תרנגולי הודו יכולים להיות דוגמה לשילוב של טיפשות והרס עצמי. איך הם קשורים לממשלת הזדון ולשמה של המלחמה הנוכחית?
יש בי קנאה לא סמויה כלל באריות.
דבר ראשון, הם ישנים או רובצים ללא תנועה בין 16 ל-20 שעות ביממה. זה לבדו נושא המצדיק קנאה.
דבר שני שלמדתי על האריות הוא, שהנקבות עושות את כל העבודה – הן אלו שיוצאות לציד, ועושות את זה בעיקר בקבוצה, וחסר לך אם נפלת לפה שלהן.
במקרה כזה לא נשאר ממך זכר, למעט גל עצמות.
הנקבות הן גם מי שמטפלות בגורים, מה שמשאיר לאריות הזכרים, לפי המקורות שלי, את התפקיד הבא בלבד: להגן על הטריטוריה.
או במילים אחרות: להישאר בבית ולראות כדורגל בטלוויזיה.
אז למה האריה הוא סמל? ולמה המבצע קרוי "שאגת הארי" ולא "שאגת הלביאה"?
כי לאריה יש רעמה גדולה ומרשימה, ואת השאגה שלו שומעים למרחוק – עד שמונה קילומטר!
יש חיה מתאימה יותר לדמות את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה מאשר חיה שעיקר כוחה ברעש וצלצולים ורעמה נפוחה?
ממשלה שמשגלת את אזרחיה כמו האריה – כל 20 דקות, אינספור פעמים ביום, ולפעמים אפילו יותר?
ואנחנו לא צריכים להיות בתקופת ייחום בשביל זה – הממשלה משגלת אותנו בכל עת שהדבר נראה לה, שזה אומר: תמיד.
אריות שליטים חדשים
האריה גם אוכל את הגורים של זכר אחר.
זה קורה כך: אם הזכר האחר היה השליט והוא מת, ואריה אחר עולה לשלטון הלהקה, השליט החדש טורף למוות את הגורים שנשארו מהאריה השליט הקודם, הוא עושה את זה כדי שהנקבות יפסיקו להיניק את הגורים וייכנסו לתקופת ייחום.
אז יוכל האריה השליט החדש להרביע אותן בזרעו.
בארץ קוראים לתהליך כזה "הפיכה משטרית", ובשנתיים וחצי האחרונות למדנו גם שאכן ממשלה הזדון הורגת את הגורים שלנו ללא מעצור.
לחיי אדם אין משמעות בעיניה.
כמו שמקובל אצל אריות שליטים חדשים.
וקוראים לזה "יחד ננצח", או כל חרטוט אחר דומה.
למעט גורים מהזן הקרוי "חרדים", שבאלה לא נוגעים, אבל עזבו – זה לא הנושא עכשיו.
מנגנון הגנה
לעומת הסיפור על הלביא, השואג, אם תרצו, הינה מה שמספר לי לבקשתי ג'מיני ידידי על החמור:
"החמור בוית לפני אלפי שנים, ובהתאם לכך הוא מותאם להפליא לתנאי יובש, חום וקרקע סלעית. בניגוד לסוס, המגיב לסכנה בדהרה וביצירת בהלה, החמור נוהג לקפוא על מקומו ולבחון את המצב – תכונה שפורשה בטעות כעקשנות, אך היא למעשה מנגנון הגנה שנועד למנוע ממנו ליפול לתהום או להיכנס לאזור מסוכן.
חייו של חמור העבודה אינם קלים, אך הוא מסוגל להסתפק במועט. מערכת העיכול שלו יעילה ביותר, ומאפשרת לו להפיק אנרגיה מצמחייה מדברית קשיחה שבעלי חיים אחרים יתעלמו ממנה.
אחד התפקידים המרתקים והפחות מוכרים של החמור הוא הנהגת שיירות גמלים:
על אף שהגמל גדול ממנו בהרבה ומסוגל לשאת משאות כבדים, החמור הוא שנבחר לעמוד בראש השיירה ולהוביל אותה בזכות התכונות הבאות: זיכרון מרחבי יוצא מהכלל ויכולת לקרוא את הקרקע ולזהות נתיבים בטוחים בין סלעים, הפגנת ביטחון עצמי ושקט נפשי המשרה רוגע על הגמלים וגורם להם לסמוך עליו ולבטוח בו, וחוכמת הדרך, לפיה אם הוא מזהה סכנה הוא עוצר ומסרב להמשיך.
