרתי בזה. אבל זה לא פשוט לסיים".
ספרי על ההחלטה לסיים.
"זה מורכב מהרבה דברים. יש פה הבשלה של תהליכים אישיים שלי, אחרי שנתיים של מלחמה, הרבה אובדן וטירוף של אי שגרה.
אני חושבת הרבה זמן לסיים, אבל נבהלתי מגודל האחריות על העשייה האגפית, מזה שהאגף בעצם הוא סוג של משהו קבוע ויציב בשטח, במציאות קשה, אז למה לטלטל אותו? ובסוף הבנתי שאולי עכשיו הגיע הזמן שלי לדאוג לעצמי, אחרי הרבה מאוד שנים. זהו, בגלל זה, זה מורכב".
לאן מפה?
"לפסק זמן. להחליט מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. כנראה שאני לא אלך רחוק מאוד, אבל אין לי מושג. אולי אני פשוט אקח את הידע, הניסיון, ואת הלב שקשור למקום הזה – לדברים אחרים. בסוף בסוף, העיסוק הוא בקהילה, ובזהות שלה, ובשייכות. והחינוך הוא גם מטרה וגם אמצעי משובח".
טיול אחרי צבא?
"אולי, לא יודעת. אני בעיקר צריכה רגע כדי ללמוד להכיר את עצמי בלי החינוך הקיבוצי. זה לא מקום עבודה, זו זהות. אני צריכה לחשוב מה אני עושה אחרי ש-25 שנה אני עובדת בחינוך הקיבוצי. זו החלטה שלקח לי הרבה מאוד זמן לקבל. הרבה לילות בלי שינה.
משנת 2000, מאז שחזרנו משליחות, החינוך הקיבוצי הוא סביבת החיים שלי. ועד היום בעצם לא עצרתי".
מנהלת ושותפה – הלכה למעשה
דבי ברא"ס התחילה כמנהלת חינוך, אחר כך היתה יועצת בחינוך החברתי, תוך כדי שהיתה מזכירת קיבוץ, ובהמשך גם ליוותה בחינוך החברתי הרבה קיבוצים ומועצות אזוריות. מ-2013 היא פעילה בתנועה הקיבוצית. היא הקימה את "שבילים" – החינוך החברתי בתנועה, את מערך הייעוץ בחינוך החברתי, ובעיקר גידלה צוות לתפארת, נבחרת של ממש, שמורכבת מאנשים שרצים יחד הרבה שנים, כמו משפחה.
היא נפרדת, לדבריה, בעיקר מהם. כמנהלת שלהם. "אני אולי מרוויחה אותם כחברים, אבל לא יודעת, ימים יגידו. בסוף היום רוב הצוות שלי הרבה יותר צעיר ממני, אבל אין ספק שאלה אנשים עם הלב במקום הנכון".
למה זה הכי קשה, להיפרד מהם?
"אני חושבת שבשלב הזה, אחרי כל כך הרבה שנים בשטח, קשה לוותר על המקום בו אני משמעותית להרבה מאוד אנשים. שאני חשובה להם, שאני יודעת להביא משהו שהם צריכים. לפעמים זו רק מילה טובה, לפעמים זה תוכן, לפעמים זה חיבור של יועץ, לפעמים זה פתרון טכני במפעל, אבל ההיכרות היא באמת ארוכת שנים, זה גם מה שמאוד עיכב את ההחלטה לסיים.
וקשה להיפרד מהזכות להשתייך ולהיות חלק מהם, ואולי אפילו משגרת חיים, שהמילה 'שגרה' היא אפילו לא נכונה לה, כי אין יום שדומה ליום אחר, ועוד פחות מאז הקורונה, כששום דבר לא נמצא במקום. המקום הזה הוא לא מקום עבודה, הוא מקום של שליחות, של עשייה שיש בה ערך ערכי מאוד גדול, ופתאום נופלת ההבנה שאני כבר לא אהיה חלק מהמסלול הזה. וזה ימשיך ויתעצם בלעדיי".
איך הגעת לחינוך הקיבוצי?
"בהכשרה שלי אני מורה לאומנות. זכיתי להיות מחנכת ומורה לאומנות במבואות עירון במשך כשנה וחצי, זה היה יותר מידי מסודר ופורמלי בשבילי. ב-97' יצאנו לשליחות מטעם המפעל בקיבוץ, לספרד.
כעבור שלוש שנים חזרנו, וחיפשו בקיבוץ מצר מי יכול לנהל את החינוך. כאימא אמרתי 'מעולה', ככה אוכל לדאוג לבנות שלי. כיהנתי במשך שבע שנים כמנהלת החינוך בקיבוץ שלי. בתקופה הזו חווינו את הפיגוע במצר. מאוד אהבתי את מערכת החינוך, צוותי החינוך והחיבור לקהילה, וכשסיימתי עברתי לנהל את החינוך בקיבוץ אחר.
