החיים, המוות והבדיקה ההיא של גיל 50, במופע הכי אישי שמעלים ניצן שחר והדר גורדון ממשמר העמק
"כרוז: גבירותיי ורבותיי קבלו את ניצן שחר והדר גורדון!
הדר: פתיחה קצת מוגזמת, לא?
ניצן: למה מוגזמת? פתיחה אנרגטית להרים.
הדר: כן, אבל-"גבירותיי ורבותיי"- זה כל כך לא אנחנו.
ניצן: מה אתה רוצה שנגיד?
הדר: לא יודע, מי יש כאן בקהל? חברים נראה לי?
ניצן: אתה מתכוון? חברים שלנו או חברי קיבוץ כאילו?
הדר: ניצקה, כל מי שיושב באולם הוא חבר שלנו.
ניצן: אז הם חייבים לפרגן? מסכנים ואם הם לא ייהנו ואם הם לא יצחקו?
הדר: אז יצחקו עלינו מאחורי הגב".
(מתוך קטע הפתיחה אשר נשמע ברמקולים כאשר האולם חשוך)
כך נפתחת ההצגה "באופן אישי – ניצקה והדר בחשבון נפש מקורי לגיל 50" אותה כתבו יחד עם חברים נוספים ובה משחקים הדר גורדון וניצן שחר (עוד דקה 50) ממשמר העמק, הוא הדר, אחראי על אגף תרבות הפנאי בקיבוץ, והיא ניצן שכולם קוראים לה ניצקה, אחראית על אגף צעירים בקיבוץ וגם מנחת קבוצות בכלים של תיאטרון, פלייבק ופסיכודרמה בעסק שפתחה ונקרא "בלי דרמות".
למה אנחנו פה
הם חברים מילדות, שכנים "וכל היום ביחד למרות שאנחנו לא נשואים", והכול התחיל רגע לפני גיל 50 כשהדר הציע לניצן רעיון שהתבשל אצלו תקופה ומסתבר שהקדים אותה ביום… "שמונה שנים לא עליתי על במה" אומר הדר שכבר שנים נמצא מאחורי הקלעים, בצד של ההפקה, "ובמיוחד בחג המאה לקיבוץ, שם שימשתי כמפיק, קינאתי בשחקנים ודגדג לי גם". "היה ברור לנו שזו תהיה הצגה שיש בה רק חומרים אישיים", אומרת ניצן, שבשונה מהדר לא מחמיצה אף הזדמנות להופיע על במות הקיבוץ. "זו לא הייתה שאלה. היה ברור שלא עושים שום תוכן שלא בא באופן אישי מאיתנו, רק לשם כיוונו". "זה מופע שמדבר על מה שמטריד אנשים כמונו, בני 50" מוסיף הדר. "גיל שבו חווינו חברים שנפרדו, חברה קרובה מאוד שנפטרה מסרטן, וגם 'צרות' רגילות כמו ילדים מתבגרים שהולכים לשנת שירות, נוהגים ללא מלווה ומתגייסים". "בכל פעם שאחד מאיתנו 'ברח' למקומות יותר קלים, פחות אמיתיים, השני הזכיר לו למה אנחנו פה. וכמובן שתוך כדי עלתה השאלה אם זה יעניין מישהו חוץ מאיתנו" משלימה ניצן.
ואכן, מי שציפה לראות חיקויים של פרויקה מהרפת או רוחלה מהקומונה או סאטירה קיבוצית מקומית- כנראה שקצת התאכזב. באומץ רב פתחו השניים על הבמה מול חבריהם וקהילת חברי הקיבוץ שבו נולדו וגדלו, דברים שעליהם פחות מדברים כמו בדיקת הגסטרו לגילוי מוקדם של סרטן המעי (כן, כן, ההיא דרך פי הטבעת), על דיאטות ועליה במשקל, על חלומות שרוצים להגשים, כמו זמר ורקדנית.
לא רק צוחקים
אישה: סתם, בדיוק ניסיתי להיזכר מה עשינו לפני עשור בימי הולדת ואני לא זוכרת.
גבר (מסתכל עליה).
אישה: מה?
גבר: כלום. לא עשינו כלום.
אישה: לא עשינו כלום?
גבר: את יודעת, זה בדיוק היה... את זוכרת.
אישה משתתקת.: וואלה נכון.
גבר: למרות שאני חייב להגיד גם היום שהגזמת.
אישה: הגזמתי? הגזמתי?
גבר: כן. זה קורה להרבה זוגות בגילינו.
אישה: ומה בדיוק אתה מצפה שאני אעשה? אתנהג כאילו כלום??
גבר: לא יודע אם כאילו כלום, אבל זה ענין שלנו ועשית מזה כאילו כל העולם רואה.
