בעבר הלא רחוק, שדות השום בישראל פרחו. כיום, המצב שונה בתכלית. בכתבה זו נצלול לעומק הסיבות לקריסתו הכמעט מוחלטת של הענף, נשמע עדויות כואבות מהשטח, וננסה להבין מהן ההשלכות ואיך זה קשור למאבק על עתיד החקלאות הישראלית כולה.
*תמונה ראשית: שום מיבוא ברשת שופרסל
איתן אביבי: יו"ר שולחן השום (בדימוס) מנתח את הקריסה
איתן אביבי, לשעבר יו"ר שולחן השום במועצת הצמחים, משרטט תמונה עגומה של ענף השום הישראלי: "היום מגדלים בישראל סדר גודל של 1,200-1,300 דונם שום, וגם זה ילך וירד" הסיבה העיקרית לקריסה, לדבריו, טמונה במהפך שחל במדיניות מכסי המגן: "בהיעדר חומר ריבוי נקי מווירוס, שהיה יקר מאוד לייצר בערבה הדרומית, בקיבוץ אילות, ועם הורדת מכסי המגן באבחה אחת – פשוט לא השתלם להמשיך לגדל".
אביבי מסביר כי בניגוד לרוב הגידולים, ריבוי השום נעשה באופן וגטטיבי (על ידי שיניים) ולא על ידי זרעים, מה שהופך את סוגיית חומר הריבוי לקריטית עוד יותר. "שום הוא גיאופיט, והוא קשור לאורך יום ולקווי רוחב. כלומר, לא כל זן מתאים לגידול בישראל", הוא מפרט, ומדגיש את המורכבות שבייבוא חומר ריבוי נקי. "צריך הרבה מאוד כסף וצריך לאקלם", הוא מוסיף, ומציין שאפילו השום הירוק, אותה נישה שעדיין קיימת, עתיד להיעלם ככל שאיכות חומר הריבוי הולכת ופוחתת.
על הטענה שהשום הסיני זול יותר, אביבי מפריך מיתוס זה מכל וכל: "השום הסיני מאז ומעולם היה יקר יותר מהשום הישראלי, גם כשהייתה מכסת מגן וגם כשלא. ואני עוד לא מדבר על האיכויות". הוא מדגיש נקודה חשובה לגבי ההבדלים התזונתיים והבריאותיים: "האליצין, החומר הפעיל בשום, נמצא בשום הישראלי בכמות הגדולה פי 4-5 מאשר בשום הסיני". הוא אף רומז, מבלי לפרט: "עוד לא דיברתי על מה מכיל השום הסיני שאסור שיהיה".
אביבי מותח ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה ומעגל את הנזק שנגרם לענף השום לתמונה רחבה יותר של החקלאות הישראלית. "מה שקרה לשום בהיעדר מכסי המגן, זהו רק קדימון למה שיקרה לגידולים אחרים," הוא מזהיר. "תעשו העתק-הדבק לבצל, תעשו העתק-הדבק לירקות לתעשייה, תעשו העתק-הדבק לכל פרי וירק בישראל, במיוחד אם יורידו עכשיו את מכסי המגן מארצות הברית, וכמובן אם יעשו היקש למכסי המגן מאירופה." לדבריו, "נערי האוצר לקחו את הגחמה של מכסי המגן לארצות הברית כקרדום. אין להם עניין. הם תפסו את זה כמוצאי שלל רב".
איציק אבוטבול: מ-2,000 דונם ל-300 – ניסיון הישרדות נואש
איציק אבוטבול מתדהר, חקלאי ותיק שבעבר גידל שום בהיקפים עצומים, מעיד על כך ממקור ראשון: "הורידו את המכס מסין, זה גמר את הגידול", הוא אומר בכאב. "אני עוד מנסה לשרוד, אני עוד עושה 300 דונם בשנה. פעם גידלתי 2,000 דונם. אם לא יחזירו את המכס על השום, גם אני אפסיק לגדל שום".
אבוטבול, כמו רבים אחרים, מרגיש את חוסר האונים מול המצב: "אני מנסה לשרוד, לא מצליח, מנסה שוב ושוב, לא להפסיק את הגידול הזה". הוא אינו חוסך בביקורת כלפי השום המיובא: "השום הישראלי הוא השום הכי טוב. השום הסיני הוא באמת לא טוב"
ארז כהן: בעיית חומר הריבוי, עלויות גבוהות ומלחמת מחירים
ארז כהן מהתענכים, המגדל שום בעמק בית שאן, משרטט תמונה דומה, ואף מוסיף פרטים על בעיית חומר הריבוי הקריטית. "היינו קונים שום מ'ערדום' בערבה, שהיו מגדלים חומר ריבוי לשום נקי מווירוס", מספר כהן. "'ערדום' הפסיקה ליצר, והיום הבעיה הגדולה ביותר היא שאין חומר ריבוי חדש, נקי מוירוס. מי שזורע, לוקח את כל הסיכון על עצמו". הוא מציין את הירידה הדרסטית בשטח הגידול הכללי: "גידול השום ירד מ-12,000 דונם ל-1,000 דונם".
