מעטים יכולים להגיד שלמדו תחת אחריותה של חנה מייזל, האגרונומית שב-1923 הקימה בית ספר חקלאי לנערות בנהלל * מאשה ליפשיץ (82), היא אחת מהם – אישה מרתקת מכרם מהר"ל, שבימים אלה מארגנת פגישה של חבריה לכיתה * תמר פלד עמיעד שוחחה עם האישה שבעקבות תאונה בגיל 62 עברה מחקלאות למחשבים ואומרת: "השנים האלו בנהלל, הצמיחו אותי למי שאני היום"
מאשה ליפשיץ (82), היתה תלמידה בבית הספר החקלאי בנהלל. כיום חוגג 100 שנים להיווסדו. ברור שבית הספר החקלאי בנהלל שינה פניו לאורך השנים.
את הקמת בית הספר יזמה והקימה חנה מייזל, שהיתה צעירה יוצאת דופן – האשה האגרונומית הראשונה בארץ ישראל. חנה האמינה ואמרה כך: "התיישבות שאין בה ריח שדה ואין בה ריח אורגני לאדמה לא תביא את המהפכה המבוקשת".
בשנת 1923 הקימה חנה מייזל את בית הספר החקלאי בנהלל, שבאותם ימים היה מיועד לנערות בלבד. התנאי לקבלת התלמידות היה: "שתהינה בעלות כשרון ורצון לעבודה."
מאה שנים חלפו, בית הספר בנהלל חי ופועם, אך שונה לחלוטין מאותם ימים ראשונים.
בחרתי לראיין את מאשה ליפשיץ שלמדה בבית הספר החקלאי בנהלל עוד בימיה של חנה מייזל, כשבית הספר אכן הכשיר נערות לחקלאות ולאחזקת בית.
מאשה מארגנת ויוזמת בימים אלו פגישת מחזור לכיתה איתה למדה בנהלל. הילדים ממחזור זה הם כבר בני שמונים ושתיים. בכיתה של מאשה היו כבר בנים, דבר שהעיד על שינוי, שהרי בתחילה בית ספר זה היה מיועד לנערות בלבד.
מאשה ליפשיץ היא כיום מושבניקית החיה עם משפחתה במושב כרם מהר"ל. סיפורה האישי משקף בהרבה מובנים ימים אחרים ואת הקשיים שהיו כאן בארץ ישראל, שהרי המדינה קמה שנים רבות לאחר שהחלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
ימים ראשונים
ספור חייה של מאשה משקף את הקשיים העצומים ששנים רבות חוו בארץ ויחד עם זאת, בחירות והחלטות ששינו והשפיעו על כל מהלך חייה. מאשה הינה אישה שבמידה רבה דוגמא למימוש החזון של חנה מייזל.
כבר בשמה יוצא הדופן מתגלם ספור חיים גדול. מאשה: "כשאימי היתה בהריון איתי, בחודש השביעי, אבא שלי נפטר. אימי החליטה לקרוא לי על שמו. שמו של אבי היה משה ברוך. אימי לקחה את השם משה, הוסיפה את האות א' על מנת שיהיה ברור ששמי מאשה ולא משה ולברוך הוסיפה ה'. לאבי קראו משה ברוך, ושמי הוא: מאשה ברוכה.
"אבי היה בן שלושים וארבע במותו, הוא נפטר מבעיית לב. אימי, שעלתה לארץ לבדה, ילדה וגידלה אותי בקשיים מאד גדולים. אימי עלתה לארץ לפני השואה לבד – כל משפחתה נרצחה בשואה. באותן שנים לא היו מחלקות רווחה ועזרה כמו היום.
"נולדתי בחיפה ואימי עבדה והתפרנסה כתופרת. אמא עבדה הרבה מאד שעות והפרנסה היתה בדוחק. היינו אם ובת, משפחה חד הורית. מטבע הדברים, בהיותנו משפחה של אם ובת, אמא היתה מאד דאגנית וחרדה. הייתה תלות רגשית מאד גדולה בינינו.
"הייתי ילדה רגישה, תלמידה טובה ובמידה רבה יוצאת דופן בשל המשפחה הקטנה שלי: אמא ובת."
למה החלטת לעזוב את הבית ולבוא ללמוד בנהלל?
"הייתי תלמידה מאד טובה. שמעתי על בית הספר בנהלל והבנתי שנכון יהיה לי לעזוב את הבית ולצאת למרחב חדש. בית הספר החקלאי נחשב לבית ספר מצוין, הייתי ילדה מפונקת בהרבה מובנים והבנתי שיהיה זה טוב עבורי לצאת מהכנפיים המגוננות של אמא.
"הגעתי לנהלל ושם עוצבתי מחדש. הייתי ילדת עיר , בת יחידה ובנהלל הייתי בחדר עם עוד בנות. היינו עובדים יום יום ולומדים. נכנסתי למסגרת שונה לחלוטין ממה שידעתי.
