רָכַב ונפגע   

על הסיכונים "הלא-מבוטחים" ברכיבת אופניים, ועל הקיבוץ השיתופי כמיטיב את נזקיו של החבר 

כלל הוא בדיני נזיקין כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט". "לא כל נזק שניתן לצפות אותו, באורח תיאורטי, המשפט מטיל בגינו (על אדם או גוף מסויים) אחריות נורמטיבית". וההסבר: חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים אך לא תמיד "יוצרי הסיכונים" יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שישנם סיכונים שהם "טבעיים ורגילים לפעילות האנוש המקובלת", ולגביהם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, שאין למי "שיצר את הסיכון" "חובת זהירות", כך שלא ניתן לתבוע אותו בגין הנזק שנגרם למי שנפגע. 

סיכונים סבירים ושאינם סבירים 

והינה גם לכאן מגיעה שאלת ה"סבירות". הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. סיכונים סבירים הם כאלה "שחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון". כך, למשל, מי שמשתמש במתקן ספורט, כמשתתף או כצופה, עלול להיפגע  מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. ככל שזה סיכון טבעי ורגיל לאותה פעילות – אין בגינם אחריות.  

רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת האחריות, זהו סיכון "שהחברה רואה אותה במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו. כך, למשל, היתקלות ופגיעה של שחקן כדורסל בשחקן יריב בשעת משחק היא סיכון סביר, אך אי ניגוב שיטתי של רצפת האולם כדי שלא תהיה חלקלקה מלחות הזיעה של השחקנים, מייצר סיכון לא סביר לשחקן שיחליק וייפגע. הסיכון להחליק ולהיפגע הופך למוגבר, ואז תקום אחריות למי שמפעיל את המתקן, אם התרשל ולא דאג לניגוב שיטתי כאמור (כמובן שניתן לברר איך לבטח את הסיכונים הללו, בין אם בביטוח תאונות אישיות ובין בביטוחים אחרים, אך זו כבר פרשה אחרת). ואם נעבור ממשחק כדורסל לרכיבה על אופניים, ניתן להדגים מצב דומה: רוכב אופניים נתקל בבסיס בטון של עמוד חשמל שהיה מוצב לצד המדרכה עליה נסע, בצידה, ונפגע. זהו סיכון סביר, אמר בית המשפט ודחה את תביעתו.     

הרוכב שנפגע 

ולאחר הקדמה כה ארוכה שנועדה "לסמן את גבולות הדרך", הינה הסיפור: חבר ברעם השתתף בפעילות רכיבה על אופניים במסגרת מועדון רכיבה בגליל, בליווי מאמן. לטענתו, בעת הרכיבה נתקל גלגל אופניו בבור בכביש. התובע נפל מאופניו ונגרמו לו נזקי גוף שונים. המִפְגָּע בכביש, אמר החבר, תוקן לאחר התאונה.  

החבר והקיבוץ (השיתופי) הגישו ביחד, לבית משפט השלום בקריות, תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לחבר, ואשר גרמו לו גם נכויות רפואיות שונות שמנעו ממנו לשוב לעבודה לפרק זמן מסוים. התביעה הוגשה, כאמור, בידי החבר (הנפגע) בעצמו, וגם על ידי ברעם, כ"מיטיב". (הסבר: מי שהוציא הוצאות עבור מי שסבל נזק גוף, לרבות תמיכה שניתנה למחייתו, זכאי לפיצוי לכך מאת המזיק). הקיבוץ והחבר תבעו פיצויים מחברת הביטוח (שביטחה את מועדון הרכיבה בפוליסת ביטוח "תאונות אישיות") וכן את "נתיבי ישראל", שאחראית על תחזוקת רשת הכבישים הבינעירונית בישראל. 

ההליך המשפטי מול המועדון היה קצר והסתיים בהסכם פשרה, במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות, לפיה קיבל החבר פיצוי של 60,000 שקלים. 