אישה: כי כל העולם ראה!! זאת הייתה בושה נוראית.
גבר: אבל ניצחנו את זה ביחד. התגברנו.
אישה: כן. דם, יזע והרבה דמעות.. אבל בסוף רזיתי!
גבר: סתם חשבת שזה מענין מישהו המשקל שלך. אני אוהב אותך כמו שאת.
מתוך הקטע "שמחות קטנות"
היה חשש קודם איך התכנים האלה יתקבלו?
ניצן: "אנחנו הרבה שנים על במה ונוצרה תבנית מוכרת שלנו באירועים מקומיים. אנשים מצפים שיהיה מצחיק ומעולה והייתה הפתעה גדולה שאנחנו לא רק צוחקים, ובאמת מתכוונים לדבר על דברים שקורים לנו – השמנה, גירושין, לאבד חברה".
הדר: "אף אחד לא באמת חשב שאני אקח גיטרה ואשיר מול כל הקיבוץ או שניצקה תיתן צעדי בלט יחד עם רקדניות מקצועניות. קיבלנו מאות תגובות מחברי הקיבוץ, מהנעורים ועד לוותיקים 'כמה אומץ! שמתם את עצמכם על הבמה'. לא ידענו שאנחנו כאלה. לא שיערנו שאלו יהיו התגובות".
ניצן: "זה לא שהתכנים כל כך דרמטיים או סנסציוניים, לא המצאנו כלום, פשוט אצלנו לא רגילים לחשיפה כזו. התכנים הם אנחנו וזה יצר את התגובות האלו. הפעם הפידבק שקיבלנו מאנשים הוא מה המופע עשה להם ואיזה תגובות זה עורר אצלם, וזה בשבילנו שווה הכול. הייתה התרגשות אצל מי שצפה ועבר כבר חודש ועדיין ניגשים אלינו ומחמיאים".
מלך ומלכה
לפני כשנה החל הרעיון להתגבש, הם פנו לחבר נוסף, ינון ספיר, בן קבוצה ואח בנפש שעזב את הקיבוץ. ינון הוא שחקן ובימאי תיאטרון שעובד במקצוע וחי בתל אביב שנים רבות והם סחפו אותו איתם לסיפור כבמאי להצגה. " נפגשנו בבית קפה בתל אביב אחרי שנים שלא ישבנו ודיברנו על החיים באמת, זו הייתה היכרות מחודשת. בהתחלה אמרתי כן כי לא היה לי נעים להגיד לא ולאט לאט נסחפתי איתם ברעיון ובחלום האמורפי והם לקחו אותי למסע ולתהליך מדהים. אני לא מצטער לרגע שאמרתי להם כן ובדברי הסיום נזכרתי במשפט שאמר לי מישהו לפני 30 שנה, אחרי שהייתי שחקן ראשי בפיטר פן בהצגה בקיבוץ: 'כל מי שמתעסק בתרבות בקיבוץ משמר העמק הוא מלך', אז הם לגמרי מלך ומלכה".
הדר וניצן מוסיפים "בחזרות הראשונות היינו רק שנינו והיינו צריכים להתגבר על מחסומים רגשיים, פיזיים ותדמיתיים. מה שהעמיק את הפתיחות בינינו ולא כל הזמן זה התקדם. היו הרבה רגעים של צעד קדימה ושניים לאחור, כל פעם עוד משהו נחשף".
היה לנו ברור מההתחלה שאנחנו שומרים על המופע הזה "קטן" צנוע ונאסוף סביבנו חבורה קטנה שתלך איתנו ואחרינו לכל מקום שניקח אותם והכי חשוב, שאלו יהיו חברים אמיתיים שלנו.
מלכתחילה היה לנו ברור שלאורך המופע יהיו שזורים שירים וליווי מוזיקלי וצירפנו אלינו את הדר צ'יני (שהוא במקור מקיבוץ כברי אבל הוא כבר שלנו) וזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שהתקבלו.
רצינו קצת עזרה בהעמדה של שיר הפתיחה וביקשנו מעטר עצמון לעזור לנו ופתאום נהייתה כוריאוגרפיה לאורך כל המופע, ובלי ששמנו לב, יש לנו ממש נאמברים של ריקוד ושירה! כל מי שלקח חלק – הנגניות, הזמרים והשחקנים שהתארחו (רותם וירבה, נוית יבזורי, סלע רון ומתן ענבר) ההפקה כמובן של לילך פניג שהיה לנו ברור שרק היא יכולה, תלבושות, אביזרים של הלית אלון שעוד מימי פורים 94 צמודה אלינו. כל מי שפנינו אליו, גם זה לעזרה קטנה בתפאורה ואביזרים, נענה בשמחה והייתה רוח התגייסות. כולם הרגישו שיש כאן משהו אחר, משהו אינטימי, נטול מניירות חברתיות. ובלי ששמנו לב התגבש לנו מופע שלם".