והנוודים יודעים אז שיש לו סיבה טובה לכך".
פלא שאני לא נעלב כשנהגים בכביש צועקים לי "חמור"? או כשאנשים שאיתם אני מדבר מטיחים בי את הכינוי הזה כשאני מביע את דעתי שהבעתי כאן – דבר שאני עושה לעיתים נדירות, כי על פי הסתברות סטטיסטית 80 אחוזים מהאנשים שסביבי הם אידיוטים.
ועם אידיוטים אני נמנע מלהחליף דעות.
למרות שאם בטעות אני רואה טלוויזיה אצל בתי, שאצלה הטלוויזיה דולקת עכשיו סביב השעון, אני מבין שאני טועה ולא מדובר ב-80 אחוזים מהאנשים שהם אידיוטים.
כי אם אני מקשיב לאנשים שבטלוויזיה שדולקת אצל בתי ברור לי שמדובר בכולם – מאה אחוז מהאנשים שהם סתומים לחלוטין, ללא יוצא מהכלל.
או שיש כאן הטיה סטטיסטית, כי מי שאיננו אידיוט לא הולך לדבר אל אידיוטים אחרים דרך הטלוויזיה.
כך או כך, אני מעדיף להיות חמור נוער מאשר אריה שואג.
אבל זה כנראה רק אני.
בפה פעור
והינה, במסגרת חיפושיי אחרי חיה אידיוטית שתתאים לענייננו כאן, עניין שמה של המלחמה הזו, יותר משאגת הארי, נזכרתי בסיפור הבא:
בצעירותי, כשעבדתי בקיבוץ שלי בלול ההודים, סיפר לי הלולן שתרנגולי ההודו הם החיה הכי טיפשה בטבע – כשיורד גשם, סיפר לי הלולן, הם עומדים בגשם עם פה פעור, הפה והגרון שלהם מתמלאים מים והם טובעים.
מאחר שחיפשתי, כאמור כאן, בעל חיים שמזכיר לי איך האזרח הישראלי הממוצע של היום, כדי שלא לומר הביביסט, נתפס בעיניי, חשבתי שתרנגולי הודו הם דוגמה נהדרת: השילוב של טיפשות והרס עצמי הסתדרו לי היטב עם הדימוי של מעריצי הנוכל ואוהדי ממשלת הטרלול בעיניי, אלו הלוקחים אותנו אל האבדון.
אבל אז אמר לי ג'מיני, אחד המוחות הנבונים המעטים שנותרו על פני כדור הארץ, שלדעתו מדובר באגדה אורבנית.
מנגד, אומר לי ג'מיני, יש לתרנגולי ההודו מצב שנקרא "עווית טורטיקולארית" שבה הם בוהים בפה פעור ונשארים קפואים במצבם בלי יכולת לזוז, ואם זה קורה בגשם הם טובעים.
זה הזכיר לי את עווית ההערצה למנהיג, שכמוה ראינו גם בשנות ה-30 וה-40 במקומות אחרים, למשמע המנהיג הנערץ נואם.
שאלתי שוב את הלולן שסיפר לי את הסיפור על תרנגולי ההודו המטביעים עצמם בגשם – הוא כבר זקן, אותו לולן, אבל עדיין צלול.
והוא טוען שראה את התופעה הזו במו עיניו.
ומכיוון שממשלת הזדון הזו ממשיכה בעת המלחמה לשאוב את כספי המיסים שלנו, שעמלנו כה קשה עבורם, כדי לממן קודם כל ולפני הכול את הכספים הקואליציוניים הבלתי נחוצים של מגזרי מצביעיהם השונים, תוך פגיעה בכל מה שעשה אותנו בעבר למדינה מתקדמת ומפותחת, "וילה בג'ונגל" כמו שקראו לזה אז: פגיעה בחינוך, במדע, בבריאות, בתנאי החיים של האזרח הלא-מגזרי הרגיל והממוצע, פגיעה בכל מה שעשה אותנו שונים מלהיות מדינה ערבית נוספת במזרח התיכון, אין לי ספק שהשם הנכון למלחמה הזו הוא דווקא השם הבא:
"קרקור תרנגול ההודו".
והמדקדקים יאמרו: "תרנגול הודו בגשם".
