דורית צמרת מבית השיטה, מחברת השיר "החיטה צומחת שוב", בחרה להיפרד מהעולם
ביום שישי נטמנה בבית העלמין שבבית השיטה דורית צמרת, מחברת השיר "החיטה צומחת שוב", אותו כתבה לזכרם של 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים. צמרת שימשה בעברה עורכת עיתון "קיבוץ" ומאוחר יותר עשתה הסבה ללימודי קולנוע. היא ריכזה את מגמת הקולנוע בבית הספר "עמק חרוד" ולימדה במכללות ובחוגי מבוגרים עד יום מותה. הייתה אקטיביסטית ופעילה פוליטית בהפגנות ומעורה בפעילות החברתית בבית השיטה. השאירה אחריה ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
קו השבר של מלחמת יום הכיפורים
"אימא שלנו, דורית צמרת", כתבו ילדיה של דורית, "נולדה בקיץ 1942, בתם הבכורה של שמריה והדסה צמרת, ממקימי בית השיטה. אביה, שמריה, חזר זמן לא רב קודם משליחות המוסד לעלייה ב' באירופה והיה מבוקש על ידי הבולשת הבריטית. לכן עברו הוא והדסה לקיבוץ רמת הכובש בזהות בדויה ובשם בדוי, ולכן נולדה אימא תחת השם דורית זהבי. זמן לא רב אחר כך חזרה המשפחה לזהותה המקורית ולבית השיטה, המקום בו חייתה אימא כמעט כל חייה. בהמשך נולדו למשפחה מיכל, אפרת ויאיר. אימא גדלה בכיתת 'יחדיו', שירתה ככתבת בעיתון 'במחנה נחל' ושם הכירה את אורי. הם חיו בנוה אור ואחר כך בבית השיטה. בקיץ 1964 נולדה רותם, וחודשים ספורים אחר כך זעזעה את המשפחה מותו של שמריה סבא שלנו.
דורית ואורי ביקשו מרחב, ואולי מרחק, ומצאו אותו בקיבוץ מלכיה שעל גבול הצפון. הם השתלבו היטב בקיבוץ הצעיר, וב-1966 נולדה חמוטל. אך הקשר הזוגי לא עלה יפה, ושנתיים אחר כך נפרדו בני הזוג. אימא שבה לבית השיטה עם רותם וחמוטל, שגדלו לסירוגין אצל שני ההורים.
ב-1970 בשידוך שיזמה מיכל אחותה, פגשה אימא את ניסן, שעלה מארה"ב לקיבוץ אילות כחלוץ וכסוציאליסט. כשהקשר ביניהם התהדק, ניסן הצטרף לאימא בבית השיטה, כאן חי עד מותו לפני שנה ורבע.
מלחמת יום הכיפורים, ומותם של רבים כל כך מחבריה, היוו קו שבר בחייה של אימא, טראומה שממנה לא השתחררה. נראה כי הייתה למלחמה השפעה על חתירתה לשלום ועל האקטיביזם הפוליטי שלה שליווה אותה עד סוף ימיה.
ב-1975 נולד יואב וארבע שנים אחריו נולדה נועה. ג'רמי הצטרף למשפחה כבן מאומץ שהיה בכיתה האמריקאית בבית השיטה.
אינטימיות אנושית
היא הייתה מעורבת, יוזמת, שותפה פעילה בחברה ובתרבות בבית השיטה, והפזמונים שכתבה הם חלק מפס הקול של הקיבוץ לאורך עשורים רבים. נופה של בית השיטה הוא המצע עליו צמחה, ובו הביאה לביטוי את כישרונותיה הרבים, את דעותיה המקצועיות את הקשרים האנושיים שיידעה לטפח, את הסקרנות האין סופית שלה. זרים גמורים נהגו לספר לה את סיפור חייהם לאחר חמש דקות של היכרות, ומעגל חבריה כלל חברות וחברי ילדות לצד חברויות חדשות שנוצרו בתקופות שונות בחייה.