ראו לי
איך מרגיש "היום שאחרי", להסתובב בחברה הקיבוצית המוכרת אחרי חשיפה כל כך גדולה ברמה האישית?
ניצן: "חשבתי על זה הרבה בשבועות אחרי שהמופע עלה. אני מופיעה הרבה בקיבוץ וזו פעם ראשונה שאני נבוכה, 'ראו לי', לא הרגשתי את זה תוך כדי החזרות והמופע, אבל מרגע שירדנו, אחרי שירד ההיי, הרגשתי שחשפנו, לא היה לי נוח".
הדר: "אני מרגיש הפוך. שמונה שנים לא עליתי על במה והחלטתי להתפוצץ על הבמה. לא אכפת לי מה יגידו, מה יחשבו. אני הדר, בן 50, על הבמה, ולא הייתי נבוך לרגע, רק מהתגובות המפרגנות שהיו אחרי. אני שלם לגמרי עם התוצאה ובעיקר על התהליך שעברתי".
ניצן: "על הבמה יש דיסטנס שהוא נוח ועכשיו מביך אותי לדבר על זה".
הדר: "פה אנחנו חלוקים. דווקא בחזרות הראשונות מול רקדניות או שהצטרפתי בשיר הייתי ממש נבוך, וככל שעבר הזמן שוחררו כל העכבות. עשיתי את זה בעיקר בשבילנו".
משמר העמק הוא קיבוץ שנותן גב, גם כלכלי. מצד אחד אפשר להתפתח, מצד שני יש גבול בלתי נראה של התניות שונות. עולה אצלכם השאלה איפה הייתם ומה הייתם עושים אם לא הייתם נשארים בקיבוץ?
"זה סיפור חיי. כל המשפחה שלי עוסקת במוזיקה ואומנות, האחים שלי עזבו את הקיבוץ ועוסקים בתחומים האלו במקומות שונים בעולם" אומרת ניצן שלמדה תיאטרון אצל יורם לוינשטיין וניסן נתיב (בתי ספר למשחק מ.ר). לא חושבת שהייתי הולכת להיות שחקנית מקצועית, לעבור מאודישן לאודישן, לשמוע 'לא', זה הכי לא מתאים לי בעולם. הפתרון עבורי הוא לעשות את זה בקיבוץ, בפורים, בהצגות, אבל תמיד נשארת השאלה אם לא הייתי צריכה לבחור אחרת. העולם שלי קשור בתיאטרון ואני משתמשת בו ככלי בקבוצות שאני מעבירה. במופע הזה יש משהו כיפי, שמוקיר תודה לקהילה שנתנה את האפשרות, זה מחמם את הלב".
הדר משתף: "אני חי את עולם התרבות על הבמה והפקות התרבות מאז שאני זוכר את עצמי ובעשור האחרון התחברתי לעולם הבק סטייג' והתאהבתי בו. סביר להניח שהייתי מוצא את מקומי בתחום התרבות וההפקה גם אם לא הייתי חי במשמר העמק. אבל אין מה להשוות בין התחושות של סיום מופע/הצגה או כל דבר אחר אם אתה על הבמה או מאחורי הבמה. אלו תחושות שאי אפשר לתאר במילים. לכן יש מחשבות עכשיו היכן להתמקצע בתחום המשחק ואני מקווה שאאזור אומץ".
ניצן והדר מסכמים:
"בסוף כל זה לא היה קורה בלי התמיכה של הקיבוץ המיוחד שלנו ואנחנו לא מדברים על התמיכה הכספית במופע אלא על התמיכה המדהימה שקיבלנו לאורך כל הדרך מהמשפחות שלנו, מהחברים ובכלל מכל הקהילה. כשהבנו שמדברים על זה בשולחנות ושזה שיחת היום, כמה המופע מוצלח ומיוחד, הרגשנו שבעצם זו הוקרת התודה שלנו לקיבוץ. אנחנו מקווים שנתנו השראה גם לאחרים ותזכרו, לא לפחד מהפחד!".
שלוש פעמים עלה המופע במשמר העמק בהצלחה מרובה ועכשיו מחפשים השניים, שחיידק הבמה לא עזב אותם לרגע, מקומות וקיבוצים נוספים בהם יוכלו להעלות אותו. "באופן אישי – ניצקה והדר החשבון נפש מקורי לגיל 50", לא לקיבוצניקים בלבד.
ליצירת קשר [email protected] או [email protected]