ניהלתי את החינוך ביקום כמעט שלוש שנים, ותוך כדי התחלתי להיות יועצת בחינוך החברתי בחבל איילות. מחלקת החינוך חיפשה מישהו שיסכים להיות בחבל איילות, ואני הסכמתי. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי בעצם להשתייך לדבר הזה שנקרא התנועה הקיבוצית".
בעצם גדלת מהשטח.
"אין לי השכלה פורמלית בייעוץ והדרכה, אני אוטודידקטית. כמו מדריכה. כמו בתנועת נוער. זה לא משהו שלומדים באקדמיה".
ויש לך תואר אקדמי?
"תראי (נאנחת), לא נולדתי בארץ. נולדתי באורוגוואי, ועליתי בגיל מאוד צעיר. חווית העולה תמיד ליוותה אותי לאורך השנים בבית הספר. אמרו לאמא שלי 'יש לה פוטנציאל, אבל היא לא ממצה אותו, חבל עליה'. אז לא הסכמתי, לא העזתי ללמוד שום דבר אקדמי. הכשרתי את עצמי בהרבה קורסים מקצועיים רלוונטיים. חשבתי שאני לא יכולה להתמודד עם לימודים אקדמאיים.
את התואר הראשון שלי עשיתי לפני 10 שנים, לקראת גיל 50. עשיתי אותו באוניברסיטה הפתוחה, תואר שעסק בפיתוח ארגוני ויישוב סכסוכים. לימודים שאפשרו לי לקחת את כל הידע שצברתי במהלך השנים, ולהמשיג אותו".
"מי שבחר, האחריות אצלו"
כשד"ר גבי אסם, קודמתה לתפקיד, סיימה את תפקידה כמנהלת אגף החינוך בתנועה, ברא"ס, עם ותק שעמד כבר על 13 שנה בחינוך הקיבוצי, היתה הבחירה הטבעית להיכנס לראשות האגף. והיא אכן נכנסה – עם כל רוח הסערה שבה.
"הדבר הראשון שעשיתי היה הקמת 'שבילים'", היא מספרת. "מעין גוף ארצי מארגן ומתכלל של החינוך החברתי-קהילתי בקיבוצים ובמרחב ההתיישבותי. עם ההקמה של שבילים, ניסינו לקבל הכרה כ'ארגון ילדים ונוער', מתוקצב על ידי המדינה. עבדנו על זה קשה מאוד במשך שנתיים, והתברר שאין לנו סיכוי בכלל, זה היה פול גז בניוטרל".
למה?
"כי כדי שזה יקרה, התנועה הייתה צריכה להיות 'ארגון מפעיל' ולהעסיק בפועל את כל צוותי החינוך והמנהלים בחינוך החברתי. זה לא יכול היה לקרות. גם הקיבוצים לא ירצו לשחרר, וגם התנועה לא יכלה לקחת אחריות על 260 סניפים של החינוך הקיבוצי. אגב, ייתכן שלפני 20 שנה היינו יכולים להיות זרם מוכר במדינה דרך זה, אבל לפני 20 שנה זה לא עמד על הפרק. אז את הרכבת הזו פספסנו".
זרם חינוכי?
"זרם חינוכי, כמו החינוך הדמוקרטי, האנתרופוסופי – זרם 'החינוך הקיבוצי'. זה היה מקל עלינו הרבה מאוד בתחום הרגולציה, אבל מכיוון שכשאפשר היה לעשות את זה, לא עשינו את זה, בעיקר כי הקיבוצים היו בטוחים שהמדינה היא המלצה והיא לא תקבע לקיבוצים איך לחנך, בעצם התפספסה ההזדמנות".
ביקורת קשה.
"נכון. אבל מה שכן קיבלנו בזכות ההגשה להכרה כ'ארגון נוער', זו הכרה בייחודיות של החינוך הקיבוצי. לא הכרה פורמלית, אבל הכרה פנימית בערך שלו, כחינוך שהוא חלק מקהילה, הרלוונטיות שלו עבור הילדים, הנוער, ההורים והקהילה הרב-דורית. ברמה המקצועית והערכית נוצר ידע מטורף, ויש למדינה הרבה מה ללמוד מהחינוך הקיבוצי.
היום כבר כולם מדברים 'קהילה', זה לא משנה אם זה קיבוץ או לא. אז אנחנו מביאים תפיסה שהיא לא הגדרה גיאוגרפית, אלא תפיסת עולם. ולכן היא יכולה להתקיים במושב, ביישוב קהילתי, בבניין בתל אביב או בכפר ערבי – בכל מקום שמחליט להתנהל כקהילה ולקחת אחריות על הילדים והנוער כחלק מהקהילה".