הילדים גדלו, ונולדו נכדות ונכדים, ואימא חילקה את זמנה בין עבודה, נכדים, הפגנות, סרטים, חוגים וטיולים. בכל תחומי העיסוק שלה חתרה לאינטימיות אנושית, לעומק מחשבתי ולחיים לפי ערכיה, שלא תמיד היו זהים לאלה של סביבתה. בצניעות ובנחישות השמיעה גם דעות ותפיסות שלא היו מקובלים באותו זמן.
השנים האחרונות לא היטיבו עימה. לצד פעילותה הנמרצת איבדה את תחושת המשמעות והטעם. הפרידה מאבא ניסן והבדידות שבאה בעקבותיה, הפחיתו את העניין שלה בחיים ואת התקווה לעתיד שיש בו טעם וסיבות טובות לחיות.
לא הופתענו מבחירתה לסיים את חייה, והפרידה ממנה מעלה את כל קשת הרגשות האפשרית. לצד הכעס, האשמה וההשלמה, יש בנו צער עמוק על שהדרך קשתה עד מאוד. נוחי בשלום אימא שלנו. סבלך תם, אנחנו אוהבים אותך מאוד".
עורכת שרצתה עיתון "עם שיניים", שלא עושה הנחות
עלי קדם, מעגן
"כמו כל חבריה הרבים של דורית צמרת הוכיתי בהלם כששמעתי על מותה.
הכרתי את דורית במחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה שעברה, כשהייתי כתב בעיתון "יחד" של התק"ם והיא נקראה לערוך את העיתון. כעורכת היא רצתה עיתון "עם שיניים" שלא עושה הנחות לפעילי התנועה ולמנהלי הקיבוצים. דורית הובילה את המעבר של העיתון לבית "דבר" ברח שיינקין 45, ואת הפיכתו לשבועון אקטואלי שנקרא אז על ידי רבים מחברי הקיבוצים. היא הייתה מהאנשים הנדירים שיודעים לתבוע ולבקר בדרך מעודדת ותומכת, בעלת יושרה פנימית וערכים שפעם נחשבו לחשובים וחיוניים למי שמכהן בתפקיד ציבורי.
בכל יום שלישי, אחרי שהעיתון ירד לדפוס, היינו נוסעים ביחד צפונה, היא לבית השיטה ואני ממשיך הלאה לעמק הירדן. בדרך היא סיפרה לי על מעורבותה עם קבוצה של חברים שהגיעו לתחושה שהקיבוץ הגיע לקץ דרכו ושצריך לבצע שינוי גדול. היא אהבה מאוד את בית השיטה, הייתה גאה בו, כאבה את הבעיות שהתגלו, ולדעתי הייתה שלמה עם הדרכים שננקטו כדי לצאת מהמשבר. לשנינו הייתה חברה טובה משותפת – שורי מיינרט ז"ל, המחנכת ואשת החברה המיתולוגית מבית השיטה, שהייתה בת העיר של אימי בטרנסילבניה. כמו שורי גם דורית הייתה סמל של הומניזם ואהבת האדם, תמיד עם חיוך ומילה נכונה. החוג לקולנוע שלה במכללת "ביתנו" בעמק הירדן היה תמיד מלא, התלמידים המבוגרים שמרו לה אמנים.
בהלווייתה הוקרא מכתב שכתבה לבני משפחה וחברים, בו היא מסבירה את הצעד שעשתה ומבקשת שיבינו. אני חושב, וזה עלה גם בשיחות שלנו בחודשים האחרונים, שאחד הגורמים שהשפיעו עליה היה המצב במדינה, תוצאות הבחירות – התחזקות הגורמים הלאומניים שמעוותים את היהדות שהיא הכירה ולמדה. השבר הגדול כשנוכחה שההפגנות על הגשרים והמכתבים למערכת "הארץ" לא עזרו, והעם בחר בדרך שמאיימת על הדמוקרטיה. הפיכת ישראל למקום ששונא את האחר, את המיעוטים ואת החלשים. נראה לי שזה שבר את האופטימיות הבלתי נלאית שלה.
הייתי רוצה להבין, אבל אני יכול רק לומר שהיא תחסר מאוד להרבה אנשים, לילדיה ונכדיה, לחברי בית השיטה ולקבוצה גדולה של חברות וחברים שקיבלה ממנה השראה ואהבה ללא תנאי".
