שפה של קיבוצניקים

הפודקאסט "שיחת קיבוץ" הולך וצובר קהל מאזינים נלהב. אנשי התקשורת רעות מישור מדליה וחן מענית מהזורע מגישים (ברגליים יחפות) את כל מה שחם על השבילים

לפני קצת למעלה מחצי שנה עלה לאוויר פודקאסט חדש בשם ״שיחת קיבוץ״ שכבר צבר לו קהל מאזינים נלהב. הפודקאסט הוא פרי יוזמתם והגשתם של שני אנשי תקשורת פעילים ומוכרים שחזרו לקיבוצם לאחר שנים רבות בחוץ, רעות מישור (43) מקיבוץ דליה וחן מענית (49) מהזורע, שבכל שבועיים נפגשים עם אישיות קיבוצית אחרת, בעבר או בהווה, ומשוחחים איתה (או איתו) עליו ועל פועלו, על ההיסטוריה הקיבוצית שלו, הקשר שלו לקיבוץ, עבר, הווה, עתיד, ענייני השעה וכו׳. כמו הרבה דברים שקרו ונוצרו במהלך השנה האחרונה, גם הפודקאסט הזה הוא תוצאה של אסון ה-7 באוקטובר, ועל כך בהמשך.
קיבוץ. לא רק סיפור מקומי
רשימת המרואיינים שעברו כבר ב״שיחת קיבוץ״ מרשימה ומגוונת, ונמנה את חלקם: אורי משגב, יעל נאמן, מוקי צור, פרופ׳ אניטה שפירא, ד"ר אלון גן, ד״ר עומר עינב, יונתן שמריז, ליאור שמחה, אוריין צ׳אפלין, האחיות סיוון ושני קלינגבייל, חמי רודנר, יעל דן ואחיה ד״ר אבשלום הורוביץ, ליאת אצילי, ברק פלג ורם שפע.
על התפתחות הרעיון, הפיכתו למציאות וגם קצת על עצמה, מספרת רעות מישור: ״נולדתי בדליה וגדלתי בקיבוץ עד הצבא. אחרי השחרור היה לי ברור שבקיבוץ אני לא רוצה להישאר. כבר מילדות קסמו לי ערים גדולות בחוץ. לאורך השנים גם כעסתי על הקיבוץ שהיה נראה לי מקום מגביל. הייתי נערה מרדנית ושאפתנית וידעתי תמיד שאני רוצה לעבוד בתקשורת. עברתי לתל אביב ובאמת מהר מאוד השתלבתי בתעשייה.
התחלתי בערוץ 2, משם עברתי לחדשות 10 והתקדמתי עד שמוניתי לכתבת ערוץ 10 בצפון, אז עברתי לגליל העליון ושם גם הכרתי את בן זוגי. אחרי שהבן הבכור שלנו נולד ועדיין גרנו בגליל, היה לי מאוד חשוב שהוא יהיה בבית תינוקות בקיבוץ. מהר מאוד גם הרגשתי שחסר לי פתאום הבית, השבט, הקהילה, בקיצור – הקיבוץ שלי. זה היה מאוד מפתיע כי לא חשבתי שאי פעם אחזור לדליה. ההורות ללא ספק שינתה אצלי משהו וראיתי שגם הקיבוץ עבר תהליך. הקיבוץ נהיה פתאום מקום אטרקטיבי בעיני וככה הבשילה אצלי ההחלטה לחזור לדליה. בקיץ 2015 עזבתי את ערוץ 10 וחזרנו לדליה, שם נולדו לנו עוד שני ילדים. אחרי שחזרנו התחלתי ללמוד בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובאופן שיטתי בחרתי קורסים שבמרכזם התנועה הקיבוצית. עברתי איזשהו תהליך שפתח אצלי סקרנות ורצון ללמוד על הקיבוץ וההיסטוריה שלו.
במקביל התחלתי לעשות סרטים אישיים על אנשים בקיבוץ ונדלקתי על הקטע הזה, לשלב בין ההיסטוריה הקיבוצית
והעיסוק שלי בתיעוד ותקשורת ופתחתי עסק עצמאי שנקרא 'רעות מישור – יוצרת סרטים מסיפורי חיים׳. הרעיון של פודקאסט שעוסק בקיבוץ התחיל אצלי בעקבות הסרטים האלה שהתחלתי לעשות והסקרנות שהתעוררה בי כלפי ההיסטוריה הקיבוצית״.