מה הסוד?
"לדעתי הסוד הוא לחבר את השלב ההתפתחותי של הילדים אל המענה החינוכי המותאם עם החיבור למקום, לאנשים ולמסורות, ולהסתכל עליהם כרצף אחד, מלידה ועד י"ב. וזה יכול לקרות בכל מקום, בלי הבדל.
בתהליך שקורה היום בתנועה, של בית משותף עם הקיבוץ הדתי, התחדד לי שהתפיסה הדתית או התפיסה האמונית, היא סוג של מאפיין תרבותי ייחודי לכל קיבוץ. ולכן אין הבדל, זה כמו בין קיבוץ מתחדש לשיתופי.
בסוף, ילדים זה ילדים, הם צריכים את קבוצת השווים שלהם, צריך לדבר עם ההורים שלהם כשותפים, לתת להם את המקום להבין שכולנו נמצאים בתהליכי התפתחות כאלה ואחרים. בעיקר לאפשר את המורטוריום להשתנות וללמוד, שזה הפוך ממה שעשו בקיבוץ הרבה שנים".
מה זאת אומרת?
"הלמידה והחשיבה הביקורתית המחוברת לעשייה ומעורבות בקהילה הם העוגן והלב של הקיבוץ ושל מערכת החינוך, חשוב לשאול שאלות, למצוא את התשובות הרלוונטיות לכל קהילה ולבחור מחדש, ויכול להיות שנבחר בדיוק את מה שעשינו קודם, אבל יש פה אלמנט של בחירה, וכשבוחרים, אז ברור שמי שבחר, האחריות אצלו".
רוח במפרשים
ברא"ס לא פספסה אף מפעל שטח מאז שנכנסה לאגף החינוך בתנועה, כולל ארבעה סבבים של רפסודיה ביולי האחרון.
מנהלת אגף צריכה לשיטתך להיות בכל מפעל ומפעל?
"אם אני רוצה לוודא שהצוות יכול לעמוד במשימה, אז מישהו צריך לראות את הצוות בזמן אמת. וכשאת בשטח, עם הצוות, כחלק מהצוות, הוא לא צריך לבוא ולהגיד לך – 'אני חייב פסק זמן', 'עוד רגע אני מת פה'. את יודעת לקרוא את הסיטואציה, את מכירה את הצוות.
הצורך האנושי הכי לגיטימי הוא לדעת שיש מי שרואה אותך ואת הייחודיות שלך. אני עובדת עם הצוות שאחראי על המפעל, אז אני במפעל. אי אפשר לא להיות שם, אי אפשר".
"אני אתן דוגמה", אומרת ברא"ס, "לפעמים ברפסודיה נדרשים לקבל החלטה לבטל את המשט, כי אין רוח. ובפעם הראשונה שיצא לנו לבטל משט, היינו בטוחים שהילדים והמדריכים יעופו עלינו בכעס, יידרשו את הכסף חזרה, שיהיו כל מיני פעולות מחאה על זה שלא היה משט. הסברנו להם שאנחנו מחויבים להחזיר אותם בריאים ושלמים הביתה ומנהלים בדיקה של סיכונים. הסברנו שאף אחד לא ייקח 35 רפסודות למשט כשהוא לא יודע בביטחון שהם יגיעו לצד השני.
היינו בכוננות תגובה, אבל הם היו איתנו לגמרי בזה, ולא האשימו אותנו. החניכים עשו ריקוד לרוח, כמו אינדיאנים כאלה, וכשזה לא קרה, אז בחדווה יתרה הם פרקו את הרפסודות, החזירו את הכול למכולות, והכל נגמר בטוב. נפלה לנו הלסת. ואז הבנו שכשההחלטה ברורה לנו, גם היכולת לעשות את החיבור לצד השני הוא פשוט, כי את מייצרת ודאות. אז אי אפשר לשבת במשרד, ולהיות חלק מהצוות בקבלת ההחלטות, כשאת לא חיה את האנרגיה בשטח".
עוד הוכחה שאת מאמינה גדולה בחינוך בלתי פורמלי.
"בטח. אני חושבת שבעולם שאנחנו חיים, המיומנות התקשורתית, החשיבה היצירתית, הטלת הספק, הלמידה, יכולים לקרות בהמון דרכים.
