"שברו לכולנו את הלב" 

"אני עוד המומה מכל הסיפור הזה. זה לא ייתכן." שולה פוסעת הלוך וחזור בחדרון הקטן. לא רגועה. היא פורכת אצבעותיה המיובלות ולא מוצאת מנוח לנפשה. אפילו שערותיה, האסופות בדרך כלל בפקעת הדוקה ושימושית, בורחות ומסתלסלות סביב פניה כהילה בסערה 

"את לא תאמיני," שולה נכנסת בסערה לחדר מזכירות המושב ב-7:00 בבוקר. יודעת טוב מאוד שהיא תמצא את יהודית המזכירה כבר יושבת שם. שולה נסערת ביותר ולא מסוגלת לעמוד רגע בשקט. שולה ויהודית מכירות אחת את השנייה מאז ומעולם. שולה יודעת שיהודית היא תמיד הכתובת הנכונה לכל טענה, מענה, ביקורת או רטינה. היא תמיד מקבלת את כולם בכוס קפה ועוגה שיהפכו כל בעיה להזדמנות.  

"מה קרה?" יהודית מחושבת. מרוחקת. הקפה השני של היום, מונח לצידה. כולם יודעים שהיא נמצאת פה מוקדם, אבל כמעט אף אחד לא מופיע בשעות האלה. כולם בשדות או בלולים.  

"אני עוד המומה מכל הסיפור הזה. זה לא ייתכן." שולה פוסעת הלוך וחזור בחדרון הקטן. לא רגועה. היא פורכת אצבעותיה המיובלות ולא מוצאת מנוח לנפשה. אפילו שערותיה, האסופות בדרך כלל בפקעת הדוקה ושימושית, בורחות ומסתלסלות סביב פניה כהילה בסערה. "העצים הכי יפים במושב, הכי ותיקים, הכי טמירים הלכו. אינם. לא יהיו יותר." 

"על מה את מדברת" יהודית עוד לא מתרגשת.  

"איך לא ראית בעצמך?" שולה מנסה לשבת על הכיסאות מול שולחנה של יהודית אבל מיד קמה שוב. לא מוצאת מנוח. ולא מרגוע. "אני לא מסוגלת לשבת. אני כל כך כועסת." שולה שוב קופצת. ידיה מורמות מעלה והיא אוחזת בשערות ראשה החומות, כמעט תולשת אותן מהמקום. 

"את יכולה לשבת רגע אחד בשקט ולנסות להסביר לי במילים ברורות מה קרה לעצים?" יהודית פונה לקומקום הקטן שבפינה. אולי לחמם מים ולהציע לה פרוסת עוגה, היא חושבת בליבה.  

"אבל לפחות תגידי מה קרה." יהודית מוציאה מהמקרר הקטן והמטרטר את העוגה שהביאה לעצמה הבוקר. היא אפתה אותה אתמול ותיכננה לשבת במשרד הקטן עוד כמה שעות ולא ללכת הביתה לארוחת הצהריים. היא גרה לבד עכשיו, אחרי שבעלה נפטר והילדים עזבו את הבית. שיבה זרוקה בשיערה אבל היא לא מוותרת לעצמה ומקפידה לבשל ולאפות כמה שרק אפשר. אבל לא, היא לא ממהרת הביתה לאכול ארוחת צהרים לבד. העוגה הזאת היתה מחזיקה אותה לעוד כמה שעות, אבל חברתה כל כך נסערת שהיא לא מצליחה לעלות בדעתה שום דבר אחר שיכול לעזור. עוגת שוקולד יודעת לפתור הרבה בעיות, בדרכה.  

"אוי, זה איום ונורא." שולה פתאום צונחת על הכיסא המרופט. נדמה כאילו כוחה תש מעליה והיא חסרת אונים. עיניה עצומות ומצחה מתקמט מדאגה. "לא… אני לא מסוגלת. זה פשוט מזעזע." שולה מנידה בראשה. מבטה מזוגג. "אני כל כך מרוגזת ועצבנית שהראש לא עובד." היא מנסה להכניס לקולה גוון מעט מתנצל. היא לא התכוונה להוציא את העצבים שלה על יהודית. אבל היא פשוט כל כך כועסת.  