כהן, שבעבר גידל 300 דונם, נאלץ לצמצם כיום ל-150-200 דונם בלבד. הוא מסביר את הקושי: "בתקופה של פסח אתה עוד יכול למכור שום. אחרי פסח השום הסיני הוא המוביל. היום השום הסיני הוא 90% מהשוק, והשום הישראלי הוא אפילו פחות מ-10%. זאת הבעיה". הוא מדגיש את פער המחירים הבלתי נסבל: "היום העובדים שלנו יקרים, העלויות שלנו יקרות. והשוק לא מוכן לשלם, אפילו שהשום שלנו הוא איכותי ביותר – גם בארומה, גם בחומר וגם בטעם, אבל השוק לא מוכן לשלם את המחירים שהחקלאי יוכל להרוויח".
כהן מוסיף ומציין כי למרות מאמצי סימון התוצרת, "היום, בגלל החיוב של ציון מקור התוצרת, זה עוזר קצת יותר ממה שהיה פעם", אך עדיין קשה להבחין בין השום הישראלי למיובא בשוק. הוא מביע תסכול עמוק כלפי המדיניות: "הורידו את המכס, ובמכה אחת, חיסלו את הענף. מה זה חיסלו? חיסלו אותו ב-90%, הוא עוד בנשימות אחרונות שלו". הוא מזכיר את ההבדל ביחס למגדלים בענפים אחרים: כמו למשל אווזים, היינו מגדלים אווזים, סגרו את הענף, אז קבלנו פיצוי. פה בשום אופן לא. השקענו 30 שנה בציוד, עכשיו הציוד עומד, ואין שום תמיכה מהמדינה, לא פיצוי, ולא שום דבר, הכל על החקלאי".
כהן מסכם בנימה פסימית אך עם תקווה קלושה: "קיווינו שעם כניסת שר חקלאות חדש מנכ"ל חדש, עם הבטחות שהגיעו מפה עד אמריקה, אבל עם כל הרצונות שלהם אני לא רואה משהו אחד טוב שהם יכולים לעשות. כולם מקווים, בינתיים החקלאים חוטפים הכל על הראש".
קריאה להתעוררות: עתיד החקלאות הישראלית בסכנה
קריסת ענף השום הישראלי אינה רק סיפור על יבולים אבודים, אלא מדגימה באופן מוחשי מה עלול לקרות לענפי חקלאות אחרים, כאשר לפקידי משרד האוצר לא כל כך אכפת ממצב החקלאות ומצב החקלאים, ואנשי משרד החקלאות לא מצליחים לעזור בנושא. בגיליונות הקודמים הבאנו את זעקתם של מגדלי העגבניות והבצל. נקווה שבגיליונות הבאים לא נביא את זעקתם של מגדלים מענפים נוספים. חייבים לעצור את ההידרדרות במצב החקלאות, לפני שיהיה מאוחר.
תגובת משרד החקלאות:
הממשלה הקודמת הובילה רפורמה במסגרתה בוטלו מכסי מגן על שורה של מוצרים חקלאיים, וביניהם גם השום. על פי מתווה הרפורמה, הורדת המכסים הייתה אמורה להיות מלווה במתן תמיכות ישירות למגדלים, אך בפועל, המכסים ירדו כבר במרץ 2022, בעוד שהתמיכות הישירות לא יושמו. התוצאה הייתה פגיעה קשה בענף השום המקומי, עד כדי גדיעה כמעט מוחלטת שלו. מאז חילופי הממשלות, משרד החקלאות וביטחון המזון פועל לחיזוק החקלאות המקומית ולעידוד ייצור מקומי. כחלק ממדיניות זו, המשרד השקיע 3 מיליון ₪ בתמיכות ישירות למגדלי השום בשנת 2023, לטובת נעיצת שום באדמה בניסיון להחיות את הענף, וכן תקציב נוסף של 250,000 ₪ לייצור חומר ריבוי נקי מווירוסים, במטרה למנוע את היעלמותו.
עם זאת, הפגיעה בענף הייתה משמעותית וניכרת: נרשמה ירידה חדה בייצור המקומי של שום: מ-4.7 טון בשנת 2021 ל-0.6 טון בלבד בשנת 2024. הפסקת נעיצת שום, ולו לשנה אחת בלבד, מחייבת תהליך הנבטה מחודשת שאורכו כ-5 עד 6 שנים. בשום הירוק הייתה פגיעה אך פחות משמעותית, מ-0.7 טון בשנת 2021 ל-0.4 טון בשנת 2024.