״את חן (מענית) הכרתי כבר לפני הרבה שנים כי שנינו מאותו אזור״, ממשיכה רעות. ״בהמשך נפגשנו מידי פעם בעבודה כעיתונאים ואחרי ששנינו חזרנו לקיבוץ התחלנו להיפגש ולהעלות רעיונות מה לעשות ביחד. איכשהו תמיד זה נגע בנושא הקיבוץ, עד שנסגרנו על רעיון של פודקאסט והתחלנו לגלגל אותו. כבר חיפשנו מקום, אכסניה לדבר הזה, חשבנו להעלות את זה במועצה האזורית שלנו ואז קרה ה-7 באוקטובר״.
מה קרה לכם אז?
״אחרי ה-7 באוקטובר הבנו שזה כבר לא רק סיפור מקומי ולא מעניין רק אותנו אלא מדבר להמון אנשים, לא רק בקיבוצים. הבנו שזה משהו שאנחנו חייבים לעשות. זה קיבל פתאום משמעות כללית, מה זה קיבוציות אחרי האסון הגדול הזה״.
איך התקדמתם למשהו מעשי?
״זה המון עבודה. לכן חשבנו ש-All in יהיה מקום טוב עבורנו להפיק בו את הפודקאסט שלנו. All in זו חברת הפקה קטנה שהפכה להיות אימפריה של פודקאסטים. מי שייכנס לאתר שלהם ימצא שם פודקאסטים מכל הסוגים והמינים. יש להם דברים מעולים עם האזנה עצומה. הם יודעים להפיק ולהנגיש נושאים רציניים לקהל הרחב והיה חשוב לנו שנזכה להאזנה רחבה ונגיע לקהל כמה שיותר גדול ונעורר דיונים, לא רק אצל בני קיבוץ״.
מה מיוחד במדיום הזה?
״עולם הפודקאסטים הוא אחר. אתה לא משדר בערוץ מסוים כמו ברדיו אלא בכל הפלטפורמות שקיימות ברשת. אפשר למצוא את זה בכל מקום. פודקאסטים גם יוצרים קהילות וזו אחת המטרות שלנו. פתחנו בפייסבוק קבוצה בשם 'שיחת קיבוץ' ואנחנו מתכוונים גם לקיים מפגשים חיים שבהם נוכל לדבר עם קהל. לשמחתנו הצלחנו לרתום לפרויקט גם את מוסדות התנועה הקיבוצית – יד יערי, יד טבנקין וקרן חבצלת החדשה, ובעצם השיחות שאנחנו עושים בפודקאסט הן חלק מהתיעוד של התקופה הקשה הזאת שהתנועה עוברת עכשיו״.
איך הצלחתם לגייס אותם?
״זה לקח זמן. היו לנו המון פגישות איתם כדי לרתום אותם לפרויקט. הבנו שיש לנו אומנם ניסיון רב בתוכן ונדע להביא אנשים נכונים ולראיין אותם כמו שצריך, אבל להם יש בכל זאת המון ידע מקצועי שעדיין חסר לנו. הם באמת יודעים המון על ההיסטוריה הקיבוצית ומבחינתי זו פריווילגיה, לעסוק בתוכן שאני מאוד מאמינה בו בשיתוף עם מכוני מחקר כאלה רציניים. הם מצידם סומכים עלינו ונותנים בנו אמון ואנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה מלא״.
במה המעורבות שלהם מתבטאת?
״גם בתוכן וגם תמיכה כלכלית. אנחנו למעשה חלק מדבר גדול שהתנועה הקיבוצית עוברת מאז ה-7 באוקטובר גם בתחום התיעוד. את המרואיינים אנחנו בוחרים יחד עם ד״ר עומר עינב, מנכ״ל יד יערי, ועם צוות All in. ההקלטות נערכות באולפן של All in בתל אביב והן גם מצולמות. אפשר למצוא את כל התוכניות ביוטיוב ואז גם רואים אותנו, לא רק שומעים״.
איך אתם מתכוננים למפגשים?