"השנה הראשונה היתה קשה, חוויתי המון משברים. היה ממש ניתוק בהרבה מובנים מהחיים אותם חייתי עם אמא והחיים בנהלל. היינו נוסעים הביתה פעם בשלושה שבועות. עיקר חיי היה בבית הספר בנהלל. חנה מייזל היתה מנהלת נערצת בעלת אישיות יוצאת דופן. היתה בה רגישות ורכות לצד עקרונות והטמעת יסודות חזקים וברורים, בעיקר בעבודה."
ספרי על החיים שלך בבית הספר החקלאי בנהלל?
"עם בואי לנהלל שיבצו אותי בחדר של ארבע בנות. לא היה לי קל, לאחר תקופה עברתי לחדר אחר שם היתה לי חברה טובה מעכו והתחילו ימים בהם הרגשתי טוב ונוח."
והעבודה בחקלאות?
"גיליתי את החקלאות. עבדתי במטעים, בלול בצאן. עם בוקר היינו יוצאים עם עדר הכבשים למרעה. היינו יוצאים בארבע לפנות בוקר לשטח מאד מרוחק שהיה מחוץ לישוב.
"היינו יוצאים בזוגות. היה זה מרחב ריק ובודד, ללא נפש חיה. היה זה שטח מרעה מצוין ולמדנו לכנס את הכבשים. היו קריאות מיוחדות בהן השתמשנו על מנת להנחות את העדר. בסביבות השעה שמונה בבוקר היינו חוזרים לדיר הכבשים, ואז היתה מתחילה חליבת הבוקר של הכבשים. עם החזרה לכפר היינו משוחררים. עבדתי גם במטעים, בכל עבודות המטע וכמובן בניקיון החדרים המבנה בו גרנו ובחדר האוכל.
"מידי יום חלק גדול מהיום הוקדש לעבודה. בחלק מימי השבוע הלימודים התקיימו בשעות הצהריים עד הערב, וכמובן היו לנו מדריכים שהם טיפלו והיו עמנו במסגרות חברתיות."
איזו תלמידה היית?
"אהבתי ללמוד, אהבתי את המורים שלי. אהבתי במיוחד את המקצועות הריאליים."
חנה מייזל – דמות מופת
אני שואלת את מאשה על המורים שלימדו אותה ותשובתה אני בטוחה שמעלה עכשיו חיוך בפני אלו שקוראים כתבה זו ולמדו בנהלל לפני עשרות שנים.
מאשה: "היה לנו מורה לספרות, משה ברוורמן, שהיה אדם נפלא ואנושי במיוחד. חייא מאיר, מורה למתימטיקה שהיה מורה בחסד. חנה רודובנסקי לימדה כימיה, לימדה מעולה וגרמה לי לרצות ללמוד כימיה בהמשך. כל המורים שלימדו אותנו אז היו מורים בחסד עליון. אנשי חינוך מהמעלה הראשונה."
ספרי על חנה מייזל, המנהלת והמייסדת של בית הספר?
"חנה מייזל היתה דמות מופת. חנה נתנה צ'אנס לכל ילד שהגיע לבית הספר. חנה כבר היתה פמיניסטית בדעותיה וקידמה את הנושא הפמיניסטי בבית הספר, קידמה את המגדר הנשי. המטרה עליה הצהירה בבית הספר היתה: "נשים וגברים יחד יישאו בעול של המשק החקלאי אותו יקימו."
בבית הספר החקלאי בנהלל מאשה צומחת ומתעצבת.
מה לקחת משלוש שנים אלו לחייך?
"למדתי אחריות, בכל המובנים. היציאה מהבית והחיים בנהלל יצרו בי עצמאות גדולה, נחישות ומרחב של שחרור גדול. השתחררתי מהתלות באימי שגידלה אותי לבד ובדאגה גדולה.
"החיים בנהלל שינו לי את כל סדריי העולם. הייתי ילדה מפונקת והפכתי לנערה עובדת שמגשימה ואחת מקבוצה. למדתי לעמוד על שלי, הייתי צריכה להשתלב בחברה, במסגרת הזו והשתלבתי בשמחה גדולה. היתה זו פריצה בשבילי."
שלוש שנים של לימודים, של עבודה בחקלאות, של חיים בפנימייה עיצבו ונתנו את אותותיהם בכל מהלך חייה של חנה. חנה התגייסה לצבא, שם פגשה את אברהם המכונה ממה. ממה הוא גם החבר הראשון של חנה. השניים הם נישאו וילדו ארבעה ילדים.
בשנים הראשונות גרו בנצרת עלית. הבחירה לחיות בנצרת עלית היתה כדי לממש ציונות. נצרת עלית היתה אז עיר פיתוח בראשית ימיה וחנה עבדה כמורה בישוב. בהמשך עברו לשכונת רסקו במגדל העמק. מגדל העמק היתה אז בתנופה של פיתוח וממה היה מאד פעיל ועמד בראש מערכות שהובילו לצמיחה. היה למזכיר איגוד עובדיי הבניין ולמזכיר מועצת הפועלים.