לגבי ההבדלים בריכוז האליצין, בבדיקות שנערכו על ידי השירותים להגנת הצומח ולביקורת במשרד לא נמצא פער מובהק ברמות האליצין בין סוגי השום, וכן נמצא כי כל סוגי השום עומדים בדרישות לעניין שאריות חומרי הדברה וחיטוי. לעניין הפיצוי למגדלי אווזים, מדובר בענף שנסגר באופן ייזום על ידי המדינה ולכן המגדלים פוצו בהתאם.
הכתבה נשלחה גם למשרד האוצר לקבלת תגובה, אך הם הודיעו שאין בכוונתם להתייחס!
מצב השום בשווקים
כדי לבדוק את מצב השום בשווקים, ביקרתי בשלוש רשתות, כמו כן דברתי עם "מוצרי שום ותיבול דורות – אגודה חקלאית שיתופית". בעבר קבוץ דורות היה אחד ממגדלי השום הגדולים, והיה הספק העיקרי של מוצרי שום דורות, כיום הקבוץ אינו מגדל שום בכלל, ואת השום למפעל הוא מקבל מיבוא בלבד, לטענתם, כי אין ביכולתם של המגדלים בארץ לספק להם את הכמות הדרושה.
ברשת "קרפור" מצאתי שום מיבוא בלבד, כאשר לא היה מצוין שהמקור אינו מישראל. גם בשופרסל היה רק שום מיבוא, אך שם צוין בפרוש שהשום הוא מיבוא.
ברשת "נוי השדה" המתיימרת לייצג את החקלאים בארץ, מצאתי אמנם שום ישראלי, אך לצידו שום מיבוא, כנראה מסין, לא צוין ליד השום מה מקורו. באתר של נוי השדה נכתב כי נוי השדה מעודדת חקלאות ישראלית! והוקמה מתוך אידיאל עקרוני וחד משמעי – להעניק לחקלאי הישראלי בית, ולחקלאות הישראלית במה. פניתי לנוי השדה ושאלתי מדוע הם מוכרים שום מיבוא, כאשר הם מתיימרים לייצג את החקלאים בישראל, וזוהי תשובתם:
מאז הרפורמה בתחום השום בארץ, אין מספיק מגדלי שום ואנחנו לא עומדים בכמות השום הנדרשת עבור הלקוחות שלנו. במידה ועוד מגדלי שום ייפנו אלינו נוכל למכור רק שום ישראלי. כמו כן, החזון שלנו בנוי השדה מאז ומתמיד הוא להעניק לחקלאי הישראלי בית ולחקלאות הישראלית במה. נוי היא בין החלוצות בתחום ונלחמת למען החקלאות הישראלית. כך שהאידאל מבחינתנו הוא למכור שום ישראלי בלבד והיינו יכולים לעשות זאת לולא הרפורמה.
למרות תגובה זו, נוי השדה מוכרים שום מיבוא, בצד השום הישראלי!
חומר ריבוי – צוואר הבקבוק של הגידול
השום הינו עקר, כך שהריבוי נעשה בדרך וגטטיבית על ידי נעיצת השן בקרקע. לריבוי הוגטטיבי יתרון גדול בכך שנשמרות במדויק התכונות של צמח האם, במקרה זה הזן המקומי "שני" שהינו בעל ארומה מיוחדת, ומכיל אליצין בכמות גדולה פי 3-4 מאשר בזנים אחרים, בכללם הזנים המיובאים.
יחד עם זאת, ריבוי וגטטיבי מאפשר העברת מחלות ווירוס מדור לדור. כל השום בארץ נגוע בווירוסים המועברים בעיקר על ידי כנימות עלה. נגיעות בווירוסים גורמת להפחתה ניכרת בכמות היבול ואיכותו. כדי לנקות את חומר הריבוי מווירוסים, יש צורך ליצרו מתרביות רקמה, ולגדלו בבתי רשת המגנים עליו מפני כנימות עלה, שהן הווקטורים של הווירוסים.
עד לפני שנים אחדות, תאגיד "ערדום" השייך לקיבוצי הערבה הדרומית, גידל את חומר הריבוי של השום בבתי רשת, תוך ניצול יתרון הבידוד היחסי של אזור הערבה משום הבר, שהינו מקור להפצת ווירוסים. אך מסיבות כלכליות, התאגיד חדל לייצר את חומר הריבוי, ובכך נחתה מכה קשה על המגדלים, שיכולים להסתכן ולגדל את השום מחומר ריבוי שאינו נקי מווירוסים, או לנסות ולייבא חומר ריבוי מחו"ל, שנוסף למחירו היקר, גם אינו באיכות של הזן המקומי "שני".