התפרקות קלה 

"נתיבי ישראל" טענה ש"אינה חבה באחריות משום שנפילה מאופניים היא סיכון רגיל". הם סיפרו כי הם מעסיקים קבלן שתפקידו לבצע תחזוקה שוטפת בכבישים באמצעות סיירים שעוברים בכביש באופן סדיר. במקום האמור נעשו שני סיורים בשבוע. החברה מסרה שלא היו דיווחים למוקד החברה לגבי מפגעים במקטע הכביש בו נטען שנפל התובע. לאחר שהתקבלה התביעה, יצא נציג הקבלן לשטח ומצא במקום "התפרקות קלה מאוד של אספלט שתוקנה לאלתר".  

מנהל ומאמן מטעם מועדון הרוכבים שהעיד בבית המשפט סיפר שראה את התובע נופל מאופניו, אך אינו יודע מהי הסיבה שגרמה לכך. יתכן, הוא העיד, שהנפילה נגרמה כתוצאה מאיבוד שליטה, חוסר תשומת לב מספקת לדרך ועוד. זהו "ספורט אתגרי" שמשלב סיכונים של נפילה ופציעה. הרכיבה לא נעשית "בשטח סטרילי ישר ללא חריצים, אלא בשטח פתוח וציבורי שנתון לשינויי מזג אוויר, מכוניות, יד אדם, נזק טבע, בלאי טבעי ועוד". גורמי הסיכון, כגון התפוררות אספלט יכולים להתרחש בכל רגע, הוא הוסיף.  

הקיבוץ כ"מיטיב" תבע את הסכומים הבאים אותם הוא שילם לתובע: הוצאות הנסיעה של התובע, לרבות אמבולנס, הוצאות רפואיות, תקציב חודשי לתובע משך כל תקופת היעדרותו מהעבודה וגם לאשתו, שאף היא נעדרה מעבודתה בעת שסייעה לבעלה. 

השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים הסבירה שהתובע נפגע במהלך פעילות רכיבה על אופניים אשר טומנת בחובה סיכונים, ופציעה ונפילה הם חלק אינטגרלי מכך. הסיכונים הרגילים, הנובעים מרכיבה על אופניים בכביש, כוללים בחובם גם כבישים הכוללים מהמורות. רכיבה על אופניים היא "פעילות פשוטה, בלתי מורכבת, נהירה וידועה, שקטנים וגדולים עוסקים בה, ואשר מידת הסיכון להיפגע ממנה – סבירה וידועה". 

כדי להצליח בתביעה, על התובע להראות כי פגיעתו התרחשה בשל סיכון חריג, בלתי טבעי, שאיננו נובע באופן אינטגרלי מפעילות הרכיבה.   

היא הסבירה ש"גרסת התובע שנפגע מבור גדול במיוחד", אינה נתמכת במסמכים (למשל בחוות דעת על המפגע או תמונה של הכביש בסמוך לאחר התאונה), ובכלל זה "במסמכים הרפואיים הראשוניים". בתי המשפט מייחסים חשיבות ל"גירסה המיידית" שמוסר נפגע המגיע לחדר מיון, למשל, ומתאר את מקרה הפגיעה. ב"תעודת חדר המיון" נרשם כי התובע נפל מאופניו ונחבל (ולא נאמר שם כי היה זה בעקבות "היתקלות בבור"). 

השופטת קבעה שלא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו לגבי נסיבות התרחשות התאונה ומהות המפגע והיא העדיפה את גרסת נתיבי ישראל שמדובר ב"התפרקות אספלט קלה". לא הוכח, אמרה השופטת, ש"נתיבי ישראל חשפה את התובע לסיכון בלתי סביר".  

"האפשרות כי הסיבה לנזק היא שהתאונה אירעה עקב רשלנות התובע – היא המסקנה הסבירה ביותר", הוסיפה השופטת. "התובע נפגע עקב התממשות אחד הסיכונים הכרוכים ברכיבה על אופניים, אשר הוא מודע להם, כרוכב מנוסה".  

סוף דבר, השופטת דחתה את התביעה וחייבה את הקיבוץ והחבר לשלם לנתבעת 10,000 שקלים הוצאות משפט.