"הם גזמו הכל," שולה אומרת בקול עצוב. זהו, היא אמרה את זה. גם אם אין מה לעשות בנידון וגם אם החלב כבר נשפך. היא לפחות כבר לא לבד. שולה תמיד אהבה את עוגות השוקולד שלה. שולה מציצה על העוגה. תוהה האם העוגה באמת יכולה לשפר את הרגשתה. 

"אולי כוס קפה תרגיע אותך?" מציעה יהודית. מעשית כרגיל. 

"מה יש? את בוודאי מדברת על העצים שגדלים לאורך כביש הגישה למושב. אלה שכל האבות של כולנו שתלו וטיפחו ודאגו להם. העצים שכולנו רואים ביציאה מהמושב ובחזרה אליו. אז כיוון שעוד לא יצאתי מהמושב הבוקר, ואת כנראה כן, תגידי לי מה קרה להם." יהודית לוגמת מהקפה ומנסה לתת לחברתה את הצוהר שהיא צריכה כדי לארגן את מחשבותיה מחדש. 

"הם גזמו הכל."  

"מי גזם מה? מה איתך? אף אחד לא נוגע בעצים האלה בלי לעדכן אותי. אף ציפור לא לוקחת שום עלה בלי שאני אדע מזה." גם קולה של יהודית נצבע עכשיו בצבעים אחרים. היא באמת צריכה להתחיל להתקדם בעבודתה אבל ברור לה שמשהו באמצע פגע בשולה וזה יותר משכן מרעיש.  

"אבל זה בדיוק העניין. הם גזמו והשחיתו, והרסו וגרמו לכאב לב לכולנו." קולה של שולה עולה. יהודית פגעה בדיוק במטרה והפעם שולה לא תיתן להם לצאת מזה נקיים. "מישהו, ייקח האלוהים את נשמתו, עבר אתמול, עם טרקטור ומסור, לאורך כל הכביש שמוביל למושב ופשוט קרע את העצים לגזרים. בלי מחשבה. בלי תכנון. בלי התחשבות. בלי התייעצות. בלי התראה, למען השם. בלי שניתנה לנו יכולת להתנגד או לעצור. העצים נראים כמו גופות. עצובים. עירומים. בלי עלה אחד לרפואה. בלי שום התחשבות בעץ, למען השם. והם עוד קוראים לזה 'לטובתנו'. חצופים כאלה." 

"אבל?" פניה של יהודית מחווירים והיא המומה. 

"לא. בלי אבל. אין אבל. אם רוצים להגן על חוטי החשמל אז אפשר גם למצוא פתרונות אחרים. יש פתרונות אחרים. הכיסוח הכל כך לא טבעי הזה הוא איום ונורא. איום ונורא. וחוסר המחשבה על העצים, חוסר ההתחשבות בתושבים. הם ידעו שהם עשו משהו לא בסדר ועשו בכל זאת. הלב שלי מרוסק לחתיכות. העצים לא יעמדו בזה." 

"אבל?" יהודית מנסה שוב. 

"אין אבל. את לא מבינה. המועצה האהובה שלך, והפקידים האהובים שלך," היא אומרת בלעג ופניה מתעוותים בציניות. "השחיתו את העצים, השחיתו את כביש הגישה למושב, ושברו לכולנו את הלב. וזאת, שוב, כמובן, בלי סיבה נראית לעין."  

יהודית דופקת על השולחן וכל הכלים מתנפצים. תוך כדי ההלם הראשוני, ניסיונות חסרי תוחלת להציל את כל הניירות הרטובים ואת פרוסת העוגה שהתרסקה על הרצפה, שולה מצליחה לקלוט את המלמולים של יהודית על החדשות שעכשיו שמעה. "אבל… אבל…שתלנו אותם לפני שנים… אבא שלך שתל את הראשון בשורה. אבא שלי את השני, אבא של יורם את השלישי וכל השאר… איך יכול להיות שזה הסוף של העצים הוותיקים האלה? למה אף אחד לא אמר לי? למה אף אחד לא הזהיר?"  

שתי הנשים המבוגרות כורעות על הרצפה המלוכלכת, מנסות לעשות סדר בנפשן, כמו גם בכלים. ההבנה כי העצים היפים שהיו אינם פוגעת בהן בנימי נפשן.  

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור דמיוני ואין לו כל קשר למציאות.