״אני מאוד מתכוננת לשיחות האלה. אחרי שבחרנו מרואיין/מרואיינת אני עושה איתו שיחת רקע קצרה וקוראת המון חומר שקשור אליו, חושבת על מלא נקודות וחיה רגע את העולם שלו ומה אנחנו רוצים להעלות בשיחה. מה תהיה התמה המרכזית. אחר כך אנחנו נפגשים לשיחה מוקלטת שנמשכת כשעה וזה עולה לאוויר אחרי כמה ימים. מה שיפה לדעתי שזו שיחה כמעט חופשית. זה לא דומה לשום מדיום שעסקתי בו בעבר. אתה מגיע לשיחה עם הכנה מטורפת אבל אז אתה מתיישב לשיחה בלתי אמצעית וקורים דברים מעניינים. זה לוקח אותך לכל מיני מקומות״.

איך התגובות?
״מקבלים מלא. יעל נאמן אמרה לי אחרי שהייתה אצלנו שהיא לא תארה לעצמה שתקבל כל כך הרבה תגובות. אני מגיעה לאירועים, להפגנות, לחברים, ואנשים מדברים איתי על זה, גם מחוץ לקיבוצים. יש לי חברים בחו״ל, בני קיבוץ שחיים שם שנים ושומעים אותנו ואתה לא מאמין כמה זה מדבר אליהם שם, כמה זה חי בהם. מה שעוד יפה שזה על זמני. זה נשאר ברשת ואפשר למצוא את זה תמיד. חן ואני מקשיבים להמון פודקאסטים בעצמנו. לעשות פודקאסט זו חוויה, אבל גם להקשיב לפודקאסט זו חוויה אדירה, כי זו שיחה כמעט גולמית״.
היו כאלה שסירבו לבוא?
״ברור. מלא. אבל בדרך כלל זה בגלל מחויבות לכלי תקשורת אחרים, כי בדיוק יצא להם ספר או משהו כזה. זה תמיד מצחיק אותי, יש מלא סיבות למה לא רוצים״.
לרדת לשורשים
חן מענית, החצי השני בצמד היוזמים והמגישים של ״שיחת קיבוץ״ חזר להזורע לפני כתשע שנים עם אישה ושני ילדים, אחרי 12-13 שנים בחוץ. הילד השלישי שלהם כבר נולד בקיבוץ. מי שקורא את ״הארץ״ מכיר את חן ככתב ופרשן משפטי של העיתון.
לפני כן הוא היה בגלובס במשך 12 שנה בתפקיד דומה, כולל עורך מדור המשפט.
גם חן מציין את 7 באוקטובר כטריגר לעליית ״שיחת קיבוץ״ לאוויר. ״אחרי שחזרתי להזורע ורעות חזרה לדליה התחיל בינינו דיאלוג על הקיבוץ״, הוא מספר. ״בין היתר חשבנו על פודקאסט משותף ואחרי 7 באוקטובר אמרנו זהו, זה הזמן, עכשיו אנחנו חייבים להרים את זה בגלל מה שקרה לקיבוצים. למזלנו זה הסתדר טוב עם פרויקט הנגב המערבי שזה פרויקט תיעוד ענק של יד יערי ויד טבנקין. הם הולכים לקהילות של קיבוצים מהעוטף ומקיימים איתן שיחות עומק ומתעדים הכול. הפודקאסט שלנו השתלב להם טוב כי גם אנחנו מראיינים אנשים ומתעסקים הרבה עם ה-7 באוקטובר. מההתחלה היה חשוב לנו לדבר על שקרה וקורה בעוטף. חשוב לנו גם לדבר עם אנשים שממש עברו את זה בשטח, כמו יונתן שמריז מכפר עזה או ליאת אצילי שנחטפה מניר עוז או האחיות סיוון ושני קלינגבייל מניר עוז, שמאוד קשורות לקיבוץ ומעורבות בשיקום שלו למרות ששתיהן כבר לא גרות שם שנים. שתיהן חזרו להיות מחוברות לקיבוץ בעקבות האסון״.
״בהמשך הדרך אני רוצה לעסוק גם בנושאים כמו אמנות בקיבוצים, מוזיאונים בקיבוצים, תרבות, ספורט, חגים, דת, יחסים בין קיבוצים לערים שכנות, צדק חלוקתי וכו'. יש אין סוף נושאים מעניינים והמון דברים ששווה לגעת בהם, אבל כרגע אנחנו באמת מוכוונים למצב שנוצר בעקבות ה-7 באוקטובר. נחכה שהמצב יירגע קצת״.