"אני חושבת שאנחנו צריכים כמו בחינוך הקיבוצי של פעם, ללמד ככה שכל החושים שותפים בלמידה. ואז הלמידה נצרבת פנימה, בין אם היא טובה או לא טובה, כי כשבחינוך החברתי למידה נחווית כלא טובה, אז המדריך יכול לעבוד עם החוויה הזאת, עם החניך, ולהבין מה בפעם הבאה הוא עושה אחרת. ואנחנו כאנשים בוגרים, יודעים שהחיים הם לא לפי הזמנה. הם מה שקורה, ואתה צריך להתמודד איתם. אז בואו נאמן את החוסן האישי, את יכולת הלמידה, את יכולת ההכלה. ואז זה מביא לאתגר הכי גדול, בחינוך הקיבוצי היום – המחנכים".
חידוש נדרים
אם זה חשוב, אז בואו נמצא את הדרך לרתום את הקהילה למשימה החינוכית הקיבוצית
ברא"ס מסבירה עד כמה חשוב לקיבוצים לקיים את החינוך הקיבוצי, אך אומרת שלעיתים יש פספוס בגלל מצב של "טייס אוטומטי". "חשוב לזכור שהחינוך הקיבוצי מתקיים כי הקיבוצים בוחרים לקיים אותו. הם יכולים להתחבר למועצה ושהמועצה תעשה גן מועצה, ותעשה צהרון, וזהו. אבל הקיבוצים נלחמים, נאבקים ובוחרים מידי שנה לקיים את החינוך הקיבוצי. זה כרוך במאמץ של רבים ורבות, זה עולה המון כסף, וזה כאב ראש למנהלי החינוך והקהילה. זו בדרך כלל ההוצאה הכי גדולה בקהילה, או השנייה הכי גדולה אחרי בריאות ורווחה.
יחד עם זאת בחלק מהקיבוצים אנחנו נמצאים הרבה זמן במצב של 'טייס אוטומטי'. אז אם זאת ההוצאה הכי גדולה, וכל שנה נותנים לזה תקציב, בואו נקדיש לזה את תשומת הלב הראויה, והחשיבה הערכית, חינוכית, קהילתית המותאמת".
היא מדברת על הקושי במציאת מחנכים שיישאו את מסורת החינוך הקיבוצי על הערכים והמרכיבים הייחודיים שלו. "עולם העבודה השתנה בקורונה. אנשים לא רצים כמוני, שבע שנים בתפקיד. הם עוברים מדבר לדבר. כשמשהו לא עובד, אז הולכים לקפץ בשדה אחר. ואנשים לא רוצים לעבוד בחינוך. חינוך דורש יותר מזה. כדי שאנשי חינוך יראו בזה משימת חיים, או שליחות, הם צריכים את המעטפת, את הבהירות, הם צריכים לדעת מה מצופה בהם, מי מלווה אותם, מי נמצא שם בשבילם. מחנך יכול לתת לילדים רק את מה שהוא מרגיש ויודע".
מחנכים שהם לא חלק מהקהילה
"רבים מהמחנכים מגיעים כיום מחוץ לקיבוץ", ממשיכה ברא"ס, "ומצופים ליצור ולהוביל עבור הילדים תוכניות חינוכיות שיאפשרו את החיבור לזהות הקיבוצית, שהם לא חלק ממנה. אז זה תהליך בחירה מחדש שצריך לקרות בראי התנועתי, להיות תהליך של שיתוף הציבור, של חידוש נדרים בין הבית הקיבוצי למערכת שלו".
החינוך הקיבוצי בסכנה לדעתך?
"זה לא שחור ולבן. אני חושבת שבמציאות של מדינת ישראל, של המשברים הכול כך גדולים, בכל כך הרבה תחומים, לקיבוצים יש נכס, רוחני, ערכי, חינוכי, שצריך לשמור עליו. זה לא יקרה מאליו. זה דורש החלטה".
איזו החלטה?
"החלטה שזה חשוב. ואם זה חשוב, אז בואו נמצא את הדרך לממש את זה משאבית ומקצועית, דרך רתימה של הקהילה למשימה החינוכית הקיבוצית.
בקיבוץ, לילד יש אפשרות לגדול בתוך קהילה רב דורית, ולהכיר גם אנשים מבוגרים, סבים, דודים, משפחות, שהם לא המשפחה שלו. סוג של משפחה מורחבת. וזה הלב של הסיפור הזה, אבל זה גם האתגר. כי כל דור בקיבוץ היום, ויש ארבעה דורות, תופס אחרת מה תפקיד מערכת החינוך".
מה את מציעה?
"לבחון יחד מה הופך אותנו לקיבוץ, והאם למערכת החינוך יש תפקיד ליבה בדבר הזה שנקרא קיבוץ. אני חושבת שהעיסוק או ההסתכלות על החינוך לא יכולה לשבת רק באגף חינוך או אצל מנהלי החינוך בקהילה כי זה אינטרס קהילתי ותנועתי. הצלחת החינוך תלויה בשיתופי הפעולה, השותפות והפתיחות בקיבוץ ובתנועה".