לאחר מלחמת יום כפור, חנה וממה החליטו לשנות כיוון והפעם בחרו לחיות במושב ולעסוק בחקלאות. הם חיפשו משק לקנייה וכך הגיעו בשנת 1978 למושב הצפוני כרם מהר"ל, לא רחוק מגבול הלבנון. ההחלטה לקנות משק ולעשות את השינוי נבעה מאותם ימים בהם חנה למדה בבית הספר בנהלל.
כרם מהר"ל נוסד בשנת 1949. באותן שנים בהן חנה וממה הגיעו למושב – המצב הכלכלי של המושב היה לא קל. המושב היה על סף קריסה כלכלית. בכוחות רבים, חנה וממה מקימים משק חקלאי. לכרם מהר"ל הגיעו עם שלושת ילדיהם: אלונה הבת הבכורה, היום פרופסור למתמטיקה בניו זילנד. הבן עמיעד הוא יזם סביבתי, עובד באדם טבע ודין כראש תחום מחזור ומתגורר בכרם מהר"ל עם משפחתו. שמה של הבת השלישית הוא שבית מלשון שבות. שבית גרה עם משפחתה בכרם מהר"ל ליד חנה וממה. לשבית עסק עצמאי שנקרא "בשביל החוויה". הבת הקטנה כרמית כבר נולדה בכרם מהר"ל, והיא עובדת בהייטק.
המעבר לכרם מהר"ל
מאשה: "הייתי בת שלושים ושמונה במעבר למושב. התחלנו פרק חדש בחיינו. הילדים שמחו על המעבר, השתלבו במקום וכמובן עבדו עימנו במשק בחקלאות.
"תקופה קצרה לאחר המעבר שלנו למושב, אברהם חזר לעבוד בצי הסוחר ואני הפעלתי ועבדתי בחקלאות במשק. היו אלו ימים של התמוטטות מושביי הצפון, חובות של המושבים ולחץ כלכלי מאד גדול.
"גידלתי ירקות ובהמשך גידלתי פרחים. עבדתי קשה כשלצידי עבדה בחורה בשם גוהייה שהגיעה מפרדיס. ההוצאות היו מאד גדולות, הרווחיות נמוכה, עבדתי מאד מאד קשה. אני זו שהחזקתי את המשק על כל המשתמע מכך.
"בשנה הרביעית של גידול הפרחים, נפצעתי. בול עץ נפל על היד שלי וריסק אותה. באחת הפכתי למוגבלת ונזקקתי לשיקום ארוך. עברתי כמה ניתוחים, הכל נקטע באמצע. שנה לאחר מכן העברנו את המשק לעמיעד בננו, שהיה כבר בוגר.
"עמיעד נטע מטע זיתים והפך את המשק שלנו למשק שהינו מודל למשק בר קיימא. אותה פציעה ביד הניעה אותי לעשות הסבה מקצועית. נכנסתי לתחום חדש לחלוטין – תחום המחשוב. המחשב הפך לחבר נפלא שלי. בגיל 62, לפניי עשרים שנה הפכתי למדריכת מורים בתחום המחשבים.
"גיליתי שפה חדשה – שפת המחשב. המחשב הפך למשאב של למידה והתפתחות בעבורי. פניתי להתנדבות, היום אני מלמדת ומדריכה אנשים מבוגרים על המחשב. אני בונה ומתפעלת אתרים. כל הזמן ממשיכה ללמוד ולהתקדם, לומדת תכנות. קיבלתי את אות יקירת מועצה חוף כרמל בעבור ההתנדבות שלי. אני מתנדבת בבתי ספר בעמותה הנקראת 'ידיד לחינוך'.
פגישת מחזור
"בתאריך 17 ליוני יתקיים כנס מחזור של הכיתה שלי בנהלל. הכנתי מצגת למפגש והכנס יהיה בנהלל בחדר האוכל של בית הספר החקלאי. נאוה שרון, בת כיתתי ואני מובילות כנס זה. נאוה היתה התלמידה היחידה מהכיתה שלנו שהיתה מהמושב. נאוה נישאה וגרה כל חייה הבוגרים בנהלל."
איך נולד הכנס הזה?
"אחד מבניי הכיתה אמר: 'בואו ניפגש, נפגשנו כבר בעבר'. הקמתי קבוצת ווטסאפ של ילדי הכיתה. זה לא היה פשוט לאתר את כולם. מכאן התגלגל הרצון וההחלטה להיפגש.
"במסגרת ההכנות לכנס בניתי תמונת מחזור עם תמונות עכשוויות שלנו. כל משתתף יספר סיפור בשני חלקים. בחלק הראשון יספרו על חוויות מיוחדות מימי בית הספר – מה תקופה זו תרמה לחייו, זיכרונות מבית הספר וכו'. החלק השני מוקדש למי אנו היום בחיינו. אנו כולנו היום בני 82, עברנו דרך ארוכה." .
מה את מרגישה לפניי פגישת המחזור?
"עולה בי פחד. כולנו כבר אנשים מבוגרים, קשישים. מפגש זה שם מראה בפניי, את גילי ומסע חיי."
לסיכום, מאשה אומרת: "השנים האלו בנהלל, הצמיחו אותי למי שאני היום. היו אלו שנות נעורים מיטיבים ומשמחים, שנים מעשירות ומצמיחות."