מה היתרון של פודקאסט?
״אתה יודע, יש היום המון תיעוד, כתבות, סרטים שעוסקים כולם ב-7 באוקטובר, אבל אנחנו מנסים לקחת את זה לפרספקטיבה יותר רחבה. זו שיחה יותר חופשית ועמוקה שיש בה גם אלמנט של הבנה בין קיבוצניקים. אנחנו רוצים לרדת לשורשים של כל אחד שבא אלינו להתראיין. איך מי שעזב את הקיבוץ רואה אותו היום בעקבות מה שקרה. מה היחס שלו לקיבוץ, מה השתנה, זיכרונות, יתרונות, חסרונות. ללכת עם השיחה למשהו עמוק יותר. היתרון הוא שיש לך יותר זמן ויש גם התפתחות תוך כדי שיחה״.

שעה של הזדמנות
לדעתך מה שקרה ב-7 באוקטובר חיזק את התנועה הקיבוצית?
״אני חושב שאחרי האסון היה מין רגע כזה שהבהיר לחברה הישראלית שקיבוצים זה לא רק נדל״ן. שיש עדיין תפקיד להתיישבות הקיבוצית באזורי ספר, לאורך הגבולות, שלא כולם שפיים וגעש, יש גם את ניר עוז וכפר עזה. אני חושב שזה כן עשה משהו. זה קרה רגע אחרי פרשת האסי והשערים הצהובים ואני חושב שזה הראה לפחות לחלק מהאוכלוסייה בארץ משהו אחר, למרות שלצערי חזרנו שוב לשיח של הסתה ופילוג״.
״מבחינת הקיבוץ והתנועה זו באמת השעה הקשה ביותר, אבל זו גם שעה של הזדמנות. זה גם חלק מהמטרה שלנו, לדבר על הדברים האלה, לחשוף ולהראות גם את היפה. אתה רואה פתאום את הכוח של הקהילה הקיבוצית ואת הכוח של אנשים שעברו את הדבר הנורא הזה. אמרה את זה יפה שני קלינגבייל שאיבדה המון חברים בניר עוז, קיבוץ שספג מכה שאי אפשר לדמיין בכלל, היא אמרה שאם כבר קורה אסון כזה אז שיקרה בקיבוץ. לדעתי הכוח של הקהילה הקיבוצית באמת בא לידי ביטוי בעקבות האסון שקרה, כולל קיבוצים שלא נמצאים בקו האש, כאלה שמארחים אצלם פליטים ומפונים וקהילות שלמות כבר למעלה משנה״.
״לי באופן אישי חשוב גם מאוד לדבר, לעודד ולקדם את נושא יחסי הגומלין בין הקיבוצים והיישובים שסביבם. ראינו תופעות של סולידריות גדולה בין חברי ניר עוז ותושבי אופקים, איך הם מוחאים להם כפיים כשהם באים לשם, או המגורים של תושבי ניר עוז היום בקרית גת. כל זה יוצר חיבור בין שכנים והבנה שאופקים, שדרות, נתיבות, ניר עוז ונחל עוז, כולם בסוף באותו סל. ההפרדה הזאת צריכה להיגמר. במובן הזה זו גם שעה של הזדמנות״.
תסכם.
״אני חושב שכנראה נפלנו על צורך כלשהו ואנחנו מביאים דברים שמעניינים אנשים, כי התגובות באמת מעולות. זה באמת מפתיע לכמה אנשים זה מגיע. יש לנו כבר קהל מושבע ויש לנו המון מאזינים. גם בקיבוץ שלי אנשים מדברים איתי על זה כל הזמן. אתה יודע, אנחנו עושים המון הכנה לקראת המפגשים האלה, אבל עיקר ההכנה זה החיים שלי. כשאתה יושב לשיחה עם החבר׳ה שמגיעים אלינו יש לך מיד שפה משותפת איתם, שפה של קיבוצניקים. כשמדברים על חדר האוכל או על בית הילדים או על האסם – אין צורך להסביר כלום״.